כתב סופר אורח חיים ריח

לאכול בוודאי איכא חיוב כאוכל דברים הראוי' דחיך אוכל יטעם ומייתב דעת שוב אין לחלק בין שלא כד"הנ בשאר איסורים דלדעתו אסור לחולה שאב"ס לאכילה, ובין דברים שאינם ראויים ביו"הכ כיון דאם מתקנן חייב דומה לשלא כד"הנ דשאר איסורים ולא דמי לנטלפ"ג דבב"ח וכ"כ דמותרים משום דא"א שיבואו עוד לידי איסור ופרח האיסור וכמאן דליתנייהו דמי' ומ"ש הש"א ראי' מדשלא כד"א ביו"הכ חייב ואוכלים שא"ר פטור ש"מ דגריעו אוכלים שא"ר משלא כד"הנ, זהו לשיטתו דשלא כד"הנ חייב ביו"הכ, אבל לפי שיטתינו שהעלינו דיו"הכ שווה לכל איסורי תורה דשלא כד"הנ מותר מדאורייתא, אין לחלק בין שלא כדה"נ לא"ר, וגם לא מסתבר לחלק ביו"הכ בין שלא כד"הנ לאינם ראוי', הגם דבשארי איסורים יש חילוק, והלכה רווחת דאכל אוכלים שא"ר ביו"הכ פטור מזה עצמו נלמוד דשלא כדה"נ ג"כ פטור דלענין יתובא דעתא בוודאי אין לחלק כמו דאוכלים שא"ר לא מייתבי כן שלא כד"הנ לא מייתבי: ומ"ש הש"א דמסתבר לי' דמ"מ אסור כיון דאחשבי' וכבר כתבנו כל שאוכל לרפואה לא אחשבי' בזה לאכילה ראויה למלאות נפשו כי ירעב, אלא לרפאות חליו וכ"ז כתבנו לפי דעתו של הש"א דאסור לאכול ביו"הכ שלא כדרך אכילתו מן התורה, ודן מינה ביו"הכ בשא"ר לאכילה ודן מינה בלא"ה לאכילה, אבל לדידן דשלא כד"הנ ביו"הכ אינו אסור מה"ת יש לדון ג"כ לענין שלא כד"הנ אם מותר לחשאב"ס, אבל אנו לדידן דבארנו דלית מאן דאמר הא מילתא דאסור לחולה שאין ב"ס לאכול איסורי תורה שלא כד"א הה"נ ביו"הכ מותר חשאב"ס לאכול אוכלים שא"ר או ראויים שלא כדרך אכילתן: ועדיין יש לעיין לפמ"ש בטעמא דאסרו רבנן שלא כדה"נ משום דאחשבי' וכל שאוכל לרפואה לא אחשבי' לאכילה וכן ביו"הכ לענין אוכלים שא"ר ושלא כד"א והנאתו, יש לחלק עפ"ז בין אוכל לרפואה מאכלים אלו הם סמי רפואתו ל"א אחשביה לאכילה רק לרפואה, אבל כשצריך לאכול מחמת חולי היינו שאין לו רפואה באכילה זו, רק שאם לא יאכל יחלש ותכבד חליו אבל לא יבא לידי סכנה עי"כ וכך גזרו הרופאים אומר, יש לעיין דאפשר כיון שאוכל לטובתו ולהנאתו שלא ירעב ביותר מחשבי' עי"ז לאכילה ככל אוכלים לרעבונם, או אפשר דוקא מי שאכל מרצונו דברים שא"ר או שלא כד"הנ אחשבי' לדעתו שאוכל אסרו רבנן הגם מדאורייתא בטלה דעתו רבנן אסרוהו ככל האיסורים וביה"כ משום דניחא לי' ביתוב דעת כזה, אבל כשאוכל כדי שלא תכבד עליו חליו מחולשא וסגי לי' במאכלים כאלו ושלא כדה"נ ומניח מאכלים אחרים משום דערבים לו ואסור בהם הרי לא אחשבי' לאכילה זו כדרך האוכלים ותאוה ל"מ אחשבי', וזכר לדבר ש"ס דשבועות פ' ש"ש בתרא בנשבע שלא אוכל ואכל עפר ולחד גרסא דברים שא"ר הרי גילה דעתו דלא מחשבי' אכילה, דהרי נשבע שלא יאכל ומונע עצמו מלאכול דברים הראוים עיי"ש, ועיי' רמב"ם הלכת תפלה: פירות הנושרים מדברינו אלו בעזרת חונן דעת ובינה לדבר משרים, נקיטא בקצרה תורת העולה היא העולה לדינא א) דיה"כ שווה לאסורי תורה דאוכל שלא כדה"נ ואכילתו פטור ביה"כ, ודוקא שלא מתהנה באכילה זו אבל אם נהנה אלא שאינו אוכל המאכל כמנהג ב"א לאכלו והוא טוב בעצמותו חייב, ב) כשאוכל דברים שא"ר לאכילה ותקנם עד שחיך נהנה חייב, ג) חולה שיש בו סכנה כדסגי לי' לאכול שלא כדה"נ אסור לו לאכול כדה"נ, ד) חולה שאין ב"ס אם צריך אוכלים שא"ר או לאכול שלכדה"נ כדי להביא תרופה למכתו שאב"ס מותר וכן הדין בכל איסורי תורה ואין חילוק בין אסורי אכילה לאסורי הנאה, אבל לברי אסור בין יה"כ בין שארי איסורים, ה) כשאין אכילה זו לרפואה אלא להציל נפשו בל יחלש ביותר ואין בחולשא זו סכנה יש לצדד להחמיר לאכול דברים שא"ר או שלא כדה"נ משום דאחשבי' לאכילה, וכיון דמידי דרבנן הוא המקיל לא הפסיד, וכ"ש כשסגי לי' בח"ש הגם שהוא איסור דאורייתא מ"מ קילא איסורי' טובא, ועוד י"ל הגם שלא כדה"נ ואכילתו אסור מדרבנן דוקא בשיעור שלם אבל בח"ש דכל עיקר אסורו משום חזי לצרופי, וכיון שאוכל שלא כדה"נ דלא חזי לצרופי כשאוכל הרבה לא יהי' איסור תורה, הגם דגם באיסור דרבנן ח"ש אסור, ועיי' הג"א חולין פ' גה"נ גבי האי פלגא דזיתא, הוא משום לא פלוג בין דאורייתא לדרבנן, אבל ח"ש שלא כדה"נ דליכא בשום אופן למגזר אטו איסור דאורייתא כ"כ האי לא אסרו ח"ש, וכ"כ האי ואולי יש לסמוך למורא ובא בטח, וא"צ להאמר, דאם אפשר בח"ש שלא כד"א שלא להתיר שיעור שלם, כמו בחולה שיש בו סכנה בכדה"נ דממעט' בשעורא כל האפשר שלא יהי' שלם, כן הדבר הזה הגם דאסורו מדרבנן אפי' בכזית. הנלפע"ד כתבתי להבין ולהורות, וה' יראנו נפלאות, ויצילנו משגיאות וטעיות, יכפר בעד עדי עד יעשה עמנו לטובה אות, הנה באתי אל העיון ויצאתי בשלום בשנת תרל"א והעלתיו על הספר ובדיו בעזרת הנותן ליעף כח, וגמרתיו בעש"ק לסדר למען הביא ה' על אברהם אשר דבר עליו פה פ"ב יע"א ובעה"ח: הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קיב יוסיף דעת תורה, כהלכה מורה, יוסיף לו ה' אורך ימים וש"ח לאל גומר עליו גמח"ט ה"ה ידיד נפשי הרב המאוה"ג זקן שקנה חכמה, אורך ימים תבונה סותר ובונה, צדיק תמים, מתנהג בחסידות כש"ת מו"ה יוסיף גרינוואלד נ"י אבדק"ק טשעטשאוויץ יע"א: גיה"ט קבלתי בזמנו בדבר בעתו ונפשו הטהורה לשאול הגיע מאתי לפשוט לו ספיקותו אם מצוה זו דאכילת עיה"כ שהיא מ"ע שהז"ג ליתא בנשים ככל מ"ע שהז"ג דנשים פטורות או נימא כיון דאיתנייהו בתענית דיה"כ חייבות נמי בכ"מ דיה"כ כמו בשבת דמחוייבות בכל מצוה של שבת בג' סעודות ובהבדלה ומאן דס"ל דבהבדלה פטורות משום דרבנן הוא כמבואר כ"ז באו"ח סי' רצ"א ורצ"ו אלו דברי פר"מ נ"י, והנה מ"ש דמיון לשבת אין למדין יוה"כ משבת דשאני שבת דאיכא הקישא זכור ושמור בד"א נאמר כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, משא"כ ביה"כ, מנ"ל ועיי' פמ"ג סי' תר"ח במשבצות שכ' דנשים חייבות בתוס' יה"כ הגם דמ"ע שהז"ג היא הואיל וחייבות ביה"כ, וכ"ש של שבת שכל מצות שבת נשים חייבות בו אפי' של ג"ס, והנה מ"ש ודן מדנפשי' דבתוס' יוה"כ חייבות מדמחוייבו' ביה"כ לא ידעתי מנ"ל בפשיטות כן, והרי בשב' לולי דילפי' ומקישי' זכירה לשמירה לא היו נשים חייבות בקדוש היום, ויה"כ דליכא היקשא מנ"ל אלא די"ל בשבת לולי היקשא זכור לשמור לא הי' ס"ד לחייב אותם בקה"י וכל מצות היום דשמור וזכור ב' ענינים זה מ"ע וזה מל"ת קדשהו וזכרהו על היין לכ"ע בעי היקשא וכיון שמחוייבות במ"ע דזכור מחוייבות בכל מצות היום כמ"ש הר"ן בשבת פ' כ"כ ומרדכי ועיי' סי' רצ"א בט"ז ובמג"א, אבל לענין תוס' שבת בלא היקשא מחוייבות כיון דאיתנייהו באזהרת מלאכת שבת גם בתוספות הגם דקיל טובא אית בהו, וכן ביה"כ כיון שמחוייבות בעינוי דיה"כ גם בתוס' הגם שאין בו אזהרה מ"מ חדא מלתא הוא וענין א' שנשים חייבות בו וצדקו דברי הפמ"ג במ"ש בתוס' יה"כ ושבת לדינא: אבל נוראות נפלאתי עליו במה שדן ובא מעצמו בתוס' יה"כ ולא זכר השר סוגי' ערוכה כ"ח ע"ב דילפי' נשים בתוס' יה"כ מהאזרח ולולי כן ה"א הואיל ואתמעט מעונש ואזהרה דליתנייהו בתוס' יה"כ דיצא מכלל דאתקשו נשים לאנשים לכל עונשים כיון דלית בי' עונש ואזהרה ה"א דליתנייהו לולי הריבוי, והנה הדין דין אמת דחייבות בתיה"כ, אבל התמיה קיימת על הפמ"ג שהי' נעלם ממנו סוגי' זו וכבר שגגה כזו יצאה מלפני השליט פ"י ביצה למ"ד ע"א ותפסו הצל"ח שם בזה עיי"ש והוא פלא, וסוגי' ערוכה איך מגדולי עולם כמוהם לפי שעה נפלא: והנה מדאיצטרך ריבוי לתוס' יה"כ נראה לכאורה דבמצוה דאכילה של עיה"כ דליכא ריבוי דפטורות וקו"ח הוא מה תוס' עינוי דבאותו דבר עצמו של עינוי חייבות ביה"כ לולי הריבוי ה"א דפטורות, כ"ש אכילה דעיה"כ דאינו ענין כלל לעינוי דמחוייבות בה דפטורות הגם דאיתנייהו בעינוי דיה"כ ובתוספות עינוי דיה"כ, כן הי' נ"ל בתחלת הרעיון: שבתי וראיתי דמחוייבת אשה במצוה זו מתרי טעמי חדא כיון דנפקא לן מצוה זו מבתשעה לחודש בערב כל האוכל בתשיעי כאלו מתענה בתשיעי ועשירי כל שישנו בתענית דעשירי איתי' באכילת תשיעי שהאוכל כמתענה יחשב, והוא כעין היקשא דזכור ושמור, ועוד ביותר י"ל זיל בתר טעמא דכ' רש"י וז"ל כל האוכל ושותה וכו' והכי משמע קרא ועניתם בתשיעי כלומר התקן עצמך בתשיעי שתוכל להתענות בעשירי ומדאפקי' קרא בלשון עינוי לומר לך הרי הוא כאלו התענה בתשיעי עכ"ל, ועיי' מתק לשון הטור סי' תר"ד שכ' שהוא מאהבת הי"ת שלא יזיק להם התענית עיי"ש, וכמעט א"א להעמיס הך דרשא דכל האוכל בלשון עינוי אלא ע"פ פירוש רש"י וטעמא וכמ"ש הטור ג"כ, וכיון דמשו"ה הוא בוודאי מסתבר דנשים מחוייבות ג"כ וכי נשי לא בעו כח להתענות אדרבא הם תשושי כח יותר מאנשים, ועיי' כזה ש"ס קדושין ל"ד ע"א דנשים משו"ה חייבות במזוזה ולא ילפי' מהקישא דכה"ת כולה וכי נשי לא בעו חיי עיי"ש והה"נ הדבר הזה שמחוייבות לאכול בעיוה"כ כנלפענ"ד: ומצאתי לי חבר בזה הדבר דנשים מחוייבות במנהגי מהרי"ל הלכ' עיה"כ וז"ל שאלו למהר"י סג"ל על שנדרה שלא לאכול בשר ולא לשתות יין רק בשבתות ויו"ט מה דינה בעיוה"כ והשיב שמותרת לאכול כל רצונה ולשמח לבה ביום זה דנמי מתקרי' יו"ט עכ"ל ממש, הנה מלשון השאלה והתשובה נראה שבאשה הי' השאלה ופשיטא לי' למהרי"ל דמחוייבת כמו איש ולא דן ע"ז כלל רק אם עיה"כ דין יו"ט או בלשון ב"א דלא מקרי עיה"כ יו"ט, אבל לא עלה ע"ד מקום ספק אם מחוייב' במצוה זו: וכאשר בינותי בספרים מצאתי ראיתי אחרי רואי קדוש א' מחוברי חבור נכנס לבית הספק ומדבר הלא ניהו זקני מ"ו מאוה"ג