כתב סופר אורח חיים רטז

שיטת הרמב"ם הלכ' יסודי התורה דדוקא לחולה שאב"ס מותר שלא כד"הנ אבל לברי אסור ועיי' מל"מ הלכ' יסודי התורה דמצדד אצדודי דאסור מן התורה כאיסור דח"ש ולא נניח מפני ספיקתו פשיטותן של הראשונים הנ"ל ותוס' שבועות ובדוכתא טובא דשלא כדה"נ אסור אבל אינו אסור אלא מדרבנן: ואיידי דאיירי אומר אמירה רכה על דברים קשים של המל"מ על תוס' קידושין נ"ו ע"ב שהקשה הא תוכל ליהנות שלא כד"הנ, והקשה הא ר"י לא אמר שלא כדה"נ פטור אבל איסור מדרבנן מיהא איכא, וגם תוס' בתר שיטתו בדוכתא טובא דאיסורא איכא בשלא כדה"נ והניח בצ"ע, ולפע"ד נראה דלק"מ דקושי' תוס' אי תימא דמשום דאסור שלא כדה"נ מדרבנן אינה מקודשת א"כ כבר מוכח ממתניתין דקידושין דמקדש באה"נ דרבנן דאינה מקודש', ואי תימא דר"ג קמ"ל בתרתי דרבנן חמץ דרבנן ושלא כד"הנ ג"כ דרבנן מ"מ אינה מקודשת וזה לא נשמע ממתני' הא הר"ת ס"ל בתרתי דרבנן מקודשת וצ"ל הא דר"ג תרתי דרבנן הוא חמץ דרבנן ושלא כד"הנ או חמץ דאורייתא ושעות דרבנן ושלא כד"הנ דרבנן הוי תרתי דרבנן וצ"ע על הר"ת וקשה על הרשב"א ר"ן וריטב"א בקידושין דס"ל כר"ת ומתרץ מתני' דשלא כד"הנ דרבנן, וקשה הא מוכח מדר"ג אפי' תרתי דרבנן וא"ש עפמ"ש פ"י שם דמקדש בחמץ ל"ק דתוכל ליהנות שלא כד"הנ למ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה ליכא שיווי שלא כד"הנ כיון דמצות ביעור בשריפה א"א ליהנות שלא כד"א עיי"ש ובמקנה, לפ"ז א"ש דלא מוכח מדר"ג אפי' תרתי דרבנן לשיטת ר"ת די"ל דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ואפי' נוקשה דרבנן צריך לבער כשיטת כמה ראשונים ושל הטור ומחבר ס' תמ"ב, וא"ש רשב"א ור"ן דמתרצו מתני' דמקדש בערלה וכו' דשלא כד"הנ אסור מדרבנן, ומדר"ג לא קשה דס"ל א"ב חמץ וכו' ותוס' לא ניחא להו בתרוצים דאם מוכח ממתני' בחד דרבנן דאינה מקודשת מה קמ"ל ר"ג יותר ממתני' ואי דקמ"ל בתרתי דרבנן חמץ או שעות דרבנן ושלא כד"הנ הא בתרתי דרבנן לא קאמר דאינה מקודשת וע"כ דס"ל א"ב חמץ אלא שריפה וליכא אלא חד דרבנן, ועוד יש לומר דס"ל לתוס' באיסור דרבנן שלא כדה"נ מותר דליכא למידק מר"י דאמר שלא כד"הנ פטור אבל אסור באיסורי דאורייתא אבל באיסורי דרבנן שלא כד"הנ מותר, וע"כ נ"ג ס"ל א"ב חמץ וכו' דאל"ה קשה הא שלא כד"הנ מותר בנוקשה דרבנן, ואתי' קושי' תוס' שפיר, ומובן מה שתי' תוס' דאיירי דאינו ש"פ שלא כד"הנ והוא דוחק, ולמ"ש לא צ"ל דמתני' באמת כה"ג איירי אלא דאפשר לדחוק דמתני' דוקא בשאינו ש"פ בשלא כד"הנ איירי, ואפשר דר"ג ממתני' עצמה הוכיח כן דדחיק לי' למוקמי מתני' בשאינו ש"פ שלא כד"הנ, וי"ל רשב"א ור"ן וריט"בא דמתרצו מתני' משום דשלא כד"הנ אסור ולא קשי' להו כקושי' תוס' וע"פ שבארנו מאי קמ"ל נ"נ, דאסק' כתי' תוס' דיש לדחוק בשאינו ש"פ בשלא כד"הנ והוצרך ר"ג להשמיענו דינו, ולאמת אתי' מתני' במרווח כיון דמקדש בחד אה"נ דרבנן אינה מקודשת ומתרצו למתניתין לאמת במרווח: וממקום שמביא מל"מ דס"ל לתוס' דשלא כד"הנ מותר אפי' מדרבנן, נ"ל דנהפוך הוא משם מוכח דס"ל דשלא כד"הנ אסור מדרבנן, והוא מתי' ב' של תוס' שם דלאו סמכה דעתה להתקדש בשלא כד"הנ, ועיי' פ"י שם שמגמגם בדין זה כיון שיש בה שוה פרוטה ניחא לה ואינה מקפדת, ולמ"ש א"ש בוודאי אינה מקפדת והיינו בשמקדשה בדבר המותר לה, אבל במקדש באיסור והיא סבורה דהיתר הוא ואם יודעת ונתרצת והוא איסור הנאה מדרבנן תלי' בדר"ג אם מקדש באה"נ דרבנן מקודשת, אבל ממתני' לא מוכח דר"ג דמתניתין בשאינה יודעת דאסור בהנאה הגם שאפשר שתהנה בשלא כד"הנ כיון דאסור לה מדרבנן בוודאי סתמא מקפדת שאינה רוצית להתקדש בראוי' שלא כד"הנ ליהנות מאיסור דרבנן וא"ש נכון, ומיושב קושיית שע"המ הלכ' אישות מש"ס בכורות דמקשה ותתקדש ביני לביני הא מיירי שאינה יודעת ולא סמכה דעתה, לפמ"ש לק"מ כיון דהיתר הוא שווי' דביני וביני אינה מקפדת הגם שאינו שווי' כמו שהיא סבורה, גם זה יישוב נכון, ואיכא ראי' מכ"ז דשיטת תוס' כשיטתו בשבועות דשלא כד"הנ אסור מדרבנן באיסורי דאורייתא ועיי' בכ"ז, ויש להאריך עוד עד"פ אלא שאין כאן מקומו רק מענין לענין באותו ענין שלפנינו: והנה המרדכי פ' כ"ש בשם ראב"י כ' דשלא כד"הנ מותר לגמרי ומותר לאכול חלב חי והא דקתני פטור ה"ה דמותר דלאו מפטורי שבת דפטור אבל אסור, ועוד דנקיט פטור משום סיפא דכ"הנ חייב, וסיים ומיהא אדם שהוא ברי יזהר ממנו ע"כ, ושיטה זו יחידאי היא, ואחד אני יודע דס"ל כוותי' והוא רמב"ן במלחמות ה' פסחים ע"ו ע"ב בסוגי' דר"מ שכתב דהנאת ריח דבת תיהא בלא מתכוין באה דמותרת לר"ש, ועוד דשלא כד"הנ הוא, והא רבא מתיר ב"ת לכתחילה ש"מ דס"ל דשלא כד"הנ מותר לגמרי, ומשמע דאין בו משום אזהרה דכתב המרדכי בשם ראב"י, כן הי' נ"ל מתחילה, שבתי וראיתי דאין מזה ראי' דאפשר האי ועוד דקאמר העדפה בעלמא היא מלבד דמותר משום דא"מ גם יש בו קולא דשלא כד"הנ הוא דשרי, ויש להוכיח איפכא דס"ל דשלא כד"הנ אסור מדרבנן ועוד שכתב קאי עמ"ש תחילה דאינו מתכוין, דקשי' לי טובא במ"ש הרמב"ן דא"מ הוא הא פ"ר גם לר"ש אסור והר"ן חולין ק' הרגיש בזה וכ' בהנאה פ"ר מותר כל שא"מ לאו הנאה היא, וכבר נתקשה הטורי אבן בר"ה כ"ח מסוגי' דשם ורחוק להעמיס כן ברמב"ן ולהעמיס קושי' של הט"א, וגם אם כוונתו כן היא כ"כ האי הו"ל לפרש דהיא מילתא חדתא ולחלק באיזה חילוק בין הא להא דנודר מן המעיי' דב"ה הנ"ל, לכן נ"ל דכוונת רמב"ן כך היא תחילה בורר הדין דאינו מתכוין הגם דאפשר ולא קמכוין מותר והה"נ אינו מכוין אלא דקשה הא פ"ר אסור לזה מוסיף והולך לומר דשלא כד"הנ הוא הגם דשלא כד"הנ מדרבנן אסור ס"ל כשיטת תה"ד שבמג"א דפ"ר בדרבנן מותר ולכן כאן דשלא כד"הנ מותר גם פ"ר מותר והאי ועוד קאי עמ"ש תחילה משום שא"מ, ועוד י"ל גם אם ל"ל כתה"ד, ומג"א הרבה בראיות נגד התה"ד, והארכנו בקיומן של דברי תה"ד בתשובה אחת ואכ"מ גם אם ס"ל לרמב"ן דגם בדרבנן פ"ר אסור, א"ש בשנאמר דס"ל לרמב"ן הא דאסרו חכמים שלא כד"הנ משום כיון דהוא אוכל שלא כד"הנ אחשבי' לאכילה הגם מה"ת בטלה דעתו, מ"מ רבנן אסרו מה"ט ועיי' רא"ש פסחים ר"פ כ"ש גבי חמץ שחרכו קודם זמנו אע"ג דבטל דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו קאכיל לי' אסור מדרבנן, ועיי' מג"א סי' תמ"ב, וי"ל הה"נ טעמא דשלא כד"הנ אסור מדרבנן, וכ"ז כשרוצה ומכוין, אבל כל שאינו מכוין הגם דבאה לו בע"כ ופ"ר הוא כיון דלא מכוין לכך לא אחשבי' ממילא ליכא איסור כלל, והן דברי רמב"ן דא"מ הוא ודלא תיקשי הא פ"ר הוא כ' ועוד דשלא כד"הנ הוא ולא אסור אלא מדרבנן הכא דאחשבי' ומתכוין משא"כ כאן דאינו מתכוין כנלפע"ד נכון מאוד מסברא: ולב' תירוצים שכתבנו דל"ק הא פ"ר הוא דמה שחסר בתי' זה משלים ועוד משום דשלא כד"הנ הוא מוכח דס"ל דשלא כד"הנ אסור מדרבנן, דאלת"ה הדרא קושייתנו כיון דבהך תי' דשלא כד"הנ הוא סגי דמותר לגמרי ע"כ דמ"ש תחילה משום דא"מ הוא תי' בפ"ע קשה הא פ"ר הוא, וע"כ דס"ל דשלא כד"הנ אסור מדרבנן ובהאי תירוץ דשלא כד"הנ הוא לא סגי וב' תירוצים יחד חזי לצרופי לתרץ הך דבת תיהא, ובאחד לחוד אין טעם וקיוהא ועיין: ואחר הוצעת דברים אלו ודאי עיקר להלכה דבכל איסורים דשלא כד"הנ אסורים מדרבנן דראב"י יחידאי הוא ועיי' ש"א סס"י ע"ד דביו"הכ שלא כד"הנ פטור ככל איסורים היינו מן התורה אבל איסורא איכא מדרבנן ככל איסורים ויש מקום אתי לומר דגם ראב"י דס"ל בכ"מ שלא כד"הנ מותר לגמרי מודה ביו"הכ דאסור, מתרי ותלת טעמ', א' לפמ"ש כבר לעיל דשלא כדה"נ דפטור ביו"הכ דוקא כשאוכל חי או מעורב במר, אבל אם טעמו טוב רק שאינו כדרך אכילת מאכל זה חייב ביו"הכ דמייתבא דעתי' שפיר וכיון דבכל איסורים גם זה מותר וביו"הכ נאמר חוץ דאסור הוצרכו לאסור כל שלא כד"הנ דיו"הכ אטו שלא כד"הנ של המאכל, כי יאמרו כמו דמותר בי"הכ שלא כד"הנ של האוכל כמו בכל איסורים כן מותר שלא כד"הנ המאכל ולא ידעו לחלק ועיין כעין זה בר"ן ע"ז לענין סתם יינם, ובביצה סוגי' דספק מוכן באיסור כדי שיעשה ופ"י סוכה ר"פ לולב הגזול, ב' ביו"הכ צריך הרחקה יותר משום דלא בדילי כולי שתא, גם מותר של כד"הנ קרוב שיאכל כדה"נ משא"כ בשארי איסורים דבדילו מינייהו כולי שעתא כד"הנ, ורגילי בכך דכדרך הנאתן אסור ושלכד"הנ מותר, ועיי' מג"א סי' תרי"ב דבי"הכ מותר נגיעה באוכלים, ואסור בחמץ משום דביו"הכ בדיל טפי דאין אוכלים כלום משא"כ בפסח שאוכלים מידי דלאו חמץ יש למגזר כשיגע בחמץ יאכלנו, וזהו כשאסור לו לאכול כלום ביו"הכ אפילו שלא כד"הנ אבל אם יהיו מותרים שלא כד"הנ בוודאי איכא חשש שיטעה לאכול כד"הנ יותר מחשש שיאכל חמץ בפסח אם מותר ליגע כיון דכול' שתא אכל להו כד"הנ ויו"הכ רק יום א' והגזירה קרובה לבא, והא דס"ל לראב"י דאוכלים שא"ר פטור ומותר ביו"הכ, דבאינם ראויים ליכא למגזר שיבואו לאכול אותו בדרך שאסורים לו דאין ראויה בעצמם ושיתקנם עד שיהיו ראויים זה חשש רחוק שאין דרכם בכך משא"כ באוכלים הראויים ודרך לאכלם כד"הנ גם הראב"י מודה דיש למגזר ביו"הכ טפי מכל איסורי תורה, ג' ועוד בה שלישייה והית' לבאר די"ל מילתא בטעמא לחלק בין יו"הכ לשארי איסורים, דבכל איסורים דכתיב אכילה היינו כד"הנ, ושלא כד"הנ ליכא איסור כלל דלאו אכילה היא ואפי' מדרבנן שרי לשיטת ראב"י ולדס"ל דאסור הוא מטעמא שכתבנו לעיל, אבל ביו"הכ טעמא אחרינא איכא דתלי' ביתובי דעתא ובוודאי מייתב דעתי' קצת, וקרוב היה לי לומר דאסור מדאורייתא כמו ח"ש דאסור מה"ת הגם שיש לחלק דח"ש אסור משום חזי לצרופי משא"כ באוכל שלכד"הנ לא חזי לצרופי אם יאכל עוד שלא כד"הנ לא יהיה מיותב ביותר, וגם אם יאכל עוד כד"הנ פחות מכשיעור לא יצטרף לייתב דעתו שפיר על מה שאכל שלא כד"הנ, מ"מ י"ל דאסור ביום כפורים שלא כדה"נ איסור דאורייתא בעלמא משום דמייתב והרי