כתב סופר אורח חיים כא

דנאמנותו רק לחומרא מדרבנן דעשאוהו כבידו וכן דייק הפ"י שם, א"כ להקל גם האב אינו נאמן, אלא דפ"י נתקשה טובא בתוס' שם עפ"י פירושו בכוונת התוס' דא"נ רק מדרבנן עיי"ש. ולפע"ד נראה דכוונת התוס' דעשאוהו כבידו כיון דעתיד לגדל אין חזקה זו דקטנות חזקה אלימא כ"כ כמו חזקה דעלמא דאין ע"א נאמן נגד החזקה, ועשאוהו כבידו היינו ששקלו בחכמתם דכמו דדבר שבידו נאמן גם באתחזק כן נאמן נגד חזקה דלא אלימא, ויש להסביר יותר עפ"י מ"ש חי' ר"ן ריש גיטין דס"ל לרש"י בידו ואתחזק כמו אין בידו ולא אתחזק, ומבואר יותר במהרי"ק שורש שכ' כל דבידו לגרע החזקה אתרע החזקה עיי"ש, ובמק"א הארכתי בזה. ועפ"ז א"ש דברי תוס' בקדושין כיון דחזקה זו דקטנות עשוי' להשתנות ממילא ליכא חזקה כ"כ ועיי' במהרי"ט ח"א ס' מ"א ובסי' נ"א באורך דחזקה דקטנות לאו חזקא גמורה היא כנ"ל נכון בכוונת התוס' לפ"ז האב נאמן לענין איסור אפי' להקל ודוקא אב, אבל לא אחר דאינו רגיל בו ואין עדותו נאמנה, וכיון דאיכא קצת חזקה דקטנות מנגדתו אינו נאמן : ואחר העיון עלה במחשבה לפני דמ"ש תוס' דאחר א"כ, דין זה לחלק יצא בנדון שלפנינו, בהקדם מ"ש הפ"י בקידושין דקושי' תוס' הא אין בידו ולא יאומן הוא לפי' ב' דסימנים בלא שנים מהני, והתם איירי דאב מעיד למפרע בשנים וסימנים, ולכן הוקשה לתוס' למה יאומן, אבל לפי' ראשון דסימנים לחוד ל"מ דאולי שומא מקודם נינהו היינו דליכא רוב וחזקה אבל פלגא מיהא איכא ואתרע חזקת קטנות ע"י שערות שלפנינו וכל היכא דליכא חזקה ע"א נאמן באיסורים עיי"ש, ודבריו נכונים וברורים. ועפ"י דברי קדשו בנדון שלנו אם נבדקו קודם כתיבה או מיד אח"כ באופן שאנו יודעים בוודאי שבעת הכתיבה היו לו סימנים אלו סגי בע"א שהגיע למספר השנים אז בשעה שכתב דע"י סימנים נעשה פלגא וסגי בע"א במקום דליכא חזקה, אבל כשנבדק אחר שכבר כתב ואנו מחזיקי' הסימנים למפרע משעה שכ' משום חזקה דרבא, ודוקא שידוע לנו שהגיע לכלל שנים כשכתב, לזה צריך דוקא ב' עדים דע"א א"כ נגד החזקה דקטנות ומשום סימנים לא פלגא, דהא אין אנו יודעין שהגיע אז לכלל שנים רק עפ"י ע"א והוא אינו נאמן במקום חזקת קטנות ודוקא אב נאמן ולא עד א' דעלמא והבן: וגם בעדות אב יש לעיי' אם נאמן בכה"ג דמה שחידש תוס' כיון דעתיד לגדל הוי כבידו ומחלק בין אב לאחר זה הוצרך לחדש לפי פי' ב' של הר"י כדי לתרץ הקוש' שעליו, אבל לפי פי' ראשון לא צריך לחידוש זה לדמות מילתא דעדות אב לבידו, וכיון דשיטת רוב ראשונים כפי' הראשון והכי נקטי' מנ"ל לחלק בין עדות אב לאחר. והא דנקט אב דאפ' אב אינו נאמן לעונשים ולמלקות, אלא כיון דדבר זה אם ע"א נאמן במקום חזקה רבו בו השיטות והמחבר ביו"ד סי' קכ"ז פסק דאינו נאמן ועיי' ש"ך שם דרבו כמו רבו דס"ל דנאמן והרמב"ם מן המנוים בתוכם, הא חדא, ועוד לפמ"ש הפ"י שם בקושי' תוס' משום דאיכא חזקת היתר דחפץ שהקדיש והחרים וזה ל"ש בכתיבת תפילין, אם לא שנאמר דגברא המניחם הוא בחזקת חיוב והמעיד על מספר השנים הו"ל כע"א במקום חזקה והוא רחוק כמובן, וגם הא י"ל לפי' ראשון נמי שאני אב דהוי כבידו, לכן נ"ל דהמקיל להאמין לאב על השנים כשנבדק אחר שכבר כתב לא הפסיד אבל ע"א אחר אינו נאמן ובעי ב' דוקא, כנלפע"ד נכון להלכה: הנלפע"ד כתבתי בעזרת נותן התורה ית"ש, והוא בחסדו יראנו מתורתו נפלאות, ויעשה עמנו לטובה אות, ונזכה לראות ישועות הנבאות, כדכתיב וראו כל עמי הארץ, כי שם ה' נקרא עליך וכו' הכ"ד או"נ דש"ת באהבה. פ"ב כאור בקר ליום ה' י"ד טבת תרכ"ח לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה ט לדוד ברוך, מאת ברוך ומבורך, יהי דוד בכל דרכיו משכיל וה' עמו ויראהו בנועמו, ה"ה ידיד ה' החביב נפשי, הרב הגאון הגדול מעוז ומגדול בו ירוץ צדיק ונשגב, המפורסם בתורתו וצדקתו, עומד לנס עמו, כקש"ת מו"ה דוד דייטש נ"י אב"ד דק"ק יארמוטה יע"א: ני"ה קבלתי, וקול התור נשמע כאשר סיבב ציר הדואר על פתח ביתינו והביא לנו מכתב עוזו מע"י אצבעותיו אשר לקול קן קולמסו תאבה נפשינו לשמוע משלותו ובריאת גופו הטהור, כן אנחנו לפניו היום בהודעה כזו מאתנו בה"י, והנה היו דבריו ערבים עלינו ולנחת, עד לאחת באשר הודיע לנו צערו ע"ד מכשול רבים שהסופרים מניחים נערים קטנים לכתוב תפילין ביודעים ובלא יודעים אם הגיע לשנת י"ג ויום א' ותפילין כאלו פסולי' כמבואר בשו"ע רסי' ל"ט והוא מן המרדכי בהלכו' קטנות דמביא הב"י באין חולק והמג"א הוסיף תוספת מרובה דאפי' ידוע שהגיע לשנים צריך לבדוק אחר סימנים כיון דכתיבת קטן פסול מדאורייתא ואפי' הגיע לחינוך, ועיני כבודו ראו מ"ש הנוב"י תנינא חאו"ח סי' א' בתחלתו ע"ד המרדכי ובסופו על תוס' דברי מג"א. ושמתי עיני בו וראיתי כי הקשה לשאול על המרדכי מ"ש משחיטה דכתיב וזבחת ואכלת דממעטי' נכרי דאינו בוזבחת וקטן לא ממעטי' מוזבחת וכשר לשחיטה, וצ"ל כיון דאביו מחוייב להפרישו משום חינוך מקרי ב"ז הה"נ כיון דאביו מחוייב לחנכו מקרי ב"ק ומ"ש, והוא מותיב והוא מפרק דשחיטה לאו משום חינוך אלא משום דאסור למספי ליה בידים מדאורייתא לכן מקרי ב"ז, משא"כ חינוך דתפילין מדרבנן הוא ולא מקרי ב"ק מדאורייתא. והנה מה דהי' סובר מעיקרא דקטן ב"ז הוא משום חינוך תמוה תינח קטן שיש לו אב הוא בוזבחת מה"ט, אבל קטן דלית ליה אב, ואפי' אית ליה אם דאינה מחוייבת לחנכו עיי' מג"א סי' שמ"ג לאו ב"ז הוא, ולא לשתמיט בשום פוסק לחלק בין קטן לקטן, ועוד ממתני' גופה הגם שיש לדחוק וכולם ששחטו ואחרים רואי' בקטן דבר זביחה הוא ושחיטתו פסולה משום שמא קלקל וכה"ג באחרים רואין מותר מה יענה בחרש ושוטה דוודאי ליכא חיוב חינוך על האב למה שחיטתן כשרה הא לאו ב"ז הם. והנה מה שהתעורר לבקש טעם למה שחיטת קטן כשירה וגם מה שהעלה משום דאסור למספי ליה בידים, היה נעלם ממנו לפי שעה במחכ"ת שכבר עמדו ע"ז קמאי דקמאי הלבוש בעט"ז ומביאו הש"ך ס' א' ס"ק כ"ז וש"ך כ' דקטן מצווה משום דאסור לו לאכול בלא שחיטה וכוונתו דאסור למספי ליה בידים, וכ"כ התב"ש ומביא מתשובת מהרי"ל דכ' דע"כ גם בחו"ש איכא איסור כמו בקטן דאל"ה למה שחיטתן כשירה דשחיטתן כשחיטת נכרי וכמעשה קוף בעלמא עיי' בו: והנה מלשון ש"ך דכ' דקטן מצווה דאסור לו לאכול כנראה דס"ל דמה"ט אסור למספי ליה בידים דלקטן עצמו איכא איסור קצת והתבו"ש כ' מפורש יותר דאיכא איסור גבי קטן, אמנם כן בתה"ד בפסקיו סי' ס"ב כ' מפורש והאריך להוכיח דבקטן עצמו ליכא נדנוד איסור כלל, והא דאסור למספי בידים הוא כדי שלא להרגילו באיסורי' לכשיגדיל עיי"ש ועיי' רמ"א או"ח סי' שמ"ג ועשיתי לו סמוכים מרש"י נדה מ"ו ע"ב ש"מ ב"ד מצווים להפרישו כ' רש"י ופלוגתא היא ביבמות, והקשה רשב"א ומובא במל"מ והא בדרבנן במופלא סמוך לאיש למ"ד דרבנן לכ"ע אין ב"ד מצווים להפרישו והיא קושי' עצומה על רש"י. ונ"ל דס"ל לכ"ע ליכא איסור בקטן עצמו אלא משום שלא להרגילו כשיגדל ופליגי בדאורייתא אי מצווי' להפרישו משו"ה, או דלא למספי ליה בידים להרגילו בידים ולכ"ע בדרבנן א"צ להפרישו וכ"ז בשאר איסורי דרבנן שאם יעשה דבר זה בעצמו שהוא עושה עכשיו לכשיגדל לא יעבור רק על איסור דרבנן משא"כ במופלא סמוך לאיש דנדרו מדרבנן אם יורגל לעבור על נדרו בקטנותו יעבור ג"כ על נדרו שידור בגדלותו ואז יהי' איסור דאורייתא ואינו דומה לשאר איסורי דרבנן וא"ש דכ' רש"י דפלוגתא היא ביבמות דכמו דאיכא שם פלוגתא באיסורי דאורייתא משום כשיגדל, כן תלי' במופלא סמוך לאיש אי ב"ד מצווין להפרישו בפלוגתא הנ"ל וא"ש נכון : היוצא לנו דאין בקטן איסור כלל לומר דמשו"ה מקרי איתא בזביחה דגם לדידי' איכא איסור דבדידי' ליכא נדנוד איסור, וצריך לומר כיון דאסור לגדול למספי ליה בידים מקרי הקטן איתא בזביחה, ולא דמי לנכרי דלא שייך גבי' כלל איסור זה, וכן נראה ממ"ש המרדכי דקטן שהגיע לחינוך פסול לכתיבה משום דחינוך מדרבנן ומה"ת לאו ב"ק הוא, משמע דאם הי' חינוך מה"ת היה ב"ק מדאורייתא הגם דמצות חינוך דאב היא ואין לו לקטן בו מצוה מ"מ כיון דמצות האב לחנכו בגופו דקטן הרי הוא בר קשירה, כן ה"נ י"ל לענין שחיטה דמקרי בר זביחה ע"י מה דאסור מה"ת למספי ליה בידים כן י"ל: שבתי וראיתי דדבר זה אם ע"י חיוב חינוך דאב מקרי הקטן איתא במצוה או איסור זה הוא פלוגתא דרש"י ותוס' בברכות מ"ח ע"א דרש"י ס"ל דמשו"ה אין הקטן מוציא למי שאכל שיעור דאורייתא דלאו ב"ח הוא, הגם שאביו מחוייב לחנכו מצוה דאב היא וקטן לאו ב"ח הוא, ותוס' חולק על רש"י וכ' דע"כ קטן ב"ח מקרי מדמוציא מי שאכל שיעור דרבנן, וע"כ דב"ח מדרבנן מקרי משום דמתקיים ביה מצות חינוך, ודאורייתא א"מ מה"ט דחיוב דרבנן א"מ את המחוייב מה"ת עיי"ש וברא"ש. והנה המרדכי ודאי כתוס' ס"ל בתרתי חדא דהגיע לחינוך מקרי ב"ח ואי הי' מצות חינוך מדאורייתא הי' ראוי לכתיבה דאיתא בוקשרתם מדאורייתא, אלא משום דחינוך דרבנן לאו בר קשירה מדאורייתא מקרי וס"ל בהא ג"כ כתוס' דמשום דאיתא בהך מצוה מדרבנן לא מקרי מחוייב בדבר להוציא את מי שמחוייב מדאורייתא וה"ה דאינו בוקשרתם להכשיר כתיבתו מה"ת משום דהוא במצות קשירה מכח החינוך דרבנן, ולרש"י דס"ל דכל שמחויב מדרבנן מקרי ב"ח ושייך במצוה זו להוציא המחוייב מדאורייתא אפשר דגם לכתיבת תפילין כשר אלא דלרש"י ע"י מצות החינוך דמונחת על האב לא מקרי הקטן ב"ח ואיתא במצוה זו, דמצוה דאב היא, וקם דינו של המרדכי בין לשיטת רש"י בין לשיטת תוס' ועיי': ולענין שחיטה לשיטת תוס' י"ל משו"ה כשר כיון דאסור למספי ליה בידים מדאורייתא מקרי איתא בזביחה הגם שאין על הקטן