כתב סופר אורח חיים ריז

מה"ט אמור בירושלמי דתרומות פ"ו דמודה ר"ל ביו"הכ ועיי' במפרש שם דמשום דמייתב פורתא ויו"הכ ביתובא תלי', משא"כ באיסורי תורה דפחות מכשיעור ליכא איסור חפצא כלל, וש"ס דילן דלא ס"ל הכי ומדמה מילתא דיו"הכ לר"ל לכל איסורי תורה, עיי' בס' תוס' יו"הכ ר"פ יו"הכ, די"ל איפכא דכשאוכל ח"ש מתאוה לאכול ביותר וגורם לו ח"ש עינוי יותר שתאב לאכול וא"י לאכול יותר, וכ"ז בח"ש אבל כשאוכל כשיעור שלא כד"הנ דמיותב קצת בו ואין גורר לו לאכול עוד דכבר מילא בטנו וכ"ש כשאוכל דבר מר שאינו גורר תאוה לאכול, ועוד י"ל לפימ"ש לעיל דביו"הכ דתלי' בהנאת מעיו היה מקום לומר דשלא כד"הנ אסור אלא דבעי ג"כ הנאת גרונו וליכא, מ"מ מיותב הוא בהנאת מעיו ויש בו איסור מיהת מה"ט דנהנה במעיו כן היה נ"ל לולי דרמב"ם הלכת יסודי התורה דכ' דשלא כד"הנ מותר באב"ס והא לא הותר רק שלא כד"הנ שאינו אסור רק מדרבנן, ולא מה שיש בו איסור דאורייתא דקיל כמו ח"ש דלית מאן דאמר דחשאב"ס מותר לאכול ח"ש, ועיי' זה מל"מ הלכ' יסודי התורה שהוכיח משו"ה דס"ל לרמב"ם דליכא איסור דאורייתא כלל שלא כד"הנ מדמתיר הרמב"ם ביו"הכ שלכד"הנ לחולה שאב"ס מוכח דס"ל דליכא איסור דאורייתא כלל ובטלה דעתינו וסברתינו, אבל לאסור מדרבנן בוודאי י"ל מה"ט דכ"ע מודים ביו"הכ דאסור מדרבנן, ואפי' לפי דנקט הש"ך כשיטתו של הראב"י שבמרדכי פכ"ש, מ"מ ביו"הכ בוודאי אין להתיר לברי לאכול שלא כד"הנ: והנה כל איסורי תורה מותרים לחולה שלא כד"הנ מבואר בסוגי' דפסחים פכ"ש וכ' הר"ן בשם י"א דהה"נ דכל איסורי דרבנן מותרים אפי' כד"הנ, אבל לענין אכילה אין לנו דאפשר שעשאום כשל תורה שלא להתרפאות מהם שלא במקום סכנה, והר"ן כ' ואם באנו לחלוק אפשר שאין מתרפאין אפי' באיסור הנאה של דבריהם כדרך הנאתן דלמא קילי טפי אסור' של תורה שלא כד"הנ מאיסור של דבריהם כדרך הנאתן: והנה דעת י"א הוא דעת רמב"ן בספרו תורת האדם ומביאו הריב"ש סי' רנ"ו בסופו, ונראה דכוונתו באיסורי דרבנן אין לנו ללמוד לאכול כד"הנ לחולה שאין בו סכנה מדהתירו שלא כד"הנ באיסורי דאורייתא די"ל לענין אכילה, השוו אסורא דדהו כעין דאוריית' דכד"הנ אסור, ואין לנו רק להקל איסורי הנאה דרבנן ליהנות שלא כד"הנ, והטעם לחלק דהנאה בכ"מ קילא מאיסור אכילה, וגזרו אכילה כדרך אכילתו לחולה שאב"ס משום איסור אכילה כד"הנ דאיסורי דאורייתא דחמור, אבל הנאה דקילא לא אסרו כד"הנ באיסורי דרבנן משום כד"הנ דאיסורי תורה לחולה שאב"ס, ור"ן כ' כיון דנכנס לחלק בין חמיר לקל אולי י"ל דחמיר כדה"נ מדרבנן מאיסורי תורה שלא כד"הנ, ודברי הר"ן צריכים הסבר מ"ש הא מהא נהפוך הוא מסתבר יותר להקל באיסורי דרבנן כד"הנ משל תורה שלא כד"הנ כיון דכד"הנ יש בו איסור מדאוריי', ונ"ל להסביר בטוב טעם, עפמ"ש כבר לעיל די"ל טעמא דאסרו שלא כד"הנ ושלא כד"א משום דאחשבי' הגם מדאורייתא בטלה דעתו הם אסרו משום דאחשבי' וכ"ז כשמכוין לאכלו להנאתו כדרך האוכלים דבר לתענוג ולמלאות תאות רעבונם, אבל כשאוכל לרפוא' ובוחר הרע ומר במעוטו למעט חליו, כ"הג אינו מחשב דבר זה שלא כדה"נ לאכילה של תענוג ורעב, אלא לרפואה וכיון דלא אחשבי' ממילא ליכא איסור כלל דכל עצמו לא אסרו רבנן אלא משום דאחשבי' והא לא אחשבי', ולא התירו דבר בחולה שאב"ס אפי' איסור דרבנן, אלא דליכא איסור כלל, ועי' ד"מ או"ח סי' תמ"ב בשם תה"ד דהא דמותר דיו של חמץ ולא חיישינן שיקח הקולמס לתוך פיו כיון דאיסורא משום אחשבי' וכשנותן הקולמס לת"פ שלא במכוין הרי לא אחשבי' וזה כסברא דידן, וברור לי דכל שאוכל או נהנה לרפואה הרי לא אחשבי' וי"ל דבהאי סברא פליגו ב' לישנא דפסחי' אי התיר גהורקא דערלה משום דחשב"ס הוא או משום דשלא כד"הנ מותר מה"ת ועיי' מל"מ פ"ה מהלכ' יסודי תורה שטרח למצוא במה דפליגו, וכ' דל"ק ס"ל שלא כד"הנ יש בו איסור מדאורייתא כמו ח"ש ול"ב ס"ל דאין בו רק איסור דרבנן, ולמ"ש י"ל דל"ק ס"ל ג"כ דמדרבנן הוא, שגזרו אטו כד"הנ וגם בחשאב"ס לא הקילו, ול"ב ס"ל דאסרו רבנן משום דאחשבי' ממילא בחולה שאב"ס מותר דלא אחשבי', לפ"ז איסורי דרבנן כד"הנ אסורים כיון דאסורא דרבנן קאכיל, וא"צ לאחשבי' דד"הנ הוא, ולא התירו איסור אפילו דדבריהם בחולה שאב"ס ומנ"ל כנ"ל ואם כי הר"ן לא כיוון באפשר לכ"ז מ"מ הדברים בעצמותן נכונים מסברא: והנה הרמ"א ביו"ד סי' רנ"ה מביא י"א דאיסורי דרבנן מותרים אפילו כד"הנ וה"מ בהנאה אבל אכילה ושתייה לא כוונתו פשוטה דבאיסורי דרבנן מחלק בין אכילה להנאה דבהנאה מותרים כדרך הנאתן ובאכילה ושתייה אסורים, ואינם מותרים רק שלא כד"הנ כאיסורי תורה, וכן נראה מסתימת המחבר בשאר איסורים מתרפאים במקום סכנה אפי' כדרך הנאתן ושלא במקום סכנה כדרך הנאתן מותר עכ"ל: והא במקום סכנה לא דוקא הנאה אפי' אכילה ושתייה, וכ' ושלא במקום סכנה כדרך הנאתן אסור שלא כדרך הנאתן מותר היינו ג"כ כמו במקום סכנה דמותר לאכול כד"הנ כן מותר לאכול שלא כדרך אכילתן והנאתן שלא במקום סכנה, אמנם כן ראיתי בשאגת אריה סי' ע"ה דס"ל לי"א שבר"ן דגם באיסורי דאורייתא שלא כד"הנ מותר ליהנות שלא כדה"נ אבל לאכול ולשתות שלא כדרך אכילתן ושתיי' אסור כמו בדרבנן כד"הנ ולמד זה מזה, והנה כבר כתבתי לעיל בטעם הי"א משום דאכילה חמיר גוזרים באיסורי דרבנן אטו אכילה דאיסורי דאורייתא כדה"נ משא"כ הנאה דקילי והיא שיטת ראב"ד שבר"ן ע"ז גבי אלו אסורים ואוסרים במשהו לחלק בין הנאה לאכילה, וזה נראה ג"כ דעת ר"יו שבב"י יו"ד סי' ב' לענין הוכיח סופו לחלק בין אכילה להנאה וב"י תמה ועיי' יש"ש שם, א"כ באיסורי דאורייתא גם לי"א מותר בין הנאה בין אכילה, והרי הראנו לדעת כי דעת המחבר כן היא, וגם הרמ"א לא כ' חילוק זה בין הנאה רק כמביא י"א באיסורי דרבנן מותר כד"הנ כ' וה"מ בהנא' אבל אכילה ושתיי' לא, וכן משמעו' הריב"ש למעיין בו ישפוט בצדק כי כן הוא דלא כש"א, ומצאתי לו חבר בש"ך בס"ק י"ב וז"ל בשארי אסורי הנאה מתרפאים וכו' וצ"ל מה רצה בהוספות אלו, ונראה דס"ל דלא קשרי שלא כדרכן רק שלא כדרך הנאתן של איסורי הנאה ליהנות שלא כד"הנ, אבל אכילה לא לכן מוסיף אבל שארי איסורי הנאה, ולענין הנאה אבל איסורי אכילה או לאכול איסורי הנאה לא שרי כשאין ב"ס ויש לו לש"א תנא דמסייעי', אלא דלא ידעתי מנ"ל לש"ך לומר כן ולהוסיף על המחבר, וגם לא תיקן עדיין דמשמע מדברי המחבר דאפי' באכילה שרי כמו חולה שיש בו סכנא וכדכתיבנא, ואפשר דכוונת הש"ך כמ"ש איסורי הנאה, עפמ"ש אח"כ דאיסורי אכילה מותרים באכילה ממ"ש המרדכי בשם ראב"י דמותר לאכול חלב חי, ודוקא אסורי הנאה אסורים לברי שלא כד"הנ כיון דאסורים בהנאה כל שנהנה אסרו חכמי' הגם שהוא שלא כד"הנ: אלא גם זה צ"ע מנ"ל לש"ך והיכן מצא חילוק זה בראשונים מאן דמתיר מתיר אפי' איסורי הנא' וכן נראה מראב"י שבמרדכי דהרי כ' דר"י לאו דוקא אמר פטורא וה"ה דמותר ור"י באיסורי הנאה קאי של שור הנסקל וכ' אח"כ וה"ה חלב, ולהרא"ש אסור גם איסורי אכילה שלא כד"הנ: ומצד הסברא היה נ"ל דאיפכא מסתברא דביותר יש לאסור לאכול האסור באכילה שלא כד"א מלאסור ליהנות איסור הנאה שלא כדה"נ, דאיסורי אכילה מטמטמים הלב ומזיקים לנפש, מש"אכ ליהנות מאה"נ הנאה שאינה נכנסת לגוף, וכעין זה מחלק תוס' ריש חולין ה' ע"ב ד"ה צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה ע"י ותוס' גיטין ז' ע"א ד"ה השתא בין אכילה למעשה ובאכילה גופא בין היכא דהאכל הוא דבר איסור מאם האוכל הוא היתר רק זמנא קגרם דליאסר, ועיי' רמ"א יו"ד ס"סי פ"א וברשב"א יבמות קי"ד ע"א, ועיי' רמב"ן במלחמות פסחי' סוגי' דר"מ בשם ראב"ד דכ' ללוי דריחא רק לכתחילה אסור דוקא באיסור כגון בשר נבילה וכו' אבל בב' פסחי' דהתירא הוא לא, ורשב"א בתה"ב כ' שהוא רחוק, ובאמת צריך הסבר פסח שלא למנוייו ג"כ איסור הוא לזה שלא נמנה עליו, ולפמ"ש ניחא, דדוקא במילתא דאיסורא כגון נבילה אסרו ריחו לכתחילה דמזיק לנפש משא"כ פסח שלא למנוייו, ונראה דה"ט דראב"י שכתב דיש למנוע לאכול קאי על בשר חי, דנכנס לגופו ומטמטם הלב אבל מאיסורי הנאה אין למנוע שלא כד"הנ דל"ש דבר זה והבן, וכל דברי הש"ך נפלאו ממני: וכשל עוזר של הש"א שהבאנו לו עזר ממ"ש הש"ך ס"ק י"ב דקרוב יותר דכוונתו עפמ"ש אח"כ דאסורי אכילה מותרים גם לברי שלא כד"א, ונקטי' בטח להלכה דכל איסורי תורה מותרים לחשאב"ס בין באכילה בין בהנאה, ולברי הכל אסור בין אסורי אכילה בין איסורי הנאה כנלפע"ד לדינא: והנה הש"א לפי דעתו דאסור לאכול שלא כד"א לצורך רפואה בחשאב"ס חקר אם גם אוכלים שא"ר לאכילה אסורים, דאוכלים שא"ר גריעים וקילו טובא ומביא ראייה מבב"ח דשלא כד"הנ אסור ונטלפ"ג מותר, ראי' זו אינני מכיר ערבך ערבא צריך מנ"ל דבב"ח נטלפ"ג מותר איך מצא כן מפורש עד דפשיטא לי', ועיי' פליתי סי' פ"ז דדן מינה בב"ח כמו דשלא כד"הנ ומינה נטלפ"ג דאסור, אמנם כן ראיתי מאז בספר חות דעת רס"י ק"ג שחולק על הפליתי הא בכלאי כרם שלא כד"הנ אסור ונט"לפ מותר כדמבואר בש"ס ע"ז וכן בע"ז דכ' תוס' דשלא כד"הנ אסור נטלפ"ג מותר, וכ' שם מילתא בטעמא לחלק בין שלא כד"הנ כגון עירב דבר מר שאפשר לחזור ולתקן המאכל ויחזור לאיסורו דאיסורו לא פקע רק כשאכלו כשהוא מעורב במר ליכא איסור וכן באוכל בשר חי כשמבשל איסור, אבל נטלפ"ג פרח איסורא דחפצא ואפי' חוזר ומשביחו אינו חוזר לאיסורו וזה גם בכ"כ ובע"ז ובב"ח אסור, עיי' בו כי חלוקו חילוקא דרב רבנן הוא וקילורית לעינים, והנה כי כן ביו"הכ כשמערב דברים מתוקים באוכלין שאינן ראויים לאכילה מחמת מרירותן או שמאוסים ומתקנן עד שערבים