כתב סופר אורח חיים רט

משום שנהנה הנאת רשות מן שמיעת קול היוצא קמ"ל דאין בשמיעת קול דאתי' ממילא איסור כמ"ש הרמב"ם ועיי': ומתחילה סבור הייתי לדחות דברינו אלו מן מ"ש הריטב"א שם בהקשותו הא נהנה בשופר של ע"ז דהרי מקבל שכר בעו"הז ובעו"הב, זה לא חשיב איסור באה"נ אלא כשנהנה מגוף האיסור וכו' וכדרך שאמרו בנודר מן המעיין ובסנדל של ע"ז הגם שנהנה דמכשרתו שמעלהו מטומאה והיא מרווחת הרבה שמותרת לכ"ע, הנך רואה מדברי ריטב"א דגם מדיצא בשופר של ע"ז וה"ה כשמודר הנאה משופר מוכח דהנאה רחוקה כזו מותרת, לפ"ז לא א"ש דברינו דאי הי' קמ"ל רבא בשופר לחוד ידענו ג"כ התירא דנודר מן המעיין, ואחר שדחיתי דברי חוזרי' ונראים לי דבאמת ב' עניינים הם די"ל הגם דמה שמקבל שכר ל"מ הנאה וגרמא בעלמא הוא דהוא דבר שאינו בא מיד ל"מ שכר בע"הב גם שכר בע"הז אינו בא אלא לאח"ז ואין נראה לעין כי זו תורה וזו שכרה, משא"כ הנאה של מעיין הנאתו בצדו שמיד מכשרתו לכל דבר וכן בסנדל של ע"ז מיד מותרת לעלמא, וריטב"א מביא להא דנודר מן המעיין דכ"ש דמתן שכר לאו הנאה האסורה היא מכ"ש דנודר מן המעיין, וכן מוכרחים אנו לומר לשיטת רמב"ן ורשב"א וי"מ שברשב"א דטרחו ליישב הא דבסנדל של ע"ז לאו הנאה מיקרי הגם שנתרת לעלמא ורשב"א בשם רש"י כ' כיון שזה עצמו שנתרת להנשא ובלא"ה אסורה הכל משום מצות ה' הוא הדר הו"ל כקיום מ"ע דלאו להנות נתנה, ומוכח דלא ס"ל כריטב"א הנ"ל דהנאה כה"ג אינה אלא כגרם הנאה דמותר, וקשה עלייהו הא בכל מצוה איכא גרם הנאה דמקבל שכר כקושי' הריטב"א וע"כ דס"ל לחלק בין גרם הנאה דקבלת שכר מצוה מהנאה דחליצה ונודר כמו שחלקנו, ולמ"ש רמב"ן ורשב"א בשם רש"י דכל דעכובא מחמת מצוה דרמי' עלה לאו הנאה היא י"ל דהא קמ"ל רבא בנודר מן המעיין הגם שמשכרתו ומעלה מן הטומאה מ"מ מותר דהא ממה שהי' מעוכב קודם שטובל מחמת מצות ה' הוא הדר הו"ל הנאת מצוה וזה לא נשמע משופר: ועל גוף קושי' הריטב"א הלא נהנה דמקבל שכר בעו"הז ובעו"הב, נ"ל הלא אם היה מצוה עצמה היינו קיומה של מצוה הנאה לא היה יוצא כדס"ל לרב יודא ולרבא קודם דהדר ואמר אחד זה וא"ז לא יצא וטעמא או כמ"ש רמב"ן דאי נימא דיצא עובר עבירה, או כמ"ש הש"א משום דמהב"ע לא יצא ורבא דהדר בי' וס"ל דיצא משום דמצוה עצמה לאו ליהנות נתנה כמ"ש דנתנו לעול על צוואר דגברא שמחוייב לעשות', וליכא רק משום קבלת שכר שבא לו ע"י מצוה, וכיון שע"י שמקבל שכר ויש לו הנאה עושה עבירה וידי מצוה ממילא לא יצא משו"ה, לכן אמרי' כדי שלא יעבור עבירה ע"י קבלת שכר מצוה וגם תהיה המצוה מאוסה לפני המקום שהמצוה גורמת עבירה באמת לא יקבל שכר מאת ה' על מצוה כזו וכיון דליכא הנאה ממילא יצא ידי חיובא המוטל עליו ואינו נענש כיושב ובטל ממ"ע דמונחת אקרקפתי' לעשותה ולא עשאה, ורבא אמר מותר לתקוע תקש"מ היינו שיוצא י"ח ולא צריך לתקוע טעם אחר ומותר לכתחילה ובאמת מקופח שכרו כנ"ל לפום רהיטא במושכל ראשון נכון בעזרת נוצר עמו כאישון: עוד הא דאמר רבא יצא ומותר לתקוע היינו כשעושה מצוה כתקנה וכראוי' שלא ע"מ לקבל שכר לא בעו"הז ולא בעו"הב ועיי' רמב"ן פ' אחרי בקרא דאשר יעשה אותם האדם וחי בהם וכיון שהוא אינו מתכווין לכך הגם דממילא אתי' לו הנאה ותגדל שכרו כשאינו עושה ע"מ לקבל פרס דשא"מ הוא דשרי, והגם דפ"ר הוא וא"א ובוודאי שיבוא והוי פ"ר דניחא לי' וכה"ג נדר מן המעיין אסור בימות החמה מפני שנהנה הגם שאינו מכוין להקר ומוכח דגם הנאה כזו שאינו מכוין לה אלא דפ"ר הוא מיקרי הנאה, י"ל דוקא כשהנאה זו באה לו מיד הגם שא"מ לה כיון דא"א בלא"ה הוי כמכוין כיון דבאה מיד, אבל הנאה זו דקבלת שכר שאין נראה וניכר ובאה לאח"ז אם היה מכוין לה היה אסור, אבל כשאינו מכוין לה ליכא איסור משום פ"ר, וא"א צריכי' למ"ש הריטב"א דלאו הנאה מיקרי כיון שאינה באה מגוף הדבר ודבריו צריכים המתקה, וכבר הראנו לדעת כי רש"י ורמב"ן ביבמות לא מודו לו דכל כה"ג ל"מ הנאה, אבל לפימ"ש בצירוף מקצת דבריו א"ש ומובן היטב ופשיטא דבחליצה והכשר מעיין לא שייך שא"מ לכך דבוודאי מעיקרא נחית להכי והבן: ויש לדייק בלשון רבא מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה וכן מה דאמר מצות לאו ליהנות נתנו, ולא אמר מצוה לאו הנאה היא, ולפמ"ש בדיוק אמר כן מותר לתקוע תקיעה של מצוה ולא אמר מותר לתקוע בר"ה, ר"ל דוקא של מצוה שעושה בכוונה לקיים מצות ה' ולא להנאת עצמו לקבל שכר ע"ד שאז"ל במצותיו חפץ מאוד ולא בשכר מצותיו, וכן נכון אשר דייק בלישני' ואמר לאו ליהנות נתנו, ולא אמר דלאו הנאה הם דיש בהם הנאה קבלת שכר, אלא שלא נתנו לקיימם ע"מ לקבל שכר ושכר ממילא בא אשר יעשה אותם האדם וחי בהם: ואחר שארכו לנו הדברים, עלו במחשבה לפני עוד הרהורים, שאינם מותרים לי פה ע"פ הרופאים מזהירים שלא להעמיק עיון פה, לכן נקיטנא בקצרה לרגע אדבר כי קושייתך על הר"ן חולין פגה"נ בסוגי' דריחא מילתא שהעלה דבהנאה ל"ש פ"ר דתלי' ברצונו וחפצו בה, והקשית לשאול דסוגי' דר"ה עומדת נגדו דנודר מן המעיין דאסור לטבול בימות החמה הא אינו מכוין וע"כ משום דפ"ר הוא ומוכח דגם בהנאה שייך פ"ר, ולפי העולה בזכרון לפני כבר קדמוך בקושי' זו הטורי אבן בר"ה במקומו או באבני שוהם או באבני מלואים שלו, ולא ידעתי לה פתר לפום רהיטא אלא ע"צ הדוחק קצת לחומר הקושי' דבאמת מדאוריית' שרי הנאה דא"מ לה הגם דפ"ר הוא, וגם מדרבנן ליכא איסור כדמוכח ממוכרי כסות מוכרי' כדרכן וכן מבת תיהא שכ' הר"ן דיין דא"מ שרי הגם דפ"ר הוא מ"מ בנודר מן המעיין דאיכא הנאת מצוה שמקיים המצוה אלא דס"ל לרבא מצות לאו ליהנות נתנו אלא הנאה חשובה היא וגם יש בו הנאה דמכשרתו להעלותו מטומאתו ובכ"ז לא מיקרי הנאה כמ"ש ריטב"א משו"ה בימות החמה דאיכ' הנאת הגוף מיד אלא שא"מ לה בצירוף כ"ז אסרו לכתחילה לטבול בו, משא"כ במוכרי כסות או כדי להעביר המכס, עוד ויותר י"ל דבמודר מן המעיין אסרו בימות החמה משום דמחזי כנהנה כעי' שכ' רשב"א יבמות בשם רש"י דמש"ה אסור לחלוץ לכתחילה בסנדל של ע"ז משום דנראה כנהנה, והיינו במה דנתרת עי"ז להנשא הגם דלאו הנאה היא כמ"ש מילתא בטעמא דגם זה ממצות ה' מ"מ מחזי לעין רואה כנהנה, וי"ל גם הטובל במעיין בימות החמה לטהר מטומאתו הגם דלא מכוין להקר מ"מ מחזי כנהנה מן המעיין דאין אדם יודע מה בלבו אם מכוין למצוה או להקר ורובו להקר דטבילת מצוה לא שכיח כ"כ ועיי' ביצה י"ח ע"א דאדם מותר לטבול בשוי"ט הגם דמכוין לתקן משום דאדם מחזי כמיקר, משא"כ במוכרי כסות ומעבירי מכס דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דאינו לובש רק כדי להעביר או למכור וכן מנהגם לא מחזי כנהנה במכוין וכן בבת תיהא דניכר ונראה כי אין כוונתו עכשיו רק לטעום היין לא מחזי כנהנה וכל כה"ג לא אסרו אפילו לכתחילה כנ"ל: ובתשו' א' כתבתי דלכאורה כסברת הר"ן דבהנאה ל"ש פ"ר ס"ל ג"כ לרמב"ן פסחים סוגי' דריחא מילתא דשם כ' ב' תרוצים הא דבת תיהא שרי דלא מקרי הנאה משום דשלא כדה"נ הוא ועוד שאינו מכוין וצ"ל הגם דפ"ר הוא דבהנאה פ"ר שרי וקשי' גם עליו קושיות הנ"ל מש"ס ר"ה הנ"ל ואח"כ נחמתי כי עשיתי סמוכים לר"ן מרמב"ן דכל כי האי הו"ל לרמב"ן לפרש דבריו דלאו מילתא דפשיטא הוא, והר"ן הוא חידש לנו כלל חדש דבהנאה ל"ש פ"ר, לכן נ"ל דנהפוך הוא דמדברי רמב"ן מוכח דס"ל דפ"ר גם בהנאה אסור דיש להבין מ"ש רמב"ן תחילה דשלא כדה"נ הוא הא שלא כדה"נ מדרבנן מיהא אסור וכן שיטת רוב ראשונים ופוסקים ועיי' מל"מ הלכ' יסודי התורה באורך מזה, ולומר דתחילה כ' דליכא איסור דאורייתא, וכ' עוד דאפי' איסור דרבנן ליכא דאינו מכוין, מאחר דלתי' השני ליכא איסור כלל ומעלה ארוכה יותר מתי' קמא למה לי' לתי' קמא ועוד יש להרגיש בדבריו ואקצר, מן כ"ז נ"ל בכוונת רמב"ן דס"ל דשלכדה"נ מדרבנן אסור וה"ט משום דאחשבי' להנאתו הגם דמדאורייתא בטלה דעתו רבנן אסרוהו ועדיין קשה הא ב"ת לכתחילה שרי לכן הוסיף דאינו מתכוין ול"ק הא פ"ר הוא כיון שא"מ לכך עכ"פ לא אחשבי' להנאה זו דשלא כדה"נ וכיון דכל עיקר שאסרו שלא כדה"נ משום דאחשבי' וכאן דלא אחשבי' דהא א"מ שרי אף מדרבנן וב' תרוצים שייכי' יחד ועולים בקנה א' ובכוונה א', ומינה דס"ל לרמב"ן דפ"ר בהנאה אסור דאל"כ הי' סגי לי' בתי' שני בלי הראשון וראשון בלי שני אין לו מקום, וטעם הראשון היה שלא לצורך והועיל כנ"ל והדברים דברי יושר המה, בעזרת ימין ה' רוממה: כך העלתי מאז ובזו רגע כנגע נראה לי קצת דיש לדחות ולפרש דברי רמב"ן דס"ל דשלא כדה"נ מדרבנן אסור, וס"ל ג"כ בהנאה דפ"ר מותר מה"ת ומדרבנן אסור, ובצירוף שניהם יחד שלא כדה"נ ופ"ר כל כה"ג לא אסרו, והנאה דפ"ר דמותר מה"ת נפקא לי' מכח ראי' דמביא ר"ן ממוכרי כסות ומדרבנן מיהת אסור נראה לו מש"ס ר"ה לכן צירף ב' תירוצים יחד כן י"ל והראשון נראה לי יותר קרוב והיודע לבחור יבחר ויקרב, ובזה תמו לעת עתה דברי אביך ורבך המלמדך להועיל, להוציא מחשבותינו אליך אל הפועל, תתברך בברכת התורה מנותן התורה ה' אלקי ישראל, ותרב חכמת שלמה, בתורת ה' תמימה, מימים ימימה, מנשקך מברכך שיל"ת פה מרי' באד ד' ו' אלול תרל"א לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קט בין המצרים, יערה ה' רוח קדשו על פליטת עמו הנשארים, וקרנם ירים, ובתוכם מע"כ הרב המופלג בתורה, מורה לעדתו, אשרי