כתב סופר אורח חיים רח

על הרז"ה ל"ק די"ל דס"ל בטעמא דלא יצא כמ"ש רמב"ן, אלא דדברי הש"א תמוהים לכאורה, הא רב יודא ס"ל בגיטין בין נודעה ללא נודעה יצא וע"כ ל"ל דמהב"ע לא יצא כמ"ש תוס' שם וזה מוכרח בין לשיטת ר"י בין לשיטת ר"ת שם, ואיך אפשר להעמיס דטעמו דרב יודא בר"ה כ"ח דלא יצא משום מהב"ע, אלא די"ל דעד כאן לא פליגו אלא היכא דעבר עבירה והעבירה גורמת המצוה דלולי העבירה לא הי' אפשר לעשות המצוה דומי' דגזל וכדומה בהא פליג ר"י וס"ל דיוצא אבל כה"ג דע"י מצוה נעשית העבירה דלולי המצוה ליכא עבירה כמו בשופר של שלמים וכדומה דאם אמרי' יצא ע"י המצוה נעשית העבירה כ"ע ס"ל דמצוה שבאה ע"י עבירה דלא יצא דא"א לעבירה אלא ע"י מצוה בוודאי מצוה כזו מאוסה היא לפני ה' לא תרצה, משא"כ בגזל לולב וחטאת גזולה וכדומה אם לא יצא מ"מ העבירה קיימת ומה שעבר עבר ס"ל לר"י דיצא, והא"ש טעמא דר"י גם לשיטתו דס"ל מהב"ע בעלמא יצא, וא"ש דברי הש"א במלתא בטעמא דכתב דאי מצות להנות נתנו דלא יצא, אבל נפל היסוד שבנה עליו דקיי"ל מהב"ע לא יצא מדרבא בר"ה דאי לאו משום דלאו להנות ממ"ד דל"י, לפמ"ש ליכא ראי' כלל ודבריו נפלאו ממנו: ובדברינו באנו למקום יישוב יש מפרשים דס"ל דהא דלא יצא דאם נהנה הו"ל מהב"ע דע"י מצוה באה העבירה דלכ"ע לא יצא וכ"ש בתוקע בשופר וכדומה לא שאי אפשר שלא יהנה אם מצוה להנות נתנה ומצוה עצמה היא ההנאה העבירה באה ע"י המצוה מאוסה היא לפני המקום, אבל בחליצת סנדל של ע"ז דמצות חליצה עצמה לאו הנאה היא דהא קיי"ל מצות לאו להנות נתנה וע"י שחליצה מועלת ומתרת אותה לעלמא ליכא הנאה הגופני', והנאה האסורה היא אם רוצית להנשא לאחר וברצונה תלי' מלתא אם למיתב ארמלא או להנשא, וגם אם כונתה להנשא ע"י חליצה זו וגם נשאת לבסוף לא שייך לומר דמהב"ע היא דהא אין המצוה גורמת העבירה אלא דבר אחר של רשות הבא עי"ז גורם העבירה וא"ש נכון והבן: ובקצרה י"ל עפמ"ש התוספ' הרא"ש ביישוב קושי' תוס' סוכה ר"פ לולב הגזול דל"א במצה של טבל דא"י משום מהב"ע דלא ילפי' מקרבן רק לולב דבא לרצות, ויש להוסיף שופר דבא לזכרון להעלות זכרונם של ישראל לטובה ועדיף מלולב איכא משום מהב"ע משא"כ בחליצה לכ"ע ליכא משום מהב"ע: ויש להעמיס ככל הדברים האלו בדברי רמב"ן דמה"ט אמרי' דלא יצא שאם לא יצא לא נהנה ואם יצא נהנה ועובר עבירה כי כן הו"ל עבירה הבאה ע"י מצוה וכ"ע מודים דלא יצא, כן י"ל אלא דלפ"ז לא הקשה על י"מ מה שהקשה וצ"ל דלא נכנס לחלק עפ"ז בחילוק שחלקתי ועיי' ירושלמי שבת פ' האורג אין עבירה מצוה וכו' ויש להאריך וקצרתי: ועפמ"ש בצירוף מ"ש הרמב"ן ומ"ש הש"א יש מקום לדבריך היכא דאיכא עבירה בלא"ה ליכא משום מהב"ע כ"כ ועכ"פ לאו כ"ע מודים דוק ותשכח: ובקושי' תוס' ר"ה כ"ח דר"י אדר"י מ"ש שופר של ע"ז משופר של שלמים, עלה במחשבה לפני ליישב ע"פ דברי הרמב"ן לפי פשוטן כדי להצילו מן האיסור שנהנה מאה"נ אנו אומרים דל"י כדי להצילו, והנה הרמב"ם בהלכ' שופר פ"א הלכ' ג' כ' וז"ל וכן שופר ש"ע לא יתקע ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה וא"ת הלא נהנה בשמיעת הקול מצות לל"נ ע"ש, ונראה מתוך דבריו דס"ל דיש לשומע הנאה מקול עצמו היוצא, וכ' מלתא בטעמא דיצא משום שאין בקול דין מעיל' וי"ל דוקא בקדשים וכדומה אין בקול איסור דאין בו ממש והנאה כזו לא אסורה, דהא שלא כדה"נ ג"כ מותר הגם שיש בו ממש ה"ה נמי וכ"ש קול ומראה שאין בו ממש דמותר אבל בע"ז דלכמה ראשונים גם שלא כדה"נ אסור דכתיב לא ידבק בידך מאומה עיי' תוס' ע"ז מ"ח ע"ב ופסחים י"ו ע"א דבקדשים שלא כדה"נ מותר ובע"ז אסור, ובע"ז מ"ח כ' טעם הנ"ל דבע"ז אסור משום לא ידבק וכו', וי"ל הגם דריח אין בו ממש מ"מ בע"ז אסור מה"ט, ועיי' רא"ש שלהי ביצה פ' משילין סי' יו"ד דס"ל דשלהבת של ע"ז מותר כשל הקדש י"ל דס"ל דשלא כדה"נ גם בע"ז מותר כדס"ל לתוס' בחד תי' בע"ז ועיי' רמב"ן במלחמו' פסחים סוגי' דריחא מלתא וכן משמע מתוס' פסחים דלא ברירא לי' אבל מאן דס"ל דבע"ז שלא כדה"נ אסור גם שלהבת וקול אסור כנ"ל לפום רהיטא, וי"ל מעתה דתוקע בשופר של ע"ז גם אם נימא דלא יצא ידי מצוה מ"מ איסור הנאה איכא שנהנה מע"ז דסוף כ"ס הרי נהנה הנאת רשות ע"י שמיעה ומה לי אם נהנה גם הנאת מצוה או הנאת רשות לבד ומה יתן ומה יוסיף איסור אם יצא או לא לכן ס"ל לר"י דיצא הגם דס"ל מצות להנות נתנו, אבל בשל שלמים דקול אין בו משום מעילה אם נימא דלא יצא ניצול מאיסור הנאה דאית בי' משו"ה ס"ל דלא יצא ועיי': ומדי דברי מרמב"ם הלכ' שופר הנ"ל לא אמנע הטוב מאתך להשביעך מטובה של תורה אשר העלתי בתשובה א' זה שנים רבות ביישוב מ"ש הרמב"ם תחלה דאין מעילה בקול, וכ' עוד אם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לאו להנות נתנו, ודבריו נפלאו מאחר שכ' דאין מעילה בקול תו לא קשה והרי נהנה בקול הא אין מעילה בקול, וגם על סוגי' ש"ס קשה ל"ל דמצות לאו להנות נתנו הא אין מעילה בקול, וגם הא דס"ל לר"י בשופר של עולה אם תקע לא יצא קשה ועיי' לח"מ שנדחק דסוגיות חלוקות הם, וגם לפי דחוקו קשה לי כעת הא בפסחי' נראה לעין דרבא ס"ל כמ"ד דקול מראה וריח אין בהם משום מעילה, ואמרתי ליישב ע"פ תשובת הרדב"ז מובא בשעה"מ ה' דוקא ריח הנפרד הוא דשרי מאה"נ אבל ליטול פרי של אה"נ להריח אסור דהרי נהנה כשלוקחה להריח בה ונהנה מדבר שיש בו ממש וכן ה"נ לענין קול ומראה וכן נראה מרא"ש שלהי ביצה שהבאנו לעיל דמחלק בע"ז בין שלהבת הנפרד לשלהבת בנר שאסורה לראות וליהנות ממנה ובחי' לביצה הארכתי בדין זה, ואחר זמן זמנים ושנים טובא מצאתי כדברי הרדב"ז בכפות תמרים ר"ה כ"ח שנכנס לחלק בכך ומיישב עפ"ז הסוגי' דאין כאן מחלוקת דבפסחים איירי אחר שנפרד ובר"ה איירי שנוטל השופר ותוקע בו כה"ג יש בקול משום מעילה עיי' בו, וע"פ הוצעת דברים אלו אתי' לן שפיר דהוצרך רמב"ם לתרתי טעמי, דבטעם דקול אין בו משום מעילה לא סגי דהא נוטל השופר לתקוע בו תקיעה של מצוה והרי נהנה בלקיחתו כדי לתקוע ותוקע זהו שהקשה וא"ת הרי נהנה משמיעה שבאה ע"י מעשה דידי' באה"נ עצמו לזה כ' מצות ל"לנ, ובהא לא סגי דהא נהנה הנאת רשות דממילא את' הגם שאינו מכוין לכך ממילא אתי' שנהנה כשמגיע לאזניו לכן הוצרך להקדים דקול א"ב משום מעילה ובצירוף שניהם יחד יצא לאור טעמא דהך מלתא דמה שלקח השופר כדי לתקוע בו ותוקע הוא לכוונת מצוה וליכא הנאה וליכא איסור, ומה שנהנה אחר שיצא הקול ויש לו גם הנאת רשות אז כשנהנה כבר הקול נפרד שאין בו משום מעילה ותרתי טעמא בעי כן נלפע"ד נכון מאוד בעזה"י: אלו הדברים שאמרתי מאז ועתה הנני מוסיף והולך מ"ש הרמב"ם אח"כ לפיכך המודר הנאה וכו' וכ' הה"מ דרבא אמר תרתי המודר הנאה מחבירו והמודר הנאה משופר, ורמב"ם ז"ל הזכיר רק החלק הב' וכ"ש החלק הא' ועיי' לח"מ שהעמיס בכוונת הה"מ עפמ"ש הר"ן דרבא תרתי קמ"ל דבמודר מחבירו ה"א דאין דעתו לידור מחבירו תקיעה של מצוה קמ"ל וכ"כ תוס', וראיתי בכפ"ת אשר שאלתי שאילה ליומא מאחי הגנ"י אבדק"ק קראקוי שישנו אתו פה, וראיתי דדחה דברי הלח"מ דלתוס' ור"ן צ"ל דמשום דנקיט רבא תרתי מוכח מתוכו דנודר מן השופר היינו שמפרש שנודר אפי' לתקיעה של מצוה אבל אי לא היה אמר הנודר מן השופר ומודר מחבירו תרתי ה"א דנודר מן השופר סתם ולא פירש שנודר גם לדבר מצוה ולכן מותר וכיון דהרמב"ם לא כ' רק חדא דמודר משופר מזה לבד לא שמענו דאיירי דמפרש אפי' תקיעה של מצוה עיי' בו, ולמ"ש י"ל דחידושו דרבא ל"מ בנודר מחבירו דמותר משום דקול אין בו משום אה"נ דאין בו ממש כמו דאין מועלין בקול, ולכן קמ"ל במודר הנאה משופר ולקחו ותוקע בו שעושה מעשה כדי ליהנות דאיכא איסור הנאה בקול כה"ג ה"א דאסור, קמ"ל דמותר משום דמצות ל"ל נתנו בשעה שניטל לתקוע למצוה קמכווין וכמ"ש, וכ' הרמב"ם חלק הב' וכ"ש חלק הא' כמ"ש הה"מ, וא"ש ביותר דרבא הוצרך לתרתי ואומר בדרך זו ואצ"ל זו ונשמע נמי מתוך דבריו דהוצרך לתרתי דבקול לחוד אין בו איסור כלל אפי' אי מצות ליהנות נתנו ולכן לא נשמע דין שני מן הראשון אבל הרמב"ם שכ' תחיל' בשופר של עולה אם תקע בעצמו דיצא וכ' ב' טעמי' משו"ה לא כ' בנודר חלק הא' אחר שכבר כ' חלק ב' בשופר של עולה וכ' תרי טעמי בעולה מזה נשמע הכל ופי' דין דנודר כיון שהוזכר בגמרא וגם להשמיענו דאותם ב' טעמים דשייכים וצריכים לשופר של עולה דיצא וצריכים ושייכים גם במודר הנאה משופר ומבוארים דברי הרמב"ם וסידור דבריו על דרך אשור, בעזרת טוב וישר: וי"ל עוד הא דאמר רבא תרתי המודר הנאה משופר והנודר מן המעיין תרתי ל"ל וכן הקשה בכפ"ת, ומ"ש דקמ"ל דאסור בימות החמה עדיין קשה דלא הול"ל אלא המודר אסור בימות החמה והתירא דימות הגשמים כבר נשמע מהמודר מן השופר, ועוד דסגי באמרו הנודר מן המעיין לחוד דמותר בימ"הג ואסור בימות החמה והכל נשמע, ונ"ל דתרתי צריכי' בהקדם מ"ש ריטב"א סוכה ל"א הא דנודר מן המעיין מותר בי"הג הגם שטבילה זו גורמת לו לעלות מטומאה לטהרה ומכשירתו לכל הדברים ל"ל בה וכן הא דאמר רבא בסנדל של ע"ז דאם חלצה דחליצתה כשירה, ואע"ג דרווחא טובא בהאי חליצה לא חשיבה הנאה באיסור דאין כל זה רק גרמא דגורם לו הנא' וריוח ממק"א בהנא' כי האי ליכא איסור, והא"ש דהוצרך רבא לומר דנודר מן המעיין דמותר ולא ידענו דבר זה ממודר מן השופר, דבשופר ליכא רק הנאת מצוה והנאת עשיית מצוה לא הנאה היא, אבל נודר מן המעיין ה"א דאסור משום שמכשרתו לכמה דברים קמ"ל התירא בי"הג ואסורא דימות החמה, ואי אמר בהנודר מן המעיין מותר לחוד, ה"א בשופר אסור