כתב סופר אורח חיים ריט

מהרע"א זצ"ל בתשובותיו סי' ט"ז, שמסופק אם אשה מחוייבת במצוה זו דעיה"כ ולא אמר בה דבר ברור, והניח בצריך עיון עד עת הפנאי, ואנחנו מצאנו הדבר מפורש במנהגי מהרי"ל ועיטרנו דינו בנתינת טעם לשבח ועטרת זקנים ב"ב וכו': ומדי עייני בספק זה נפל מלתא דספיקא בדעתי מי שא"א לו להתענות ביה"כ כגון שיש לו חולי נופל לימי' ועתים וביה"כ בזמנו בא לו או כדומה חולי הבאה מזמן לזמן וזמנו קבוע לו ביה"כ ומנוע ע"פ הרופא להתענות באמרו שעי"כ יסתכן בוודאי או באפשר אם מחוייב לאכול בעיוה"כ או נימא כיון דא"א לו לקיים להתענות בעשירי אין עליו חיוב לאכול בתשיעי, ומסתבר לכאורה דחייב דניהי דא"י לו לקיים מקצתו לאכול בתשיעי דמחשב לו כאלו התענה בתשיעי כן נראה פשוט מן המושכל, אלא כד ניזל בתר טעמא דמצוה זו כדי שיהי' לו כח ועצמה להתענות בעשירי וכיון שא"א להתענות בעשירי ליכא מצוה לגבי דידי' לאכול בעשירי כנ"ל: אלא אם כי מסתבר כן לפי הטעם שכ' רש"י וטור, מ"מ קשה לסמוך על זה למדרש טעמא ולהקל לפי הטעם, הגם דטעם זה מוכרח לפי הדרש, מ"מ קשה לי לסמוך ע"ז ולא מפני שאנו מדמי' וכו' ועיי' רמב"ם הלכת נדרים דנראה שהוא מ"ע דאורייתא ועיי' כ"מ שם, ועיי' מחבר או"ח ססי' תק"ע דכ' דנראה לו מרמב"ם שהוא דאורייתא לכן לא ימלא לבי להקל בפרט כשקל לו לאכול ואין מצער לו: אבל באשה כה"ג יש להקל כיון הא דאשה מחוייבת במצוה זו כתבנו דזיל בתר טעמא דנשי ג"כ בעו כח ועצמה להתענות בעשירי וכן דכל עיקר שאנו מחייבי' לאשה משום האי טעמא הוא בוודאי כל דליכא טעם זה כגון שצריכה לאכול ביה"כ פטורה במצוה זו דעיה"כ ממ"נ אי טעם זה אמת הרי פטורה כה"ג, ואי אין זהו הטעם אלא גזה"כ הוא, פטורות מצד מ"ע שהז"ג, כנלפע"ד נכון לדינא, והי' זה שלום לפר"מ נ"י ונס עינוי ואנחה ונשיג הרווחה והצלחה כאות נפשו ונפש אוה"נ. פ"ב ד' תשרי תרכ"ט לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קיג רב ברכות ושובע שמחות לראש צדיק כביר ה"ה י"נ הרב הגאון הגדול המפורסם סיני ועוקר הרים, נודע בשערים, משדד עמקים, ומפרק הרים בנש"ק כקש"ת מו"ה אברהם אולמאן נ"י אבדק"ק לאקענבאך יע"א: ני"ה קבלתי על נכון זה איזה ימים ובנו אהובי תלמידי המופלג והחרוץ יחי' עוררני משמי' דהדר"ג ני' למהר תשובתי כי נפשו איותה לשמוע מה אתי בישוב קושיתו על הש"א סי' ע"ו דהעלה דיה"כ הוא איסור מוסיף על נבילה משום דיה"כ גם שלא כדה"נ אסור משא"כ נבילה, והוקשה להדר"ג לדבריו בלא"ה יוה"כ מוסיף על נבילה לפי שיטת רוב הפוסקים דמבטלינן איסור לכתחלה דרבנן יוכל לבטל הנביל' ברוב ומשום יה"כ אסור אלו דבריו: הנה מה דפשיטא להדר"ג ני' דמותר לבטל יבש ביבש חד בתרי ועיי' נב"י תנינא חלק יו"ד סי' מ"ה דהעלה מכח קושי' דביבש לכ"ע אין מבטלי' לכתחלה מדאורייתא, ובמק"א תמהתי עליו ממ"ש תוס' חולין סוגי' דמכריזין הא דבגד שאבד בו כלאים שאין מוכרי' לנכרים תקנת' דרבנן היא כעין אין מבטלין איסור לכתחלה והיינו ממש כמו שלוח הקן ומשולחת דצפורי מצורע הרי דס"ל לתוס' דמדאורייתא מותר ומ"מ אפשר הדין דין אמת דאסור לערב יבש ביבש כדי לאכול מדאורייתא, אבל למכור לנכרי דבר איסור, ולסמוך שאם יקנה ישראל יקנה מן הרוב אין במכירה זו משום מבטל דהא אין מערבו כדי לאכול מן התערובות רק מוכרו על סמך שאם יקנה ישראל יקנה מן הרוב לכן רק תקנתא דרבנן היא והדרא קושי' מן לא אמרה תורה שלח לתקלה והארכתי במק"א ואכ"מ: וקושי' פר"מ נ"י לא יועיל לנו כ"ז דגם אם מדאורייתא אסור לערב מ"מ איכא איסור מוסיף בשעבר וערב דמותר בדיעבד או שאם יפול במקרה בתערובות או ע"י נכרי משום נבילה מותר ומשום תערובו' אסור, וי"ל כיון שאסור לערב ואינו עומד להתערב ממילא או ע"י נכרי כה"ג לא מקרי מוסיף ועיי' סברא כזו בשעה"מ הלכ' אסורי ביאה הלכ' ח' בד"ה עוד כ' ריטב"א, ועוד י"ל דעד כאן לא ס"ל לש"א דהוי מוסיף רק בשלכדה"נ דנבילה כמות שהיא עד שלא נעשה בה מעשה בישול הרי היא מותרת משום איסור נבילה דשלא כדה"נ היא ואסור משום יה"כ כמות שהיא לפנינו, אבל היתר דתלי' במעשה שנתחדש ע"י מעשה ב"א או ע"י מקרה המתחדש וכמות שהוא איסור נבילה עלה משום שיש היתר ע"י מעשה לא מקרי מוסיף כנ"ל: ועוד נ"ל לחלק ע"פ שיטת הרמב"ם פ"ד מהלכ' שבועות הלכ' יו"ד הנשבע שלא לאכול היום וחזר ונשבע שלא לאכול ככר זה לעולם דאין שבועה שני' חלה והראב"ד השיג עליו הא איכ' כולל בשבוע שני', דכולל שאר ימים ומגו דחייל בשאר ימים וכו' וכ' הכ"מ דטעמא דרמב"ם דבאותו היום אין כאן כולל, וביאר כוונת הכ"מ עיי' בשעה"מ פי"ז מא"ב הלכה ח' ד"ה תו קשה לי על דברי הריטב"א דמביא מתשובת הרדב"ז דל"ח איסור מוסיף רק בזמן שהאיסור נוסף על החתיכה בעצמה בזמן שעדיין איסור הראשון עלי' אבל הכא בזמן המגו היינו שאר הימים מותר הי' לאכול הלכך לא אמרי' בה מגו לאכלה ביום עצמו עיי"ש, והה"נ אם מערב חתיכת נבילה ומבטלה אזדא לה איסור דנבילה א"א לומר מגו דאתוסף איסור דיה"כ כשתהי' בטילה חייל נמי עכשיו כשאסורה משום נבילה עד שלא נתבטלה דבזמן דאפשר חייל איסור דיה"כ ליכא שם איסור נבילה אבל הש"א כ' שפיר לענין שלא כדה"נ דחתיכת נבילה כמו שהיא לפנינו יש בה צד היתר שלא כדה"נ כשיאכל' חי או מעורב בדבר מר שיש בה צד איסור נבילה כשיאכלה כדה"נ יה"כ איסור מוסיף שלא כדה"נ ומגו דחייל שלא כדה"נ חייל כדה"נ והבן: אבל אי קשי' הא קשי' לי מש"ס חולין קי"ג ע"ב דבב"ח לא חל על חלב ומתה, לולי קרא, הא בב"ח שלא כדה"נ ג"כ אסור והוי מוסיף על איסור חלב ומתה, ולפמ"ש לעיל י"ל דוקא יה"כ הוי מוסיף כיון דנבילה כמות שהיא קודם שנתבשלה איכא איסור יה"כ וליכא איסור נבילה בלי שום תיקון ומעשה מחודש אבל בב"ח דליכא אופן שיהי' איסור בב"ח רק אחר מעשה בישול ואז איכא גם איסור חלב ונבילה ואין צד היתר דחלב ונבילה רק ע"י מעשה שיערב דבר מר כה"ג לא מקרי מוסיף כן נ"ל: ויש לעיין לפ"מ שהעלה המל"מ פ"ה מיסודי התורה דאכילה גסה מותר בכל איסורים דכתיב אכילה ובבב"ח וכ"כ דל"כ אכילה א"כ יחול בב"ח על חלב מגו דאתוסף אכילה גסה משום בב"ח חייל נמי כשאינו אוכל אכילה גסה, וסוגי' חולין קי"ג י"ל דס"ל כמ"ד מל"ת כל תועבה נפקא ואכילה גסה בב"ח מותר, וכן ל"ק דשלא כדה"נ מוסיף דלמ"ד מל"ת כל תועבה שלא כדה"נ מותר בבב"ח אלא דקשי' להלכתא דמג"פ לא תבשל נפקא קשה כהנ"ל, ועל שלא כד"א י"ל כמ"ש אבל מאכילה גסה עדיין צ"ע, והי' זה שלום לפר"מ נ"י כאות נפשו ונפש אוה"נ דש"ת חותם באהבה רבה. פ"ב נגהי ליום ה' ח' שבט א"ד"ר"ת לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קיד משה שפיר קאמר, דורש כמין חומר, רץ כצבי מחזיק אורו ה"ה כבני ח"נ הרבני המופלג חדת מלא עתיק, חרב פיפיות בידו, לוחם מלחמת ה' שערה וזה כל מאודו, כש"ת מו"ה משה הרש פוקס נ"י בן לי"נ הה"ג אבדק"ק סערעד ני': קראתי לשבת עונג ושבע רצון כאשר קבלתי אתמול בש"ק מכתבך הנעים לי וערבים עלי דבריך והניין לנו בראותי כי שוקד אתה על דברינו ועיניך שוטטות הנה והנה בתשובותינו שתח"י והנה ראיתי ראי' אחת כשעה חדא במה שפלפלת בחכמה על מה שהעליתי בתשובה מתוך דברי תוס' כתובות מ"ז ע"א דנשים מחוייבות בתוס' שבת ויו"ט הגם דמ"ע שהז"ג היא משום דילפי' תוס' יה"כ מבתשעה לחודש ומשבת שבתון לתוס' שבת ויו"ט, וכיון דלתוס' יה"כ איכא ריבוי דנשים חייבות בו כדאית' בש"ס סוכה כ"ח ע"ב, וכיון דמחד קרא נפקא תוספ' יה"כ שבת ויו"ט ממילא נשמע כמו דמחוייבות נשים בתוס' יה"כ כן מחוייבות בתוס' שוי"וט אלו דברינו, והקשית לשאול לדברינו תלי' דבר זה אי נשים בתוס' שבת ויו"ט, מהיכן נפקא תוס' יה"כ ולר"ע ר"ה ט' ע"א דנפקא לי' מבחריש וקציר וס"ל לתוס' שם ה"ה תוס' שבת ויה"כ וי"ט מהתם נפקא ולענין תוס' בנשים ביה"כ איכא ריבוי אבל עדיין שויו"ט מנ"ל, ולר"י דנפקא לן תוספ' יה"כ מתשעה לחודש א"ש כמ"ש, לפ"ז קשה עלינו מש"ס חולין ק"א פ"ב דשקיל וטרי לר"י הגלילי דל"ל איסור חל ע"א מדס"ל דשבת ויה"כ חייב על כל אחת וא' י"ל דיה"כ כולל הוא בתוס' יה"כ דאית' גם בנשים מריבוי דקרא דהאזרח, אבל תוספ' שבת ליתא בנשים ומגו דחייל יה"כ לענין תוספ' על תוספ' שבת חל נמי יה"כ על שבת ודלמא ריה"ג כר"י בר"ה ס"ל אלו דבריך, ואחר עיון מעט מזעיר, אשיב במושכל ראשון דקושי' זו יש להקשות על שיט' הרמב"ם דלא כ' מתוספ' שבת ויו"ט כלום וכ' הה"מ בפ"א מהלכ' ש"ע דל"ל תוס' מדאורייתא רק ביה"כ ועיי' ב"י או"ח סי' רס"א דאפי' מדרבנן ל"ל לפ"ז יקשה הא איסור יה"כ קדם לשבת דמתחיל קודם שנכנס שבת ותו לא פקע ומגו דחייל בתוס' יה"כ תו לא פקע, אלא לרמב"ם לק"מ דהא ס"ל תוס' יה"כ רק לענין עינוי ולא לענין מלאכה אבל קשי' לשיטת הטור דנקיט במקצתו כרמב"ם דל"ל תוס' שויו"ט כמ"ש הב"י סי' הנ"ל ואית לי' בסי' ר"ח תוס' יה"כ גם לענין עינוי קשה