כתב סופר אורח חיים רטו

או ביום ואכל תחילה אוכלים שא"ר כמ"ש הב"י בשם כל בו, מ"מ פטור דאזלינן בתר שעת אכילה דקץ בה ומזקת לו ור"ל סתם ואמר האוכל אכילה גסה ביו"הכ בכל זמן שאוכל ביו"הכ וטובא קמ"ל בזה, ואוכל שלכדה"נ ביו"הכ פשיטא לי' לר"ל או כ"ש הוא דלא מיתב' דעתי' שפיר בשלא כדה"נ לא בשעת אכילה ולא אח"כ וא"ש נכון: ואחר שבינותי בספרים מצאתי לי חבר למקצת מדברינו מ"ש דה"א כיון שע"י אכילה והו' מיותב אח"כ דחייב קמ"ל ר"ל דפטור, ומצאתי ראיתי דכ"כ בספר תוס' יו"הכ שהקשה למה אמר ר"ל הך מלתא ביו"הכ ולא בשארי איסורים כגון חלב ונבילה וכיוצא בהם, הוא מותיב והוא מפרק לה דה"א הגם ששבע עכשיו ואינו נהנה מאכילה זו בשעתה מ"מ נהנה אח"כ בתר עיכול אכילה ראשונה ונ"ל דבתר שעת אכילה אזלינן ועוד שמזק' לו, אלו דבריו ז"ל, והנה קושיתו נ"ל ליישב ע"פ שיטת רש"י וטור דאכילה גסה דאמר ר"ל היינו ששבע ופטור ביו"הכ משום מאחר שכבר שבע בלא"ה לא מייתב' דעתי' ובלא"ה אינו מעונה י"ל הגם דרש"י וטור ס"ל כן לענין יו"הכ דתלי' בעינוי ויתוב דעתא, אבל בשארי איסורים או מצות כגון פסח ומצה שבש"ס פסחים קי"ז ע"ב לא מקרי אכילה גסה שיהיו מותר באיסורים או שלא קיים המצוה עד שקץ במאכלו אבל כל ששבע עד שאינו תאב לאכול עוד מ"מ לא מיפטר בהכי וכן יוצא ידי אכילה, דכל שקץ הוי כשלא כדה"נ דמותר וכן לענין קיום מצוה אינו יוצא שלא כדה"נ עיי' מל"מ הלכ' יסודי התורה ד"ה יש לחקור בתר דמבעי ליה פשיטא ליה דא"י שלא כדה"נ ה"ה בקץ, דלא כת"ח חולין ק"כ דפשיטא לי' איפכא דיוצא שלא כדה"נ ונ"ל ראי' למל"מ מדהקשה תוס' בנזיר כ"ג ע"א ר"ל על ר"ל יומא דאכילה גסה פטור ביו"הכ מ"ש דיוצא בפסח, ואין יוצא ידי מצוה בשלא כדה"נ ל"מ תוס' מידי דשאני יו"הכ דשלא כדה"נ מותר גם אכילה גסה ל"ש אכילה משא"כ לצאת ידי פסח כמו שיוצא כדה"נ כן יוצא באכילה גסה וע"כ דגם בשלא כדה"נ א"י והקשה שפיר ותימא על המל"מ שכ' שלא מצא ראי' לדין זה במ"ע והוא בעצמו מביא תוס' זה דנזיר דמשם ראי', אם לא שנאמר דס"ל למ"ש דיו"הכ שלא כד"הנ אסור וליכא ראי' מתוס' הנ"ל אלא כבר כתבתי דנראה דמל"מ ס"ל דשלא כדה"נ ביו"הכ מותר, נחזור לדברינו דיש חילוק רב לחלק בין אכילה גסה ביו"הכ דתליא ביתוב' דעתי' כשהוא שבע פטור, ולענין קיום מצוה והה"נ לענין איסורי אכילה דוקא בקץ מותר ואינו יוצא ידי מצוה דלא בעינן שיהיה תאב ונהנה אלא שלא יהיה שלא כדה"נ או קץ והחילוק נכון לפ"ז לק"מ הא דאמר ר"ל דינו לענין יו"הכ דוקא, דביו"הכ קמ"ל אפי' אכל אכילה גסה שאינו קץ רק אינו תאב פטור משא"כ בשארי איסורים, ותוס' יו"הכ שנקיט בתרוצו כל שהוא שבע שגור בלשונו שיטת רש"י וטור שמביא קודם לכן לשיטה זו ל"צ לתרוצו אבל לשיטת הרמב"ם דס"ל דאכילה גסה ביו"הכ ובקיום מצות הכל בשקץ לאכול קשה למה נקיט ר"ל דוקא יוה"כ ולא שארי איסורים צריכים אנו ע"כ לומר דה"א יו"הכ חמיר טפי מפני דמייתב דעתיה אח"כ והסברא מוכרחת, ממילא ארווח לן דל"ק על הרמב"ם דס"ל דשלא כדה"נ מותר ביו"הכ מדלא קמ"ל ר"ל דשלא כדה"נ פטור, משום דקמ"ל רבותא טפי באוכל אכילה גסה הגם דמייתב דעתיה אח"כ וכדכתיבנא, והדברים ברורים, ביושר אמורים: בהא סלקינן דשלא כדה"נ ביו"הכ מותר ככל איסורי תורה וכמו שבארנו מ"מ ביאור זה לחלק יצא, דיש בכל איסורים ב' מיני שלא כדה"נ, א' שאוכל שלא כדרך אכילת ב"א שמערב בו דבר מר או אוכל חלב או בשר חי שאינו נהנה באכילה זו כדרך אכילת והנאת ב"א, ב' שאוכל וערב לו ולכל בני אדם, אלא שמאכל האסור אינו נאכל כדרך הנאת המאכל כמו משקה היוצא מפירי של ערלה חוץ מזיתים וענבים וציר דגים וכיוצא בו, אע"פי שהאדם האוכל אותם אוכלם כדרך הנאה וטעמן לשבח מ"מ לא אסרה התורה הפרי אלא כדרך עיקר אכילת הפרי ולא נתנה הפרי להוציא ממנה הזיעה והדגים להוציא מגופן ציר והו"ל שלא כדרך הנאתם ופטור, אבל ביו"הכ דלא כתיב אכילה ותלי' ביתובא דעתא והאיסור תליא בקרקפתא דגברא, וכל שאוכל ואינו נהנה מאכילתו כדרך שאוכלים בני אדם לא מייתב' דעת ב"א שפיר, ודוקא כשמערב דבר מר בהאוכל או חלב חי ובשר חי וכדומה מלוגמא וטריקא, אבל אם אוכל ציר פירות או ציר דגים בוודאי חייב דמיתב' דעתא שפיר, ומדברי הרמב"ם שלמדנו ממנו דשלא כדה"נ מותר ביו"הכ משם לא למדנו רק כדאיירי ביה כשמערב דבר מר וכדומה לו, אבל כל שהמאכל טוב ומשובח ונהנ' רק שאינו דרך אכילת המאכל שאינו עומד לאכול כך חייב, וכן הראי' שהבאנו מדאמר ר"ש האוכל נבילה ביו"הכ פטור, ולא אמר אינו חייב אלא אחת מלקות משום נבילה מוכח דליכא אופן שיהיה ה חייב משום יו"הכ גם כדליכא איסור מלקות דנבילה כגון שאכלו חי או בעירוב דבר מר ג"כ לא מוכח רק דשלא כדה"נ כזו פטור ביו"הכ, והחילוק פשוט וברור באין ספק כלל: ודע דעלה במחשבה לפני דאפשר לחלק ביו"הכ בין שלא כדה"נ שעירב בדבר מר ובין שאוכל בשר חי, והוא לפי שהאיר לנו משה בתורתו, ה"נ אבא מאוה"נ זצ"ל בתשובתי, דביו"הכ לכ"ע תלי' בהנאת מעיו כיון דביתובא דעתא תלי' מלתא וליכא ישוב הדעת ממש רק כשאוכל לתוך מיעיו כמו חיוב בהמ"ז דבעי שנכנס למיעיו, ויש מקום לומר כיון דתלי' בהנא' מעיו לא בעי הנאת גרונו וכשמערב בדבר מר הגם שאין נהנה בגרונו דחיך אוכל מר יטעם, מ"מ מיתבא דעתא שפיר ע"י הנאת מעיו דמה להנאת מעיו אם מר או מתוק בטנו מלא ושבע ומיתבא דעתו שפיר, אבל אוכל בשר חי בוודאי לא מייתבא דעתי' שפיר באכילה זו, ועיי' מל"מ הלכ' מאכלו' אסורו' פ"ג הלכ' י"ב דמסופק בכרך לאיסור בסיב אם חייב כמו דא"י ידי מצה, ולבסוף כ' וציין לעיין ס"פ גה"נ פלוגתא דר"י ור"ל אם על הנאת גרונו חייב או על הנאת מעיו, יש למשמע מדבריו דלר"י בעי דוקא גם הנאת גרונו ובמעיו לחוד ליכא איסור, ולר"ל תלי' הכל בהנאת מעיו בלא הנאת גרונו חייב לפ"ז ביו"הכ דתלי' בהנאת מעיו כמו בכל איסורים לר"ל תלי' בהנאת מעיו ובלא הנאת גרונו חייב, כן נראה בכוונת המל"מ, ואינו מוכרח דלא בא אלא להוכיח פלוגתא זו דר"י ור"ל, ולאמת נראה לר"ל בוודאי גם הנא' גרונו בעי, אלא דס"ל אכילה שבתורה היא כדרך האוכלים שנכנס לגרונו עד מעיו, ולא מגמע ופולט, אבל ודאי גם הנאת גרון בעי, ולר"י סגי בהנאת גרון לחוד בלי שנכנס עד למעיו, אבל בהא כ"ע מודים שגם הנאת גרון בעי ואם כרך מצה בסיב גם לר"ל אינו יוצא כנ"ל ברור ובמק"א הארכתי יותר בזה ואכ"מ יותר רק מה דנ"מ לענין יו"הכ דביו"הכ הגם דתלי' בהנאת מעיו מ"מ גם הנאת גרון בעי כמו בכל איסורים לר"ל: ועדיין י"ל בכל איסורים דכתיב אכילה כדרך שאוכלים נותן לתוך פיו ונהנה גרונו עד שירד למעיו איכא ג"כ הנאת מעיו והנאת מעיו בלי הנאת גרון לאו אכילה היא גם לר"ל, אבל ביו"הכ דלא כתיב אכילה ותלי' בישוב הדעת, אפשר דחייב בהנאת מעיו לחוד בלי הנאת גרון דמיישב דעת שפיר באפשר, כך עלה במחשבה לפני בתחילת הרעיון בדין זה דשלא כדה"נ ביו"הכ, אבל הראיות שהבאתי יתנו עדיהון דגם שלא כדה"נ כי האי דאין בו הנאת גרונו ויש בו הנאת מעיו כגון שמערב בו דבר מר וכיוצא בו פטור ביו"הכ, הראי' שהבאתי מדאמר ר"ש האוכל נבילה ביו"הכ פטור מוכח דאוכל בשר חי ביו"הכ פטור מוכח ג"כ דכשמערב בו דבר מר פטור, דאלת"ה עדיין קשה הא אפשר שחייב כגון שמערב בו דבר מר דאיסור נבילה ליכא ואיסור יו"הכ איכא וכן מוכח מראי' שהבאתי מדקשה לתוס' מנ"ל דר"ש ל"ל מוסיף ולא מתרץ דיו"הכ מוסיף שלא כדה"נ ש"מ דמותר מוכח ג"כ דכשמערב בו דבר מר דמותר כמובן, ומן הרמב"ם ג"כ מוכח הכי דהרי כ' דוקא שאכל כדה"נ כגון שקו"ר ואוכל ביו"הכ, אבל שלא כדה"נ וכו' כגון שעירב דבר מר וקאי על כל מה שכתב אוכל דברים אסורים ואוכל ביו"הכ ש"מ דמערב דבר מר פטור ביו"הכ כמו בכל איסורים: וטעמא מאי עכצ"ל או דגם ביו"הכ דתלי' ביתובא דעתא סגי באכילת גרונו לחוד כמו כל איסורים דמיתב דעתי' בהכי וכן הוא בירושלמי פ"ו דתרומות דביו"הכ ג"כ תלי' בהנאת גרונו כמו בכל איסורים, ולפי שחידש לנו אבא מאוה"ג זצ"ל דביו"הכ תלי' בהנא' מעיו דלפי ש"ס דילן ביומא ע"ט דמדמה כותבת דב"המז ליו"הכ, וכמו בב"המז תלי' בהנאת מעיו כמ"ש תשובה פ"מ ח"ב סי' ר"ו דבב"המז תלי' במעיו כן י"הכ, ואני עשיתי סמוכים לדברי קדשו מרמב"ם פ"י מהלכ' תרומה ומדס"ל לרמב"ם דעירב דבר מר ביו"הכ פטור צ"ל הגם דתלי' בהנאת מעיו היינו הנאת מעיו ג"כ בעינן דלא מייתב שפיר בהנא' גרונו לחוד אבל הנאת גרונו ג"כ בעינן דליכא יתוב הדעת בהנאת מעיו בלי הנאת גרונו ותרתי בעי ביו"הכ ועיי' בכ"ז: וזאת תורת העולה לדינא, א) דכל שאוכל ביו"הכ שלא כדרך הנאת בני אדם כגון בשר חי של בהמה או עירבו בדבר מר שאין הגרון נהנה ממנו ליכא איסור דאורייתא ביו"הכ, ב) דוקא שלא כד"הנ כה"ג וכיוצא בו שאין נהנה באכילה זו כדרך אכילת ב"א שנהנה בגרונו ובמעיו, אבל אם המאכל הוא טוב וחיך אוכל יטעם לו אלא שאינו כדרך הנאת דבר זה כגון משקי' היוצאי' מן הפירות או ציר, וכיוצא ובכלל זה אוכלים שאינן ראוי' לאכילה בעצמותן מצד מרירותן ועירבן בדבר מה להמתיקן עד שנהנה גרונו מהם דחייב ביו"הכ כיון שנהנה בגרונו וכ"ש במעיו כנ"ל, ג) ממילא נשמע חולה שיש בו סכנה שצריך לאכול כשיעור אבל סגי ליה כשאוכל שלא כדה"נ בשר חי בהמה או מעורב בדבר מר אסור לאכול כד"הנ כמו דאסור לו לאכול שיעור שלם אם סגי לי' בח"ש הגם דשניהם דאורייתא כיון דשיעור שלם חמיר אסורו דחייב עליו כ"ש דאסור לי' לאכול כד"הנ אם אפשר בשלא כד"הנ דליכא איסור דאוריית' כלל: ב) עד כה היו דברינו אם יש איסור דאורייתא שלא כדה"נ ביו"הכ ובארנו די באר דשוה יו"הכ לכל איסורי תורה ונשית פנינו לברורי הא מלתא אם יש איסור דרבנן ביו"הכ בשלא כד"א, הנה בכל איסורי תורה שיטת רא"ש פ' כ"ש ורשב"א ר"ן וריטב"א קידושין נ"ז דשלא כד"הנ מדרבנן מיהת אסור דלא אמר ר"י רק דפטור אבל אסור מדרבנן וכן