כתב סופר אורח חיים רי

יולדתו והורתו, ברוך אומרים לעומתו, כש"ת מו"ה ליפמאן טויסקי נ"י, מורה בהלכה בק"ק פעלעטיהאז יע"א: מהמון טרדות דעדו עלי בלי שיעור, פניתי מעט רגע להשיבו על מכתבו שהגיע לידי אלי כתוב ממע"כ יחי', לא ידעתיו אכנהו ולא שמעתיו לתארהו, וכבודו מחול, ונפשו בשאלתו ע"ד א' מאנשי עדתו שהמיר דתו לפני איזהו שנים ר"ל, ועכשיו כאשר יצאה הורמנא דמלכא בחסדו שכ"א יוכל לחזור לדתו מיד חזר ושב ורפא לו חזר בתשובה באמונה אומן והשתטח לפני אה"ק ובכה בכי רב כי עגמה עליו נפשו ותאבל על העבר וכן עשה הרבה פעמים ערב ובוקר, ומני אז הולך בדרך ישרים עוסק במצות משכים ומעריב לב"הכנס כאחד מב"ב, ולע"ע רוצים ליסד בקהלתו חברא אחת בשמה תקרא תקון הנפש ללמוד ולהתפלל עבור תקון נשמתו של המת תוך יב"ח וביום יא"צ שלו וקמו ב' ב"ב מנכבדי העדה להתנות תנאי כפול שלא תכונן חברא זו אלא בתנאי שאיש הנ"ל לא יבוא לעולם בקהלם להיות א' מבני חברייא, בכל הון דעלמא בוז יבוזו לו ובאו לפני כבודו לשאול פיו עד"ז, ונפשו בשאלתו להודיע קושט דברי אמת, אלו דבריו בשינוי לשון והכוונה מכוונת, תשובתי בצדו בקצירת דברים ויומא וטרדותי המרובים קגרים, ואומר בל"ס האנשים האלו כוונתם לש"ש לפי דעתם וידיעתם ולמצוה קמכוונין שלא יבא זר בתוכם ובקהלם אל יחד איש כזה אשר היה רחוק משוקץ ומתועב בכל מיני תיעוב לפני ה' ר"ל, האמת שכן הי' אבל עכשיו הוא בע"ת ושב ורפא לו ואין לך דבר שעומד בפני התשובה ואמרו ודרשו שובה ישראל עד ה"א אפי' כפרת באלקיך אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ואין חולק כי התשובה מועלת ע"כ עבירה, ולא פליגו אלא אם בע"ת גדול מן צדיק גמור או נחית דרגא ממנו והיא פלוגתת ר"י ור"א בש"ס ברכות פ' אין עומדין ל"ד ע"ב דאמר ר"י כל הנביאים לא התנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה וכו' ודרש שלום שלום לרחוק שהי' רחוק מן העבירה והדר לקרוב שהי' קרוב אל העבירה, ור"א אמר במקום שבע"תש עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד ודרש לרחוק שהיה רחוק מן ה' ברישא והדר לקרוב, והנה הדבר לכאורה נגד השכל שיהי' לבע"תש מעלה יתירה על הצדיקים, וכ' מהרש"א בח"א שם דמ"ש רחוק וקרוב מעבירה היינו דלא איירי בחטא ועבר עבירה בפועל דא"כ לא הוי קרי לי' קרוב לדבר עבירה אלא שר"ל שהי' קרוב במחשבתו לעבור עבירה וגבר על יצרו ולא עבר והיינו בע"ת ממחשבתו שחשב לעבור עבירה דוודאי בזה שגבר על יצרו ולא עשה עבירה סבר ר"א דיש לו מעלה יתירה על הצדיקים גמורים שלא היה בהם הסתת היצ"הר כלל ולא קרבו לעבירה, ור"י סבר דאע"פי כן יש להם לצדיקים גמורים מעלה יתירה שלא חטאו כלל במחשבה משא"כ זה הקרוב לדבר עבירה עבר מיהת במחשבה אלו דברי מהרש"א ז"ל ככתבו וכלשונו, והנה יצא לבאר ולא די באר כל הצורך, ולבסוף כ' דר"י ס"ל דאעפ"כ יש מעלה יתירה לצדיקים שלא חטאו כלל וצ"ל למה כיוון שגם אלו לא חטאו רק חשבו מחשבו' לחטוא מסבר' שיהי' מעלה יותר, ובדרוש אגדה אמרתי, ע"ד המהרש"א, דר"א דאמר במקום שבע"ת עומדים וכו' ודרש לרחוק מד' היינו שהי' בדעתו לאכול איסור חלב כשיעור ואכל עד כ"ש האחרון וכבש יצרו ופירש מכ"ש האחרון כחוט השערה והי' קרוב לעבירה וכבר התחיל בפועל והתעורר תאוותו ופירש בדין שיקבל שכר מרובה על הפרישה שכבר אכל ויערב לו ופירש בכ"ש האחרון, זה במעלה יותר מצדיק גמור שלא טעם טעם האיסור כיון שזה כבר טעם טעם ועשה בפועל ופירש, ור' יוחנן לא אפשר לי' למדרש הכי דלשיטתו דח"ש אסור מה"ת וכיון שבכ"ש עשה איסור דאורייתא בפועל ור"א ס"ל ח"ש מותר מה"ת ולר"י לשיטתו הוא חוטא גמור בפועל, ולפרש לרחוק שהי' רחוק מן העבירה כגון שהיה במחשבתו לעבירה, לא נראה לר"י דאין זה רחוק מה' כי על המחשבה ליכא עונש, ולכן מפרש לקרוב אל העבירה ונתרחק ממנה כן אמרתי מאז עד"פ: והנה הרמב"ם בהל' תשובה פ"ז הלכה ג' כ' אמרו חז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהם כובשים יצרם יותר מהם עכ"ל, הנה נקיט כר"א וסתם דכל בע"ת מעלתו גדולה אפי' עבר בפועל, ונתן טעם לדבר משום דכובשים יצרם יותר מהם, והוא ע"ד לפום צערא אגרא, ומשו"ה נמי גדול המצווה ועוש' מאינו מצווה ועושה משום דיצרו של מצווה גדול מאינו מצווה, ורגיל אני לומר דבדיוק אמרו ז"ל בדוכתא טובא ריח ניחוח נ"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני לכאורה תיבת שאמרתי מיותר שלא הול"ל רק נ"ר לפני שנעשה רצוני, ונראה דבדיוק אמרו שאמרתי שנ"ר יותר שאמרתי ויצ"הר רוצה להסיתו ולהדיחו שלא יקיים אמרת ה' ויענש ויש נ"ר לפני ביותר שאמרתי ומ"מ נעשה רצוני, ולכן בדין שיהיה הבע"ת שכבר טעם טעם עבירה וקשה לפירוש הימנה במעלה יותר ממי שלא חטא ולא טעם טעמא דאיסורא: ומדי דברי אומר מלתא בטעמא ע"ד ודע מה שתשיב, לדרוש טעמא דקרא דלנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, ולפי הפשוט דלנכרי מותר ולישראל אסור, וי"ל דוקא לישראל נאמרה כיון דמצוה להלוות זה לזה אם כסף תלוה חובה ואין לך אדם שאין לו שעה שצריך לטובת חבירו בהלואה הטילה תורה שילוה זא"ז בלי ריבית, ולמחר ילוהו ג"כ בלי ריבית, אבל נכרי לא נצטווה שילוה לישראל משו"ה לא אסרה התורה להלוות לו בריבית כיון שגם הנכרי לא ילוה לישראל כי אם בריבית דחיובא ליכא עליו והרמב"ם כ' כי מצוה להלוות לנכרי בריבית, ורבים ראו כן תמהו ופערו פיהם לבלי חוק, ולמ"ש י"ל קצת, ויותר נ"ל דמשו"ה מצוה איכא לא כדי שישיך לנכרי להרע לו, אלא לתת שכר לשאינו מלוה בריבית לישראל וכ' רמב"ן בנימוקי בפ' ראה דקשה על האדם להלוות מעותיו לאחר שירויח והוא אינו מרויח מידי, לכן כתיב למען יברכך ה' אלקיך שכובש יצרא דממונא, ויותר יקשה על האדם כשטעם טעם ריבית ויערב לו והוא יושב ובטל וישן וקרנו תרום בכבוד בכל שעה, וכשמלוה לישראל הוא פורש וכובש תאותו משום איסורא דרמי' עלי' לפום צערא אגרא, ולכן מצוה לנכרי תשיך ומ"מ לאחיך לא תשיך למען יברכך והוא נכון לפי הענין: ויש לי להוסיף דברים על דברי הרמב"ם בהלכ' תשובה, דדבריו עולים יפה בהעובר עבירה בל"ת שנפשו של אדם מתאווה ושב וכובש יצרו הוא גדול מצדיק גמור, אבל העובר עבירה דקום ועשה ולא הניח תפילין ולא הטיל ציצית וכדומה וחוזר בתשובה קשה למה יה' גדול במעלה ממי שלא עבר ע"כ אלו מימיו, ונ"ל בהקדם מ"ש החסיד בחובת הלבבות הירא שמים ישים לנגד עיניו תמיד מעשי הרשעים איך באהבה ותשוקה רבה רצים לעשות עבירה לא יעצרהו הגשם והשלג על אחת כמה וכמה ירוץ צדיק לעשות רצון קונו באהבה רבה ובנפש חפיצה בשמחה ובטוב לבב לא יעף ולא יגע, ורגיל אני לפרש אל יקנא לבך בחטאים לעשות כמעשיהם כי אם ביראת ה' כל היום שיהיה מקנא בהם להיות זריז ונשכר, כמו שהם זריזים להבלי העולם, ונשכרים שכורת התאוה ונ"ל להעמיס זה בכוונת המדרש בקרא אוהב כסף לא ישבע כסף ובמדרש אוהב מצות לא ישבע מצות היינו כמו שאוהב כסף לא ישבע יש לו מנה וכו' כן אוהב מצות לא ישבע ממנו ויהי' רודף צדקה וחסד תמיד וילמוד מאוהב כסף אשר לא תשבע נפשו ממנו, ויש להבין בזה מאמר התמוה לחז"ל בפ"ק דע"ז לעתיד יאמר הקב"ה לאו"ה במה עסקתם, ואמרו כלום תקננו שווקים ומרחצאו' אלא כדי שיעסקו ישראל בתורה כלום הרבינו כסף אלא כדי שיעסקו וכו' אמר הקב"ה שוטים שבעולם כלום תקנתם וכו' אלא להנאת עצמיכם מיד יצאו בפחי נפש, והוא תמוה, חדא מה תועלת יש לישראל בשווקים ומרחצאות וכסף הרבה שלהם, ורש"י נדחק, וגם איך יאמרו לפניו ית"ש דבר כזה שאין בו ממש, ונ"ל ע"פ האמור כי בידוע דחלק עשו בהבלי עוה"ז, וחלק ישראל עיקר בעו"הב ע"י עסק תורה ומצות, ויאמרו האומות גם מאתנו וממעשינו יצאה הטובה לישראל לעורר אותם ולחזק לבבם שירבו בעסק תורה ומצות שילמדו מאתנו בק"וח אם אנחנו מרבים בהבלי עו"הז שאין בו תכלית אמיתי כ"כ איך לא יהיו זריזים ומוציאים הוצאות הרבה בתורה ומצות, וזהו שאמרו כלום תקננו שווקים ומרחצאות והרבינו כסף אלא כדי שיעסקו ישראל בתורה ויקנא לבם בנו, גם ממר יצא מתוק לעובד ה', וה' יודע מחשבות כי לא כן מחשבות לבם רק להנאת עצמם ולא לתועלת וטוב האמיתי כלל ומשיב להם אחור שוטי' שבעולם כלום כיוונתם רק להנאת עצמכם ולא לטובת ישראל ויוצאים בפחי נפש אין אחיזה בקדושה ותורת ה' כלל והנה מי שלא עבר עבירה מימיו אינו יוכל לשער כמה גדולה השמחה חשק ורצון של העובר עבירה כדי להלהיב נפשו לעשות המצוה במשקל זה, אבל מי שכבר עבר על מל"ת ועושה תשובה יודע בנפשו כמה גדלה השמחה חפץ ורצון כשעשה עבירה במשקל זה ישים אל לבו מכאן ולהלאה חושבנא לחשוב מחשבות בלבו מעלת המצוה ושכר מצוה כנגד עבירה לעשותה בשמחה ובטוב לבב ורץ למצוה קלה כבחמורה ביראת ה' טהורה, והבע"ת זריז במצוה יותר מצדיק גמור, והיינו טעמ' במקום שבע"ת עומדים כי הם במעלה יותר ע"י שכובשים יצרם יותר ממי שלא חטא, ובמ"ע עושים בזריזות ובטוב לבב יותר מהם כנ"ל: ומובן ג"כ מה שאמרו ז"ל זדונות נעשה להם כזכיות אם עבר אדם בל"ת ושב וכובש יצרו כל שהי' משוקע יותר במצולת התאוה יותר תחשב לו למצוה ושכרו גדול יותר וע"י זדונות שעבר יגדלו הזכיות וע"י זדונותיו יתרבו זכיותיו במה שכובש יצרו, וכן אם עבר בעשה ושב אח"כ יתרבו זכיותיו ע"י שיעשה המצות במשקל שעשה העבירות בחפץ ורצון כהנ"ל: ואמרו ז"ל אפי' עבר עבירה כל ימיו ועשה תשובה באחרונה מוחלין לו דכתיב ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו, ועיי' רמב"ם הלכ' תשובה פ"א הלכה ג' ופ"ז הלכה ג' ואל ידמה וכו' ובהלכ' ו' מקרבת הרחוקים אמש הי' זה שנוי לפני המקום וכו' והיום הוא אהוב ונחמד ובהלכה זי"ן כמה מעולה מעלת התשובה וכו' מכ"ז נראה כי אפי' עשה עבירה כ"פ ושנה בה כמה שנים מיד כשעשה תשובה