כתב סופר אורח חיים רז

וי"ל דרבא הכי ס"ל דאי בדאורייתא בעי כוונה ובדרבנן ל"ב כוונה ולא תקנו בדבר זה כעין דאורייתא גם מתעסק יצא, ומדשלחו לי' כפאו ואכל מצה ול"א אכל שלא במתכווין ש"מ דאי לא ידע שהוא מצה לא יצא דמתעסק לא יצא, ואי ס"ל בדאוריית' צריך כוונה רק בדרבנן ל"צ כוונה דלא תקנו כעין דאוריית' ה"נ מתעסק יצא, אלא ע"כ ס"ל דמצה בזה"ז דאוריית' ושפיר אמר ז"א תוקע לשיר יצא כן נ"ל, ומזה ראי' לדינו של החק יעקב דאם בדרבנן א"צ כוונה גם מתעסק יצא ועיי': אלא דקשה עדיין מדמקשה על רבא פשיטא והיא היא, הלא רבא טובא קמ"ל ז"א דלא תימא דס"ל לדשלחו לי' מצה בזה"ז דרבנן ובדרבנן דוקא ס"ל מאצ"כ קמ"ל זאת אומרת דאי ס"ל דוקא בדרבנן גם מתעסק יצא כמ"ש וכ"ז אינו פשוט וכ"כ האי צריך להשמיענו וצ"ע: יד) הב"י סי' תע"ה הקשה על הרא"ש דהעתיק בריית' דפסחים אכלו שלא במתכווין יצא והא הרא"ש ס"ל להלכה מצ"כ וכן קשה על הטור שכ' הך דאכלה שלא במתכווין דיצא ואח"כ מביא לענין מצה פלוגתא אי מצ"כ או לא וכ' הב"ח דס"ל לרא"ש לחלק בין דאורייתא למרור דרבנן וכן ס"ל לטור ע"פ שיטת הרא"ש וכ' הפר"ח סי' תפ"ט מדהקשה הב"י סי' תע"ה על הרא"ש וטור ש"מ דלא ס"ל לחלק בין דאוריית' לדרבנן, ובאמת תוס' ר"ה לא כ' רק דהי' מקום לומר כן לכן מביא רבא ראי' טפי מדשלחו לי' אבל לאמת נראה דלא ס"ל הכי ובפסחי' תירצו תוס' תירוץ אחר על דלא מביא בר"ה סוגי' דפסחי' ולא כ' חילוק זה ש"מ דלא ס"ל לאמת לכן נראה דרי"ף לא ס"ל חילוק זה דהא שביק לברייתא דאכלה שלא במתכווין יצא משום דפסק מצ"כ, ש"מ בדרבנן ס"ל מצ"כ, וכן נראה שהיא שיטת הרא"ה דס"ל מאצ"כ מדס"ל לדרבנן דר"י אכלו שלא במתכווין יצא ואי ס"ל לחלק בין דאוריית' לדרבנן, רבנן דבריית' לא מכריעי' דבדאוריית' אצ"כ ש"מ דלא נחית לחלק, וכן נראה דהא ר"י ס"ל מצ"כ בדרבנן, וכן ר"ל אמר ש"מ מצ"כ, וכן מוכח מכח ראי' תוס' ורמב"ן פסחי' דר"ח ס"ל מצ"כ מדלא אמר אחר שיצא איך יברך וכן הלכתא מדאמר הלכתא כר"ח ש"מ גם בדרבנן מצ"כ והלכת' היא: שבתי וראיתי דבכל זאת י"ל דוקא מצוה שהי' לה שעת חיוב מדאורי' ותהיה לה לעתיד כמו מרור בזה"ז שהי' ותהיה דאורייתא לעתיד ב"ב ועכשיו היא דרבנן השוו אותה לדאוריית' דבעי כוונה כמו דאורייתא והיינו דש"ס פסחים, ומינה סה"ע אפי' דס"ל בזה"ז דרבנן דמי' למרור שהי' ויהי' דאורייתא הניחוה רבנן בזה"ז כמו בזמן שהיא דאורייתא, אבל מצוה שלא היה ולא תהי' דאורייתא אפשר דלכ"ע ל"ב כוונה, ונ"מ בבהמ"ז כשאכל דרבנן או בברכת הטוב והמטיב דרבנן ואפשר כיון דבבהמ"ז דאוריית' צריך כוונה גם כשאכל שיעור דרבנן או בברכת הטוב כעין דאוריית' ויש לעיין לדינא: טו) והנה בסי' תר"ץ כ' הטור והוא שיכווין לקרות' כראוי' ולא כמו שמתכווין להגיה, וכ' הב"י הא הטור ס"ל מצ"כ, וגם אם לא קראה כמגיה רק שא"מ למצוה אינו יוצא, ולמ"ש הב"ח סי' תע"ה דרא"ש וטור ס"ל בדרבנן אצ"כ לק"מ קושי' הב"י, וא"ש טפי לפמ"ש דאפילו תימא דבמרור צ"כ משום שתחלתו וסופו דאוריית', אבל מגילה שעיקרא דרבנן מדברי קבלה אפשר לכ"ע ל"ב כוונה גם לרי"ף ורז"ה ויתר שיטות שהוכיחו דס"ל במרור בעי כוונה: וב"י מדהקשה על הטור ש"מ דס"ל גם בדרבנן כמגילה בעי כוונה הגם דלא הית' ולא תהיה דאוריית' ואפשר דוקא דברי קבלה דחמירא, ועיי' ר"ן פ"ק דמגילה ובט"א אי דברי קבלה דמגילה כדאורייתא לענין ספיקו, ועיי' תב"ש סי' ד', או דס"ל לב"י דמגלה לכ"ע בעי כוונה משום דהוא לפרסומי ניסא, וכ"כ הה"מ הלכ' מגלה: ויש להביא ראי' או דבכל מלתא דרבנן צריך כוונה, או מגלה עכ"פ חמירא בזה, והוא לפי דמקשה ש"ס ממתני' דהי' עובר אחורי בהכ"נס ש"מ דמצ"כ ונדחק אם כיוון לבו לאפוקי קול חמור, וצ"ל במגלה ג"כ יש אופן כה"ג שיכווין לבו לשמוע ולהבין אוזן מילין תבחן ועיי' ברכי יוסף סי' תפ"ט שכ"כ ולפי דקיי"ל מצ"כ אם כיוון בשופר כפשוטו שצריך לכווין למצוה, ומינה אם כיוון לבו דשמע קול מגלה נמי כוונה רצוי' גמורה לשם מצוה, ש"מ דגם מגלה בעי כוונה למצוה וה"ה כל מילי דרבנן, או שנאמר דמגלה שאני דפרסומי מלתא היא כמ"ש הה"מ, אלא מ"ש הה"מ דגם אם מא"צ כוונ' מ"מ במגילה צ"כ, לא משמע כן מדניחא לש"ס לתרץ למ"ד אצ"כ דצריך שיכווין לאפוקי קול חמור וצ"ל במגלה ג"כ כה"ג בדומה לו, הא כוונה למצוה לא צריך ש"מ דמגלה לא חמיר' ממצוה דאורייתא דלא כהה"מ דכ' גם למ"ד אצ"כ מגלה בעי כוונה, אבל י"ל דמגלה חמירא משארי דרבנן ועשאוה כדאורייתא משום דאיכא פרסומי ניסא, או משום דדברי קבלה היא, אבל שארי מילי דרבנן אפי' כמרור ודומה לו אצ"כ, ולפי שיטת הב"י דלא ס"ל לחלק, מדהקשה על הטור סי' תע"ה, י"ל דמודה בדרבנן שעיקרו דרבנן ולא הי' ולא תהי' דאוריית' ואפשר גם הרדב"ז לכה"ג אתכווין: טז) כתבו ראשונים גם למ"ד דמאצ"כ היינו לעכובי אבל לכתחילה ודאי יכוין לשם מצוה, וכן נראה מלשון דשלחו כפאו ואכל מצה יצא ולא קמ"ל יותר דלכתחילה ל"ב כוונה, וכן רבא דאמר התוקע לשיר יצא משמע דיעבד ולכתחילה בעי כוונה, וקשי' לי דלפ"ז ליכא ראי' מדר"ז מדאמר איכווין ותקע לי דס"ל דמצ"כ דבדיעבד לא יצא דאפשר דר"ז רק לכתחילה אמר אכווין ותקע לי ומנ"ל לראשונים דר"ז ס"ל מצ"כ, וגם סוגי' ש"ס מייתי על דר"ז פלוגתא דר"י ורבנן וצ"ע: והנה אמת והנה נכון וראוי' לעשות כל מצוה בכוונה בלב שעושה דבר זה לשם מצוה כדי לעשות רצון המצוה ולא תהיה עשי' המצוה מצות אנשים מלומדה כמו שעושה דבר הרגיל בה בלי שמכווין לעשותה לכוונת תכלית הענין אלא הרגל נעשה לו טבע, ולכן כתיב וזכרתם את כל מצות ה' היינו שתזכרו קודם עשי' שהיא מצות ה' ואח"כ ועשיתם אותם, וכ"ש וקו"ח מצוה שיש בה הנאת הגוף כמו עונג שבת ויו"ט דבעי כוונה לשם מצות עונג שבת ויו"ט כי כן צוה ה' להיות מעונג בשבת ולשמוח ביו"ט דאל"ה הו"ל אכילת רשות לשם אכילה גסה, ונ"ל משו"ה כתיב וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד היינו שיהיה עונג זה לשם קדוש ה', וכן ביו"ט כתיב ושמחת לפני ה"א, ושמחת בחגך ודרשו ולא באשתך ולא בשמחה אחרת אלא שיהי' לשם חג, ועיי' ט"א ר"ה מ"ש בפלוגתא דר"י ור"ש בנזיר כשאוכל פסח לשם אכילה גסה דאמר ר"ל רשע קרית לי' דוקא בפסח שסתמא לשמה קיימא עיי' בו: ובדרוש אגדה הארכתי ואין כאן מקומו, ויהי נועם ה' עלינו, ויכוננו לפניו מעשינו ומחשבותינו, ברוך אל עליון גומר עלינו, ביום שנכפל בו כי טוב, כ"ז תשרי תרכ"ט לפ"ק פה פ"ב יע"א: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קח האלף לך שלמה, בני הצעיר יאיר לך המאיר, רב וצעיר בן זקונים יקר לי מפנינים, מוכשר למצוא ולעמוד על דעת זקנים, ולכנוס לפני ולפנים, הב' חתן תמים למעלות, ברק השנון, שמך ינון, ה שלמה סופר שי': ביום שהוכפל בו כי טוב, הייתי בטוב לב, על הטוב דשדרת לנו, ועשית לי מטעמים כאשר אוהב, ועל מטעמי' כזו ברכתי ברכת הנהנין כי להנות ניתנה כי עריבה עלי חכמת שלמה ואם חכם בני ישמח לבי גם אני, ופניתי לרגעים לעבור על בתרי דבריך, תשא מדברותיך בסוגי' דמצות לאו להנות נתנו, ויסודתם על דברי רמב"ן בחי' ליבמות ק"ג ע"ב דאמר טעמא דמ"ד דמצות להנות נתנו דלא יצא דאי אמרי' לא יצא לא נהנה ולא עבר עבירה משו"ה אמרי' דלא יצא דאם אתה אומר יצא עכשיו הוא שנהנה ולפי הנחה זו הקשה הרמב"ן ומובא ברשב"א יבמות על י"מ דמשו"ה אסור לחלוץ בסנדל של ע"ז לכתחלה משום שנהנית שנתרת להנשא עי"כ אבל בדיעבד חליצתה כשירה ניהי דעבד' אסורא אבל חליצתה לא מפסלה ע"י כך, והא בש"ס ר"ה כ"ח מבואר דלכ"ע אם מצות להנות נתנו לא יצא, והא בחליצה נהנה ולמה לא מפסלא ולא תהנה, והי' נראה לך ליישב ע"פ טעמו של רמב"ן עצמו דאמרי' לא יצא כדי שלא יעבור תינח בשופר ונודר מן המעיין וכדומה, אבל בסנדל של ע"ז כיון שרצונה לחלוץ בה כבר עברה האיסור דרוצית בקיומה של ע"ז גם אם נימא דחליצה פסולה מ"מ לא הצלנוה מאיסור דרוצה בקיומה ומיושב קושי' רמב"ן על י"מ והוספת עוד תוספות מרובה ליישב ר"י אדר"י שהניח תוס' בתימא בר"ה כ"ח ע"א מ"ש בשופר של שלמים דס"ל דלא יצא ומ"ש בשופר של ע"ז דס"ל דיצא ולהנ"ל א"ש דשאני ושאני ע"ז משל שלמים דבשל ע"ז איכא איסור נוסף דרוצה בקיומה של ע"ז אלו דבריך, אשר אני חפץ ורוצה בקיומן, אבל האמת אהוב יותר, ודע לך בני רחימי כי הטבת לראות כאשר לחלק יצאת בין איסור הנאה דשופר ודשל ע"ז דאם אמרי' דלא יצא ניצול מן איסור הנאה, אבל מן איסור דרוצה בקיומו בזה לא נכון דברת דסוף כ"ס ניצול עכ"פ מאיסור זה דנהנה מן האיסור אם לא יצא בוודאי לנו לומר דלא יצא מלומר דיצא דמוסיפי' חטא דאיסור הנאה על פשע דרוצה בקיומה:. ויש מקום אתי לתת מקום לדבריך, דהנה באמת דברי הרמב"ן צריכי' תבלין למתקן במ"ש דאם נימא יצא הרי נהנה ולכן אמרי' דלא יצא וכי בידינו הוא כחומר ביד היוצר לומר דלא יצא כדי שלא יהנה ולכל היותר אפשר לומר מדרבנן לא יצא ואינו במשמע וגם אם מדאורייתא יצא עדיין נהנה כמובן וי"ל בדוחק, והיותר נראה מ"ש הש"א סי' צ"ח דטעמא דמ"ד דלא יצא ורבא ג"כ ל"א דיצא אלא משום דס"ל דמצות לאו לה"נ ואל"ה לא יצא משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה דלא יצא והוכיח מזה דהלכה כמ"ד מהב"ע לא יצא דלא כהרז"ה, והנה