כתב סופר אורח חיים ריד

לר"ש אבל לר"י דמקרא יליף מריבוי דכל לח"ש, לא משום אחשבי' אתי עלה דוקא ח"ש, ושלא כדה"נ מנין, כן י"ל בשיטת מהרש"א, הגם שיש לפקפק ולחלק בין הענינים, דלענין אוכל כ"ש כיון דסגי לי' בהכי ומחשב לו אכילה חייב מלקות דמ"מ אכל כדרך האוכלים רק שפיחת בשיעור, אבל שלא כדה"נ אין דרך אכילת ב"א כלל, הגם שיש לחלק מ"מ אפשר לקבל הדברים ממי שאמרן מהרש"א ז"ל, אבל כ"ז לפי שיטת י"א שבריטב"א ריש מכות, אבל לשיטת רש"י ומביא' גם הריטב"א, דס"ל דלר"ש הלכה כך היא דכ"ש למכות ולא לענין קרבן, ולא משום אחשבי' אתי' עלה אלא כך גזרה חכמת התורה דלא החמירה בעונש כרת וחטאת בכ"ש, וכיון דהלכה הוא אין למדין מן ההלכה לומר ה"ה שלא כדה"נ, מנ"ל להוסיף מדעתינו על ככה, מה שאינו בהלכה, ואנו אין לנו אלא לומר דנחית דרגא כמו לר"י שלא כדה"נ אסור מדרבנן ונחית דרגא מח"ש כן לר"ש דכ"ש למלקות שלא כדה"נ כמו ח"ש לר"י: וי"ל ר"י דמפיק מכל ח"ש, ולא מרבה ר"י ובריית' דמביא לשלא כדה"נ, צ"ל דמסתבר לי' טפי ח"ש משלא כדה"נ דבח"ש י"ל משום דחזי לאצטרופי משא"כ בשלא כדה"נ, ומיושב בזה קושי' תוס' יומא, למאי צריך ר"י טעמא דחזי לאצטרופי כיון דמרבי' מכל חלב, ולמ"ש י"ל דלולי סברא דחזי לאצטרופי הוי מרבינן שלא כדה"נ או תרתי ח"ש ושלא כדה"נ ומ"ש, לכן אמר טעמא בח"ש משום ח"ל מרבי' מקרא מסתבר יותר ח"ש ולא שלא כדה"נ דליכא טעמא, ונ"ל לר"ש דכ"ש למלקות מהלכה ול"צ לרבוי' ח"ש לאיסורא, מרבה מכל שלא כדה"נ לכן לר"ש שלא כדרך הנאתן כמו ח"ש לר"י כנ"ל ויש להאריך עד"פ ועיי': ואחרי הוצעת דברי אלו אומר אני דיש ראי' דכוונת התוס' כמ"ש המל"מ דלא כמהרש"א, בהקדם מ"ש הריטב"א לדעת י"מ דטעמא דר"ש משום אחשבי' משו"ה פטור מקרבן דבא על השוגג דלא אחשבי' לאכילתו עיי"ש: הנה לשיטה זו איכא חיוב כרת על כ"ש אלא קרבן לא משכחת כיון דשוגג וכן קרבן שבועת ביטוי דזדונו במלקות בשוגג ליכא קרבן בכ"ש כיון דלא אחשבי', והנה תוס' בשבועות כ"א ע"ב ד"ה ולא אמרו כזית וכו' כ' ודוקא בשאר איסור בעי כזית לקרבן שהקרבן תלי' בכרת וזדונו בכרת לא הוי אלא בכזית, אבל בשבועת ביטוי דאין בה כרת אלא לאו והקרבן תלוי בלאו כי היכא דלוקי' על כ"ש מביא קרבן על כ"ש, הנה מדברי תוס' אלו נראה דתוס' לא ס"ל כי"מ שבריטב"א דתלי' באחשבי' דא"כ מ"ש קרבן דשבועת ביטוי מכל איסורים חלב וכדומה דלא חייב קרבן, כיון דלא אחשבי' למה יהי' חייב ומ"ש וע"כ דס"ל כשיטת רש"י דהלכה היא לר"ש לענין קרבן ומשום דליכא חיוב כרת על כ"ש ליכא קרבן והא דאמר ר"ש ל"א כזית אלא לקרבן משום דלענין חיוב כרת אין לנו נפקותא רק לענין קרבן לכן אמר ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן והטעם דפטור מקרבן משום במזיד לא חייב כרת, וקרבן שבוע' דזדונו במלקות דחייב בכ"ש ה"ה דחייב קרבן בשוגג בכ"ש, וי"מ שבריטב"א צ"ל דספיקת ש"ס בשבועות אי כר"ש ס"ל דחייב דמתני' דמזיד ולמלקות ובמק"א הארכתי טובא ואכ"מ: היוצא לנו דתוס' ס"ל כרש"י במכות דהלכה כך היא דכ"ש למכות ולא תלי' באחשבי', א"כ שלא כדה"נ לר"ש דליכא הלכ' מהיכי תיתי יהי' במלקות, ולכל היותר איסורא איכא כח"ש לר"י, ונתחזקה ראי' דידי מדאמר ר"ש סתם האוכל נבילה ואפי' שלא כדה"נ דשלא כדה"נ ביו"הכ בכל איסורי' לדידי', והה"נ לדידן ואין בו לדידן רק איסור דרבנן וקמה וגם נצבה, בעזרת דגול מרבבה: והנני מוסיף והולך גם לפי שיטת י"מ שבריטב"א דר"ש מטעם אחשבי' אתי עלה ונאמ' כמ"ש מהרש"א דלר"ש שלא כדה"נ כמו כדה"נ, איכא ראי' דידי, דהא דשלא כדה"נ כמו כ"ש ומשום דאחשבי' דוק' במזיד אבל שוגג לא דלא עדיף מכ"ש, והא ר"ש אמר האוכל נבילה ביו"הכ פטור היינו מקרבן כמ"ש רש"י בשבועו' והא כמו שהוא שוגג ביו"הכ אפשר שהוא שוגג בנבילה ולא אחשבי' לאיסור וליכא איסור אפילו בשוגג דהא לא אחשבי' ואוכל שלא כדה"נ, ומשום יו"הכ חייב אפילו בלא אחשבי' בשלא כדה"נ כמו דה"נ דלא כתיב אכילה, ולמה אמר ר"ש דפטור מחטאת דאין איסור חל ע"א וע"כ דשלא כדה"נ דיו"הכ שוה לנבילה וכל אסורים והבן: והנה הש"א מצא מקום יישוב ע"פ דפשיטא לי' דשלא כדה"נ ביו"הכ אסור ליישב קושיי' תוס' שנדחק בהתוס' ליישבה דמוכח דר"ש ל"ל מוסיף דיו"הכ מוסיף הוא בשלא כד"הנ, ואכן מה נענ' בתרי' מדהקשה תוס' ונדחק והניח דרך מרווח הפשוט כמ"ש הש"א ש"מ דס"ל לתוס' דשלא כדה"נ ביו"הכ שווה לכל אסורים אלא דיש לדחות דלר"ש לשיטתו לא יוכל תוס' לשיטתו בשבועות לתרץ כן דלר"ש ליכא מוסיף דגם בנבילה שלא כדה"נ אסור, אלא דתלי' בשיטת מהרש"א ומל"מ כמ"ש באורך, ולפי מה שהוכחנו דעיקר כמל"מ, ותיקנו ראיותינו, איכא ראי' מתוס' דס"ל דשלכדה"נ בי"הכפ שווה לכל איסורי תורה, וראיה זו כראי מוצקת ומורה: והא לך לשון הרמב"ם פ"ה מיסודי התורה הלכה ח' בד"א שאין מתרפאים בשאר איסורים אלא במקום סכנה בזמן שהם דרך הנאתן כגון שמאכילים את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילים אותו ביו"הכ אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושים לו רטייה וכו' או שמשקין אותו דבר שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל שהרי אין בהם הנאה לחיך מותר ואפי' שלא במקום סכנה חוץ מכ" ובב"ח שהם אסורים אפילו שלא כדה"נ וכו' והנה מדכתב בזמן שהם כדרך הנאתן כגון שמאכילים אותו שקו"ר וכו' או שמאכילים אותו ביו"הכפ הרי מפורש בדבריו דביו"הכ דוקא כדרך הנאתן אסור מדאוריית', וגם מסוף דבריו שכ' חוץ מכ"כ ובב"ח דאפי' שלא כדה"נ אסור ולא כ' חוץ מיו"הכ מפורש ושום שכל דביו"הכ שלא כדה"נ מותר דלא כפשיטותו של ש"א: אלא דטעמא בעי מ"ש מכ"כ ובב"ח דאסור אפי' שלא כדה"נ משום דלא כתיב ביה אכילה מ"ש יו"הכ דג"כ לא כתיב אכילה, וצ"ל שאני יו"הכ דתלי' ביתוב' דעתא דגברא ולכן שיעורו משונה מכל שעורים דפחות מכותבת ומלא לוגמיו לא מיתבי דעתא וכך שיערו חכמים, כן בשלא כדה"נ שאין דרך ב"א לאכול אם יערב בו דבר מר כמ"ש הרמב"ם או אוכל בשר חי שאינו כדה"נ לא מייתב דעת האדם והוא מעונה בזה עצמו שאינו אוכל כדרך הנאה של האוכלים ובטלה דעתו ומעונה מקרי אבל באיסורי תורה דאסרה תורה חפצ' אגברא, מנ"ל לחלק בין אוכל כדרך הנאתו או לא לולי דכתי' אכילה דלא אסרה תורה רק כדה"נ של המאכל ובכ"כ ובב"ח דלא כתיב אכילה מנ"ל דלא אסרה תורה רק כדרך אכילתו לכן אמר אביי חוץ מכ"כ וכו': והנה בש"ס יומא פ' ע"ב אמר ר"ל האוכל אכילה גסה ביו"הכ פטור דכתי' אשר לא תעונה פרט למזיק, מדאמר האוכל גסה ביו' הם וכו' פרט למזיק, משמע דוקא אכילה גסה מפני שמזיק ממועט מלא תעונה, אבל כל שאינו מזיק לו הגם שאינו מתהנה מ"מ אינו מעונה וחייב, וכן משמע לי' לש"א דגריע מזיק משלא כדה"נ ודוקא מזיק ממועט מלא תעונה, והדין עמו לכאורה, אבל נ"ל לא מבעי לשיטת רש"י דנראה דס"ל כל שאוכל כדי שבעו קודם שנכנס יו"הכ ואינו תאב לאכול עוד הגם שאינו קץ במזונו פטור כיון שאינה נהנה במאכלו מזיק המאכל לעצמו כיון שכבר שבע וכן נראה שהיא שיטת הטור סי' תרי"ב דסתם וכתב האוכל אכילה גסה משמע כל שהוא שבע, ועיי' ב"ח סי' תרי"ב דרמז עליו המג"א ס"ק ג' ושם כ' הב"ח דשיטת רש"י וטור כך היא, לפ"ז בוודאי כן האוכל שלא כדה"נ כגון שעירב דבר מר או חי דפטור וכ"ש הוא, וקמ"ל ר"ל האוכל אכילה גסה והה"נ וכ"ש שלא כדה"נ דפטור, ועיי' מל"מ פ"ה מהלכ' יסודי התורה בד"ה עוד כ' תוס' בסופו שנסתפק אם בכל אסורים מותר לאכול גסה מה"ת וכ' לחלק בין יו"הכ דתלי' ביתובא דעתא, משא"כ שארי איסורים, ובתר דמבעי פשיט לי' והרבה בראיות דה"ה בכל איסורים: והנה בכל איסורים שלא כדה"נ מותר ומ"מ מספק' למל"מ אם אכילה גסה אסורה, נראה דס"ל דשלא כדה"נ כגון שעירב בו דבר מר או נכוה בו כמ"ש שם גרע מאוכל אכילה גסה כי כן ביו"הכ דאכילה גסה מותר' כ"ש שלא כד"הנ, ומינה דס"ל למל"מ דשלא כדה"נ ביו"הכ מותר דאי אסור איך מספקא לי' אם אכילה גסה בשאר איסורי' אסור הא אתי' בק"וח מיו"הכ דשלא כדה"נ אסור ואכילה גסה מותר כ"ש שארי איסורים דשלא כדה"נ מותר דאכילה גסה מותר ש"מ דפשיטא ליה דביו"הכ שלא כדה"נ מותר במכ"ש מאוכל אכילה גסה, ויש לדחוק ולדחות ראיה זו קצת אבל בפשיטות ושטיחות דבריו נראה כמ"ש: וכ"ז לשיטת רש"י וטור, אבל לפי שיטת ר"ת שבתוס' פסחים ק"ז ע"ב דאוכל גסה דפטור דוקא כשקץ במאכלו ומזיק לו, אבל אינו תאב ואינו נהנה במאכלו מפני שובעו חייב, יש לדייק מדנקיט ר"ל האוכל אכילה היינו שקץ במאכלו אבל שבע חייב הגם שאינו נהנה, משמע קצת ה"ה כשאכלו שלא כדה"נ חייב כיון שאינו מזיק לו, ומדלא קמ"ל רבותא טפי דאפי' אינו מזיק לו רק שהוא שלא כדה"נ נראה דכל שאינו מזיק הגם דקץ במאכלו ע"י שאכל הרבה באמת חייב, וקשה על הרמב"ם דמפרש אכילה גסה שקץ ומזיק לו וס"ל נמי דשלא כדה"נ ביו"הכ מותר, ונ"ל דלק"מ די"ל דטובא קמ"ל ר"ל דאוכל גסה פטור דה"א הגם שקץ ומזיק לו מ"מ חייב כיון שע"י אכילה גסה זו שנפשו קצה בה עכשיו, מ"מ יהיה לו תועלת שתהיה דעתו מיותב' על ידה אחר עיכול מה שאכל תחילה, יתובא דעת ע"י אכילה זו שנפשו קצה בה קמ"ל דפטור דבתר השתא אזלינן דהשתא לא מייתב דעתיה ועוד שמזיק לו עכשיו וע"י שיהיה מיותב אח"כ לא חייבה תורה, ל"מ כשאוכל אכילה גסה סמוך למוצאי יו"הכ כגון שאכל תחילה אוכלין שא"ר לאכילה דפטור עד שקץ לאכול ואכל אח"כ ראויין עיי' ב"י סי' תרי"ב, ואכילה שני' אכל סמוך למוצאי יו"הכ דפטור עכשיו ל"ב יתוב דעת, ולאחר העיכול של האכילה ראשונה כבר תהיה דעתו מיושבת ע"י אכילה זו שהוא קץ בה עכשיו הרי אז כבר פנה יום הכפורים אלא אפי' אכל אכילה גסה בליל יו"הכ כמ"ש רש"י שאכל סמוך לכניסתו