כתב סופר אורח חיים רכ

כהנ"ל, וי"ל כיון דבשע' תוספ' דיה"כ ליכא איסור שבת לא אמרינן מגו כיון דאז ליכא איסור שבת כלל ול"א מגו רק כשחל בזמן דאיכא איסור זה שיחול עליו ועיי' כזה ברמב"ם פ"ד משבועות הלכה יו"ד ובכ"מ שם ובשעה"מ פי"ז מהלכ' אסורי ביאה הלכ' ח' ד"ה וקשה לי וכו', אבל קושיתך יש להקשות לשיטת תוספ' דס"ל לכ"ע איכא תוספת שבויו"ט גם לר"ע, ואיכא איסור תוספת באנשים ומגו דחייל תוס' יה"כ גם על נשים חייל ע"ת שבת ג"כ ועל עיקר איסור דיה"כ, ואפשר י"ל ע"פ נקודה נפלאה שברמב"ם כריתות י"ד לענין בב"ח כיון דמחד קרא נפקא הנאה ואכילה בב"ח כיון דאכילה ליכא גם איסור הנאה ליכא ול"א מגו, אפשר ג"כ לענין תוס' יה"כ כיון דלא חל יה"כ עצמו על שבת וכיון דליכא עיקר יה"כ גם תוס' ליכא, ויש לחלק דבב"ח הכל בב"א, אבל כאן תוס' מתחיל קודם יה"כ ועי', ועיי' לח"מ פ"ט מהלכ' מ"א הלכה יו"ד ד"ה שאין כאן לא איסור כולל שכ' דל"א מגו רק היכא דאיסור מוסיף הוא כמו האיסור שנוסף עליו ולא בדקל מיני' המוסיף, ולכן בב"ח לא מוסיף הוא על חלב ונבילה משום איסור הנאה עיי"ש והוא דלא כנקודה נפלאה ועיי' רא"ש יוסף חולין קי"ד ע"א, ולדבריו ה"ה דל"א מגו דחל תוס' יה"כ משום מגו דחל על נשים ה"ה דחל תוס' יה"כ על אנשים, ומגו דחל תוס' יוה"כ וחל נמי על יה"כ דתוס' קיל ואין כח יה"כ לחול על שבת משום דחל תוס' יה"כ, אלא תוס' ל"ל סברת הלח"מ דהא הוכיח חולין ק"א ע"א סוף ד"ה איסור כולל מלקמן קי"ג דהנאה לאו איסור מוסיף הוא מדלא חל בב"ח על חלב ונבילה מוכח דל"ל סברת הלח"מ, וי"ל דאית לתוס' האי סברא דלח"מ, אלא בבב"ח ס"ל דלוקי' על הנאתו דלא כרמב"ם ולח"מ לשיטת הרמב"ם אמרה בבב"ח דס"ל דאין לוקי' על הנאתו והאריך בטעמו שם בהלכה ב', ותוס' לא ס"ל כ"ז ויש להאריך והקצרתי: והנה הט"ז רסי' תר"ח כ' דמ"ש הטור דמקרא נפקא תוס' יה"כ הוא מדאצטריך קרא למעט תוס' יה"כ מעונש ואזהרה ש"מ דאיסורא איכא דלא כמ"ש הלבוש דמבחריש וקציר נפקא דא"כ שבת ויו"ט נמי והא הטור לא ס"ל תוס' בשוי"ט ותמוה איך נעלם מעיני הט"ז שכ"כ הב"י שם דמבחריש וקציר נפקא לי' לטור, והתמיה שתמה על הלבוש תמיה קיימת היא גם על הב"י, ואפשר למצוא להם יישוב עפמ"ש הה"מ ולח"מ באורך בהלכ' ש"ע ביישוב הרמ"בם וצ"ע: ונ"ל דאיכא נפקותא לדינא לענין תוספ' יה"כ עצמו מהיכא נפקא אי מבחריש וקציר או מדאצטרך למעט תוספ' מעונש ואזהרה, והוא לפי דנראה דס"ל לרמ"בם דהך דרשא דכל האוכל בתשיעי דרשה גמורה היא ומדאורייתא מחוייב לאכול בעיה"כ פ"א ביום ועיי' מחבר ססי' תק"ע ובכ"מ פ"ג מהלכ' נדרים, והלח"מ פ"א מש"ע ס"ל בפשיטו' בשיטת הרמ"בם דדאורייתא הוא: ונ"ל מי שהי' אנוס ולא יוכל לאכול עיה"כ עד שהגיע תוס' יה"כ דדחי מ"ע דאכילת עיה"כ לאיסור קל בעלמא דנפיק לן מדאצטריך למעט מעונש ואזהרה, וקו"ח מדעשה דחי לל"ת גמורה שיש בה מלקות ואין בתוס' עינוי דיה"כ רק איסור קל דנפיק מדיוק ומשמעות בעלמא והוא פשוט לפע"ד, אבל אי נפקא לן מבחריש וקציר תשבות דהוא איסור שנאמר בלשון עשה, ואין עשה דוחה עשה, הה"נ דלא דחי איסור עשה וכן מבואר ביבמות כ' ע"א אלמנה לכ"ג מן הנשואין עשה ול"ת הוא והיינו איסור עשה מכי אם בתולה מעמיו, ובש"ס ב"מ למ"ד ע"א עשה ול"ת הוא והיינו עשה דקדושים תהיו שהוא איסור דנפקא מעשה דקדושים תהיו, ועיי' בש"מ ב"מ בשם ריטב"א שכ' דלא הי' צריך ש"ס לומר דעשה ול"ת הוא גם אי לא הוי רק עשה לחוד ג"כ לא הי' דחי' דמאי אולמא האי עשה וכו' ולאו דוקא קאמר עשה ול"ת עיי"ש, נראה דס"ל דאין עשה דוחה לאיסור עשה לחוד כמו דאין דוחה לעשה שבקום ועשה משום מאי אולמא כבש"ס שלהי חולין סוף כ"ס האי עשה וכו' מאי אולמא: וכן פשיטא לי' ליש"ש יבמות כ"א והרעיש על הרמ"בם פ"ו מיבום הלכ' יו"ד שכ' לפיכך אם עבר ובעל יבמתו באיסור לאו או באיסור עשה וכ"ש שני' אם בעלה קנאה, והקשה היש"ש הא אין עשה דוחה עשה הרי פשיטא לי' ליש"ש דאיסור עשה לא נדחה מפני עשה כמו עשה דקום ועשה ועיי' נב"י קמא בסוף ספרו בתשובה לחתנו ז"ל שעמד בתמיה זו על הרמ"בם וטרח ליישבה, ועיי' ש"א וכאשר זכיתי ללמוד מס' חולין בישיבה עמדתי משתומם על דמיון של היש"ש וש"א ונב"י, דמסברא ודאי קיל איסור הבא מכלל עשה מל"ת הנאמר בל"ת וחייבי' עלה מלקות ונדחה בקו"ח מל"ת גמורה שנדחה, וש"ס דיבמות באלמנה בעולה לכה"ג דקאמר דעשה דיבום אינו דוחה לל"ת ועשה דכה"ג וכן ש"ס ב"מ הנ"ל דמקשה עשה ול"ת הוא הגם שאיסור עשה נדחה ואין לו דין דל"ת גמורה אבל בהצטרף יחד בל"ת גמורה הגם דל"ת נדחה וילפי' מכלאים בציצית שם ליכא רק עשה לחוד אבל בצרף עוד איסור עשה מנ"ל דנדחו מפני עשה, וא"ש הרמ"בם דכ' דאם בעל חייבי לאוים או איסור עשה קנה, והי' נ"ל השוט עד שתמהתי על תמיהתם על הרמ"בם ז"ל, ואח"ז זמנים טובא מצאתי בש"מ ב"מ בשם הריט"בא דאיסור עשה כעשה תחשב גם היא ובטלה דעתינו ונדחה מעיקרא: וכאשר זכני ה' בטובו ולמדתי בישיבה מס' כתובות על הסדר זה זמן זמנים ושני' טובא מצאתי שאהבה נפשי כסברתינו ודברינו בש"מ דף מ"א בשם כמה ראשונים דאיסור מצרי ואדומי לאו הבא מכלל עשה לאו כעשה תחשב לעניין דחי' ועיי' מל"מ הלכ' נערה מביאו, והפ"י שם כיוון לדעת ראשונים שם בקושיתו ותרוצו על תוס' שם, ולא רחוקה היא לנו דגם הרמ"בם הכי ס"ל ודעת ראשונים היא זו הגם דריטב"א ב"מ ל"ל הכי, ומסוגי' דב"מ ראי' מדמקשה עשה ול"ת היא משמע דאי לא הוי אלא איסור עשה לא הי' קשה, והריט"בא נדחק, לכן יש למשמע מסוגי' דיבמות, וכן משמע מש"ס ר"ה גבי אין עולין באילן דמתרץ י"ט עשה ול"ת הוא: אמנם כן ראיתי בהפלאה כתובות שדחה דברי פ"י מש"ס פסחים נ"ט דמקשה מאי אולמא האי עשה מעשה דהשלמה והרי עשה דהשלמה בשוא"ת היא, ונלענ"ד דלק"מ דעשה דהשלמה היא מ"ע בקום ועשה דמצוה להקריב הקרבן של בין הערבים במכווין שיהי' השלמה לכל הקרבנות כולן, ואם מקריב עוד קרבן אח"כ כדי שיקיים זה מ"ע שעליו ממילא לא נתקיים עשה דהשלמה שהיא בקום ועשה ושפיר מקשה מאי אולמא לדחות עשה דעליו השלם שהיא מ"ע ונדחת למפרע והבן: ונ"ל לומר טעמא דמלתא עפמ"ש הרמ"בן במקומו בפ' יתרו במצות זכור דמ"ע שעושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא עושה גדול מנשמר מעשות הרע בעיניו ולכן אמרו אתי עשה ודחי לל"ת עיי' למתק לשונו, ולפ"ז הא דאמרינן אין עשה דוחה עשה משום מאי אולמא היכא דשניהם בעשי' כמו בשלוח הקן וכדומה, אבל נגד איסור עשה שהאיסור בשוא"ת וכן לאו הבא מכלל עשה בוודאי עשה דבמקום מעשה עדיפא טובא ודוחה מקו"ח דעשה דוחה לל"ת שיש בה מלקות: אלא דיש להקשות דלפ"ז צריך לומר דש"ס יבמות וב"מ ור"ה דקאמר על איסור עשה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה היינו כשמצטרף לל"ת גמורה אין בכח עשה לדחות שני' הגם דאיסור עשה לאו כל"ת הוא וכ"ש דאין בכח עשה לדחות ב' לאו', ובפ"י ביצה ח' העלה דעשה דוחה ב' לאוי' ומביא ראי' מש"ס נזיר מ"ח ע"ב מה לי חד לאו מה לי ב' לאוי', וא"כ כ"ש דידחה עשה לל"ת ואיסור עשה דקיל מיני' כמ"ש, ומוכח דאיסור עשה או שבא מכלל עשה או שנאמר בלשון עשה והוא בשוא"ת נכנס בסוג מעשה שהוא בקיום מעשה והי' זה לי בצ"ע על הראשונים ופ"י כתובות עד שאינה ה' לידי ספר מעט האיכות ורב הכמות ס' שושנת העמקים מבעלי פרמ"ג ז"ל ושם בכלל ב' ד"ה והא דנסתפקנו אם עשה דוחה לב' לאוי' וכו' נכנס לחלק בין הב' לאוי' הם מענין א' י"ל דלא אלים עשה א' לדחות איסור חמיר דיש בו ב' לאוי' וב' לאוי' משני שמות ומיני איסורים כמו בנזיר וכה"ג דכל איסור בפ"ע אין בו רק לאו א' דלא אלים כ"א בפני עצמו ונדחה כ"א מפני עשה, ואמרתי חילוק זה מנפשאי והי' ניחא לי הפ"ז דל"ק מש"ס יבמות דשני איסורים דאמלמנה ובעולה לכה"ג הכל איסור א' משום כה"ג הגם דזה איסור אלמנה וזה משום בתולה מעמיו מ"מ הכל משום קדושת כה"ג, וכן בב"מ שניהם משום א' איסור כהונה, וא"ש שיטת הראשונים, אבל הפ"י דלא יצא לחלק דהרי בביצה יליף מנזיר דאתי עשה ודחי לב' לאוי' לענין חרישה וכתישה ביו"ט ושני' מחמת איסור יו"ט וקשה עליו ממ"ש בכתובות מ' מסוגי' דיבמות וב"מ וצ"ע: ולענין דינא אי אתי עשה ודחי ב' לאוי' הנה בס' הנ"ל כתוב דתלי' בפלוגת' דר"ע ור"י, דר"ע ס"ל דצריך ריבוי לכה"ג ונזיר ור"י ס"ל מה לי חד לאו, וקיי"ל הלכ' כר"ע מחבירו דלא אתי חד עשה ודחי ב' לאוי' ומביא לבסוף כי בס' הכריתות כ' דלא אתי עשה ודחי ב' לאוי', והי' נ"ל דיש לתלות דבר זה בפלוגת' אי חד עשה מנתק ב' לאוי' ועיי' תוס' ריש חולין ד"ה סופג ובמהר"שא ובמהדור' בתרא, שוב עיינתי בס' הכריתות כלל ש"ג סי' קס"ד ושם נאמר וז"ל וכן עשה ולאו הניתק בב' לאוי' כמו גבי תמורה דיש עשה מאם המר ימיר ותרי לאוי' דלא יחליפנו ולא ימיר סופג את הארבעים וכו' ואע"ג דתרי לאוי' דרשי' חד בשלו וחד בשל חבירו והטעם כיון דאין עשה מנתק ב' לאוי' ה"נ אע"ג דלא שייכי בחד ענינא לא מנתק חד מינייהו דאין ברירא, דאין עשה דוחה תרי לאוי' נ"ל ושום עשה אין דוחה ב' לאוי' עכ"ל, והנה הלשון מגומגם קצת וכ"כ שושנת עמקים דהלשון קצת צ"ע, אבל נלמוד מדבריו המפורשים כמו דלא מנתק עשה ב' לאוי' כן אין עשה דוחה ב' לאוי' ותלי' זה בזה ויש להאריך ותן לחכם ויחכם עוד, ואשוריו לא ימעד: המורם מכל מ"ש דאיסור הבא מכלל עשה או שנאמר בלשון עשה אם נדחה מפני עשה שהיא בקום ועשה תלי' בשיטת ראשונים ואחרונים, שיטת הריט"בא ב"מ ויש"ש יבמות וגדולי קמאי הש"א ונב"י והפלא"ה ס"ל דאין נדח' מפני עשה שבקום ועשה כמו