כתב סופר אורח חיים רכב

ואין זמנה קבוע רק במצוה דרבים כמו שופר, והנה המחבר סי' ש"ז מביא ב' דיעות של מתירים ושל אוסרים ולא הכריע, ובסי' תקפ"ו כ' דמותר לצוות לנכרי להביא לו שופר בר"ה, ולא כ' דמותר לצוות לו בשבת, נראה דלא פסק בהא כרמ"בם דמותר לצוות בשבת דלאו מצוה דיומא הוא, אלא בי"ט עצמו פוסק להתיר כי ביו"ט עצמו מביא הטור בשם הר"י דמותר שבות דשבות ביו"ט עי"נ ולכן פסק המחבר כן וקבעו להלכה כיון דרמ"בם ור"י הכי ס"ל, אבל מה שמתיר הרמ"בם אפי' בשבת שלפני ר"ה לא פסק כוותי' ולכן כ' שופר של ר"ה אין מחללין עליו יו"ט וכו' וע"י נכרי מותר דהוי שבות דשבות דייק אין מחללין יו"ט וכו' אבל שבות דשבות מותר דוקא ביו"ט אבל בשבת לא, ומחצית השקל סי' הנ"ל כ' דמחבר כ' בשבת כמ"ש רמב"ם ובמח"כ לא דק, ועיי' טור סי' של"ח בשם אבי עזרא דמתיר לומר לנכרי לזמר בכלי שיר לצורך חתן וכלה וכ' עליו וכבר כתבתי לעיל היינו בסי' ש"ז דלא שרי רק לצורך מילה, נראה לדעת המתירים אפי' לאו מצוה דיומא שרי, מ"מ להלכה שהכריע המחבר סי' תקפ"ו כדעת המתירי' אנו אין לנו רק מצוה דיומא כמו שופר ביו"ט, אבל מצוה שאין היום גורם וכ"ש שאין זמנה קבוע ביום השבת ויו"ט לא אתברר דנקיט המחבר להלכה להתיר, ובסי' של"ח כ' יש מתירי' לומר לנכרי לנגן בכלי שיר בחופה, מביא בשם י"א ובסי' תקפ"ו פסק בפשיטות דשבות דשבות מותר, ולמ"ש א"ש דשם מצוה דיומא הוא, משא"כ לומר לנכרי לנגן בכלי שיר לשמחת חתן וכלה דלאו מצוה דיומא היא כ' רק בשם י"א, גם י"ל דוקא בשופר שהיא מצוה דרבים שיחיד מוציא רבים פסק בהחלט להתיר, אבל בשל יחיד לא מכרע לי' מלתא להתיר ולכן כ' י"א דמותר, ואפשר דוקא לצורך שמחת חתן וכלה, והא רמ"א מתיר אפי' לצוות לו לתקן כלי ועיי' מג"א שם: היוצא לנו להתיר שבות דשבות במקום מצוה דלא מצוה דיומא היא כמו שופר אין לנו מפורש במחבר דמתיר וכ"ש מצוה שאין זמנה קבוע ביומא דשבתא ויו"ט, כ"ש וק' וח להתיר מלאכה דאורייתא עי"נ דלא מצינו מי שמתיר רק בה"ע שבר"ן שיש לומר דלא התיר רק לצורך סעודת שבת, אבל סעודת חתן וכדומה לא, ומלבד מ"ש רמ"א דיש להחמיר כיון דרוב פוסקים חולקים עליו, לפענ"ד אין להם על מה להשען אפי' על דעת יחיד אין להם משען, רק משמעות הר"ן פ' ר"א דמ' דמביא שיטת בה"ע וכ' כי תלי' בשיטת רמב"ם ורמב"ן אי דוקא במילה דהתירו או בכל מצות וכמו שהוא לרמב"ם בשבות דשבות כן לב"הג ודעימי' במלאכה דאורייתא ומביא על זה שיטת בה"ע, משמע דס"ל לר"ן דלבעה"ע מותר לכל מצוה כמו לרמב"ם, והוא הרמב"ם מתיר אפי' בשבת לצורך יו"ט נראה דס"ל לר"ן ה"ה לבעה"ע במלאכה דאורייתא, מ"מ כיון דרוב פוסקים דלא כבעה"ע, וגם לבעה"ע י"ל דוקא בסעוד' שבת מצוה וכבוד דיומא דוקא התיר וכ"ש לפמ"ש דאפי' בשבות דשבות אין לנו דפוסק המחבר להקל רק במצוה דיומא, לכן בוודאי אין להקל כ"כ אפי' במלאכה דאורייתא כל שאינו לצורך מצות היום אפי' לצורך גדול, כן נלפע"ד ועיין: ואחר הדברים האלו אומר אני בעניי בדין שלפנינו לצוות לנכרי להדליק נרות מב"הכנ לצורך תפילת נעילה שהיא מצוה דיומא יש מתירין על מי להשען על שיטת בעה"ע דמביא הרמ"א וכ' דאין להקל לצורך גדול ובוודאי דבר זה צורך גדול, ובנב"י הנ"ל כתוב לאמר ולחלק יצא אם עד שלא התפללו תפילה בלחש גבר החושך יש בו צורך גדול והנח להם וכו' אבל אם כבר התפללו, בוודאי ימצאו נר א' דולק שיראה בו שליח ציבור ומי בקש זאת מציבור לומר סליחות ופייוטים מוטב שלא יאמרו וישמעו מן הש"צ ולא יעשו דבר האסור לר"פ אלו דבריו ז"ל ויש לצדד וללמוד זכות גם אם כבר התפללו בלחש, שמדליקי' משום סליחות ופייוטים ווידוי כי אינו דומה אם רואים במחזור ואומרים כ"א ומוצאים הדברים מפיהם בהתעוררת ולב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, ובשעת נעילה מתעורר כ"א ביותר, ואם לא עכשיו אימתי, ומצוה דיומא וצורך גדול הוא, וכ"ז ביו"הכ, אבל יוה"כ שחל בשבת יש בו משום איסור שבת ולאו מצוה דשבת הוא ושבת מקרה הוא שחל יו"הכ בו, ולפימ"ש גם בעה"ע אפשר לא מתיר רק במצוה דיומא דשבתא הוא, ומילה שאני דבלא"ה ניתן שבת לדחות, א"כ ביום הכפורים שחל בשבת אין להנוהגי' היתר על מי להשען, ויש למחות בידם כל האפשר: והלום ראיתי בגליון ש"ע של אבא מאו"הג זצ"ל וז"ל הטהור אע"פי דלא פליגו אלא בשבת דאיכא עשה ול"ת דרבנן עכ"פ, משא"כ ביו"הכ דליכא אלא ל"ת כמבואר בס"פ אלו קשרים בפירש"י אפשר דכ"ע מודים דאתי מצוה ודחי שבות מק"וח דמצות תוס' עגמת נפש דחי שבות דקניבת ירק והוא שבות שע"י מעשה ישראל מכ"ש אמירה לנכרי דקיל טפי כדמוכח בעירובין מ"ח ע"א, ומזה יש ללמוד זכות על הנוהגי' להדליק נר ע"י גוי בשעת נעילה ומ"מ בחל בשבת צריך למחות לפ"ז עכ"ל הטהור, והנה מ"ש דלא התירו בכ"מ משום עי"נ עשה ול"ת דדבריהם הוא, אני בעניי הכינותי בתשובה א' דוקא מלאכה דדבריהם ע"י ישראל הוי כעשה ול"ת שאמרו שמלאכה זו אסורה כמו מלאכה דאורייתא שהיא בעשה ול"ת, ולפמ"ש ב"י בשם מכילתא דאסמכוה על לא תעשה ועשה ע"י אחרי' ועיי' ט"ז שם, ולא מצאו אסמכתא בעשה דכבר רק בל"ת דכתיב לא יעשה ע"י אחרים ולא אסרו איסור אמירה לנכרי רק בל"ת ולא שיהיה בו משום עשה דשבות ושם בארה: ושם בתשובה העליתי כמו נכרי שהביא שופר ולולב מחוץ לתחום דאוריית' או עשה שופר דמותר דל"ח שיצוה לו ויעשה באיסור כמבואר בב"י ובשו"ע סי' תקפ"ו, ועיי' סי' ש"ז לרמ"א אפי' לרמז אסור לדבר הרשות, ובמג"א אפי' שיבין דבר מתוך דבר שצריך למלאכה זו אסור וכ' המג"א דהרי אפי' עשה מעצמו אסור ונ"ל לרמז או לומר לו כדי שיבין מתוך דבר מותר למצוה דלא מצינו שהעמידו דבריהם רק לומר לנכרי בפה מלא לעשותו וכמו דמותר בנכרי שעושה מעצמו לצורך מצוה כן מותר ברמיזה או כדי שיבין דבר מתוך דבר דל"ח שיצוה בפה מלא שלא יעשה מצוה בעבירה ולא יעשה יותר ממה שמותר ומתירים לו, והבאתי ראיות לזה, ופירשתי בזה הא דערובין ס"ח מי אמר מר זיל חיימי, שנתקשה הריטב"א לשיטת הרי"ף דהול"ל מי אמר מר זיל אייתי מרה"ר, ואני אמרתי שהי' הנכרי מחמם חמין הבין מתוך דבריו כי צריך לחמין והוא אמר זיל אייתי לי מגו ביתאי, ולא היה לו בביתו ועי"ז הבין שצריך לחמין והחם והביא דרך כרמלית והיינו דאמר ולא שני לך בין שבות דאית בי' מעשה דאורייתא לדרבנן ומי אמר מר זיל אחים הגם שעשה והבין מתוך דבריו הא ל"א בפה מלא כה"ג שרי למצו', ושם בארה ביותר, ולפ"ז יש להקל לרמז לנכרי או לומר לו שע"י הדברים יבין מתוך דבריו כי צריכים להדלקת נרות אפי' ביו"הכ שחל בשבת אפשר להתיר ומי שמורה כך אין למחות על ידו לפענ"ד: וטרם אשים קנצי למילין בענין זה אציע פה מה דקשה לי על שיטת הרמב"ם דס"ל דוקא שבות דשבות התירו עי"נ ולאו דוקא למצות מילה ה"ה לכל מצוה כגון שופר, לפ"ז קשה לי מתני' דר"ה שופר של ר"ה אין מחללי' ואין עולין באילן וכו' בין שיש משום שבות בין שיש בה משום ל"ת ובש"ס דזו ואצ"ל זו היא, ולשיטת הרמב"ם הא דאין עולין באילן היינו ישראל אבל מותר לצוות לנכרי, וכל דהוא משום ל"ת אסור אפי' עי"נ ואיך קתני במתני' בין שיש משום שבות ובין משום ל"ת דאין דומין להדדי דמשום שבות ע"ת שרי' וכל שהוא משום ל"ת דאוריית' גם עי"נ אסור: ופה תהי' שביתת קולמסי כעת, וכעת יאמר לפר"מ נ"י שלום וכוח"ט ונרו יהל הולך ואור כי"ח כאות נפשו ונפש או"הנ. שיל"ת פ"ב כאור בוקר ליום ד' ד' דסליחות תרכ"ב לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קיז. הנני לקיים מילי דאבוה אבהן של ישראל, ראש גולת אריאל ה"נ אבא מאו"הג זצ"ל למען הציל אותו מחיצים אשר ירו עליו גדולי המורים לאשר לחדש יצא בח"ס או"ח דביו"הכ בעי כותבת במעיו ואין בין החניכים מצטרף דביותבי דעתא תלי' מלתא ולא מיתבא דעתי' עד דנכנס למעיו וכ' וסברא זו איתא בירושלמי פ"ח דתרומת עי' מפרש שם לחלק בין יו"הכ לשארי אסורים בזה, ורבים ראו וכן תמהו הלא בירושלמי שם מבואר לתנא דברייתא דר"א ס"ל דלועס כבולע בכל איסורים וכן ביו"הכ כן הוא והמפרש כ' דאפילו ביו"הכ דביתובא דעתא תלי' ס"ל בלעיסה נמי מיתב' דעת' כבלע, הגם דרבנן חולקים על ר"א הם חולקים עליו גם בשאר איסורים דלא ס"ל דלועס כבולע, אבל ר"א דס"ל לועס כבולע ס"ל ה"ה לענין יו"הכ כן ולדידן דלועס אינו כבולע בכל איסורים או דבעי הנאת מעיו לר"ל ולר"י הנאת גרונו, ומנ"ל לחלק בין יו"הכ לשארי איסורים דלא כירושלמי דמדמן להדדי, והיא תמיה רבה ונפלאה, אבל מצאתי בתורת משה שבכתב בכתבי הקודש בחי' לעת זקנותו ר"פ יו"הכ שהרגיש בעצמו בזה וכ' וז"ל והנה אע"ג בירושלמי פ"ח דתרומות איתא להדיא דגם ביו"הכ אע"ג דתלי' ביתובא דעת מ"מ בתר גרונו אזלי', מ"מ כבר כתבתי במקום אחר דלפמ"ש בתשובת פנים מאירות ח"ב סי' כ"ו משמע מש"ס דילן אליבא דהלכתא בהמ"ז ותענית כותבת הגסה במעיו בעינן ליתובא דעתא ולקמן ע"ט מדמה כותבת דב"המז ליו"הכ ע"ש עכ"ל הטהור, הנך רואה שהרגיש בעצמו דבירושלמי מבואר דיו"הכ דומה לכל איסורים בדבר זה אלא דש"ס דילן לא ס"ל כוותי' דמדמה יו"הכ לבהמ"ז, ובבהמ"ז במעיו תלי' כמ"ש הפ"מ מרא"ש ברכות, אלא דיש לי להשיב לולי שאינו כדאי דמה דמדמה מילתא דיו"הכ למלתא דבה"מז יש לחלק דבהמ"ז תלי' בשביעה ס"ל לרא"ש דאין שביעה אלא במעיו, אבל יו"הכ ביתובי דעתא תלי' ובעי דיהיה מעונה אפשר הגם שאין שביעה רק במעים, אבל מ"מ מיותב בהנאת גרונו, ועיי' יומא שם דמתמה ר"ז שביעה כביצה ויתוב דעת יותר מכביצה אלא כותבת פחות מכביצה הרי דיתובא דעת' איכא הגם אלא משבעה בי' ושעורו פחות הה"נ י"ל דמייתב דעתי' בהנאת גרונו לחוד ופורתא מיהא מייתב וכמה