כתב סופר אורח חיים רו

נהנה מקרי דהא אנוס הוא עיי"ש, לפ"ז להרא"ה לשיטתו בכפאוהו לאכול ולא ידע שהוא מצה מתעסק הוא מה תאמר הרי אכל והרי נהנה, הא נהנה באונס לאו נהנה הוא דתחילתו באונס וסופו ברצון אונס הוא וכשלא ידע שהוא מצה מתעסק גמור הוא, ולכן דוקא כשידע שהוא מצה יצא דמאצ"כ ומתעסק ליכא דהא יודע מה שאוכל ור"יו לא ס"ל כרא"ה אלא כתשוב' רשב"א דחולק על הרא"ה דתחילתו באונס נהנה מקרי ס"ל הכי נמי לאו מתעסק הוא שכן נהנה הגם דבאונס באה לו הנאה זו וא"ש ועיי': ואחר הוצעה זו מדוקדק היטב לשיטת רי"ו הא דלא שלחו אכל שלא במכווין או לא ידע שהוא מצה דיצא דקמ"ל אפי' כפאו ואכל מצה דאיכא תרתי דלא ידע שהוא מצה רק אח"כ ידע שאכל מצה כמ"ש הכפ"ת יצא וה"א דוקא כשאכל מרצונו רק דלא ידע דאוכל מצה יצא דלאו מתעסק הוא דהרי נהנה, אבל כשכפאו לאכול דתחלתו באונס ה"א דמתעסק הוא דלא שייך שכן נהנה כיון דאנוס הוא כדס"ל לרא"ה קמ"ל דמ"מ יצא דגם זה לאו מתעסק הוא אלא כמכווין מפני שתחלתו באונס, מקרי נהנה, ומשום כוונת המצוה לצאת מאצ"כ ומיושבי' הדקדוקים לר"יו, ומיושב נמי הא דשלחו כפאו ואכל מצה ולא שלחו יותר דתוקע לשיר יצא דלא נטעה דוקא אכל מצה, ועיי' פ"י, ולמ"ש א"ש דקמ"ל טובא אפי' כפאו ולא ידע שזה מצה דה"א הו"ל כמתעסק קמ"ל הגם דכפאו ותחילתו באונס מ"מ נהנה מקרי ולא מתעסק ויצא ועיי': י) המחבר סי' תע"ג התנה בכפאו ואכל מצה יצא דוקא כשיודע שהוא מצה הא לא ידע לא יצא כשיטת הרא"ה, וצ"ל דאי לא ידע הו"ל כמתעסק וצ"ל כיון דאנוס הוא הו"ל כמתעסק ולא אמרינן דהו"ל כמתעסק בחלבים ועריות שכן נהנה ע"כ דס"ל כשיטת הרא"ה כיון דע"י אונס בא לו לאו הנאה היא אבל כשיודע יצא הגם דנקיט המחבר להלכה דמצ"כ בכ"מ, מ"מ במצה פסק שיצא מהטעם שכ' בב"י כמ"ש הר"ן מפני שנהנה ודמי' למתעסק בחלבי' ועריות כמהו דתימא של רבא ואם ס"ל כ"כ שכן נהנה דמחשבים במקום כוונה לצאת מכ"ש שלא יהי' כמתעסק מפני שנהנה כשלא ידע שהוא מצה דיותר מסתבר שלא יהיה כמתעסק בעלמא מפני שנהנה מלומר דאצ"כ מפני שנהנה, וקשה על המחבר איך אחז החבל בשני ראשין דכשאינו יודע אינו יוצא דהו"ל מתעסק וע"כ צ"ל מפני שאנוס ל"מ הנאה, ופסק בידע דיצא הגם בכ"מ מצ"כ שאני מצה שנהנה תינח אם אכל מעצמו, אבל כפאו ואכל למה יצא, ועיי' מג"א סי' תר"ד שכ' דמחבר ל"ל כר"א מדפסק בכפאו ואכל מצה יצא, א"כ קשה למה בלא ידע שהוא מצה דלא יצא וצלע"ג: והנה הרמ"א שתיק לי' למחבר בהא דכפאו ואכל מצה, ובסי' ר"ד פסק כרא"ה דאינו מברך, וכיון דפסק כרא"ה איך שתק לי' למחבר בכפאו ואכל דיצא שכן אכל ונהנה הא לרא"ה ליכא הנאה, וסתר שיטתו ומהתימא שלא הרגיש המג"א בסי' ר"ד בזה, והתמיה כפולה על רמ"א ועל המג"א וצ"ע: וביישוב כ"ז אפשר י"ל דרמ"א שתיק לי' להמחבר בכפאו ואכל מצה ומודה לו בעיקר הדין כרמב"ם ולא מטעמי' דמחבר דמביא בב"י חילוקו של הר"ן משום שנהנה, אלא כמ"ש הה"מ לחלק בין מעשה ש"כ לשופר דזכרון תרועה כתיב ותלי' בשמיעה צריך כוונה לפ"ז ל"ק ממה שפסק בסי' תס"ד כרא"ה, והב"י דמביא רק חילוק של הר"ן דמצה שאני שכן נהנה והוי כמתעסק בחו"ע ופסק דכפאו יצא צ"ל דל"ל כרא"ה וכן נראה מדהשמיט בסי' ר"ד בש"ע הך דינא של הרא"ה וכמ"ש מג"א דס"ל למחבר לדינא כרשב"א בתשובה דחולק על הרא"ה: והנה בתשוב' רשב"א לא כ' טעם לחלק בין תחילתו באונס וסופו ברצון להא דאנסוהו לאכול, נראה דרשב"א לא חש להשיב דפשיט לי' דלא דמי' דס"ל דטעמא דרבא בתחלתו באונס וסופו ברצון דנגרר הסוף בתר תחילתו באונס דהרי אמר רבא התם אפי' הלך לו ושוכרתו מותרת דיצרא הוא דאלבשה והיינו כיון שכ"כ אלבשה יצרא אנוסה היא מחמת אש בנעורת כ"כ עד דיצאה מגדר ומעלה מעל בבעלה דלאו מעילה הוא בבעלה שכן הטבע שא"א לכבוש תאות היצר אחר שאלבשה יצרה כ"כ מתחילה באונס אבל ודאי הנאה היא לה אלא אנוסה הית' מתחילה עד שבאתה לידי כך ואין בה מעל, אבל לענין ברכה כיון שסוף כ"ס נהנה הגם מתחילה לא רצה ליהנות, כיון שלבסוף נהנה אסור ליהנות בלא ברכה כיון שסופו ברצון נהנה, והחילוק פשוט, והה"נ לענין אכילת מצה כשכפאו ל"מ מתעסק שכן נהנה וס"ל לרמב"ם ומחבר שמשו"ה גם לכוונה א"צ והבן, ורמ"א דס"ל כרא"ה, ס"ל בכפאו לאכול משום טעמא דהה"מ דשאני מצוה שיש בה מעשה משופר וכמ"ש: וביישוב המחבר דל"ל כרא"ה וס"ל דיוצא משום שכן נהנה וס"ל דוקא כשיודע שהוא מצה, י"ל דרא"ה מ"ש הה"מ לחלק בין מצה דאיכא מעשה לשופר, אלא דנראה לו עיקר כמ"ש הר"ן וכמ"ש רש"י במהו דתימא דרבא והעתיק בב"י טעמא וחלוקו של הר"ן, ולר"ן גם כשאינו יודע יוצא משום שכן נהנה, והשמיט ג"כ בסי' ר"ד שיטת הרא"ה, וכאן חשש להחמיר לטעמא של הה"מ, וכבר כתבנו לעיל דהה"מ לא אמר כר"ן דס"ל כרא"ה דלא מיקרי נהנה, ולכן התנה דוקא בשיודע שהוא מצה וכשאינו יודע לא יצא שמא כהה"מ וכרא"ה, ובסי' ר"ד שתק ולא הביא כלל אם צריך או אינו צריך לברך כי לא ברירא לי' הא מלתא, ורמ"א דפסק כרא"ה שתיק לי' למחבר משום דס"ל כהה"מ וכשאינו יודע שהוא מצה בוודאי לא יצא, זהו הנלפע"ד לחומר הנושא ועדיין צ"ע: אלא לפ"ז תהי' שיטת המחבר ושיטת רמ"א חלוק בדין מצ"כ, למחבר דנקיט לעיקר כשיטת ר"ן ברמב"ם בכל מצות צריך כוונה ולא נאמר חוץ רק במצה מידי דאכילה וה"ה במרור דגם במרור שייך שכן נהנה מה שיש בו צורך ליהנות טעם מרור קטעים, אבל לרמ"א דע"כ ס"ל כחלוקו של הה"מ בכל מצוה צ"כ, ולא נאמר חוץ רק בשופר דתלי' בשמיעה וה"ה במידי דתפילה וברכה והדומה לו דצ"כ, ולא משמע ולא נראה כן וצ"ע וישוב לדינא, וה' יאיר עיני משמי מעונו ויחנני דעה ובינה: יא) המחבר סי' פ"ט כ' מי ששואל אותו חבירו לא יאמר לו כמה והקשה המג"א ופר"ח הרי ס"ל למחבר מצ"כ עיי"ש, ולפענ"ד דספירה שאני דסתמא לשמה קאי דליכא ספירה כזו רק למצוה זו דספיר' העומר, ומה שכותבי' באגרת כך וכך לספירה היינו למצות ס"ע, והאומר בפה היום כך וכך סתם ספירה זו למצוה היא וכ"כ האי לכ"ע ל"ב כוונה ועכ"פ המחבר דכ' בסי' ס' הלכה דבעי כוונה והכריע כשיט' רי"ף ודעימי' דקיימ"ל מצ"כ, נאמר בו חוץ בס"ע מטעמא דכתיבנא, כנ"ל נכון מסברא, וי"ל הא דכ' המחבר סי' תרנ"א דיהפוך הלולב כדי שתהי' הברכה עובר לעשייתן וכ' המג"א שם דחושש לדס"ל מאצ"כ, והנה כבר כתבתי לעיל באותיות שלפנינו, בישוב הרי"ף מש"ס סוכה דשאני בלולב דלקיחתו סתמא לשמה שאין לקיחה כזו של רשות, וא"ש נמי המחבר דאזיל בשיטת הרי"ף דמעתיק בסוכה תרוצי הש"ס בשהפכו דבלולב ל"ב כוונה לכן כ' המחבר כיצד יעשה לברך עובר לעשייתו דמדנקיט בידו' כבר יצא, חוץ כשמכווין שלא לצאת כמ"ש סי' תפ"ט, וזה לא רצה בסי' תרנ"א כמ"ש הט"ז ומג"א ועיי': יב) ועי' בטוש"ע סי' שפ"א דהמוציא תפילין מכניסן זוג זוג והקשה בתוס' יו"ט ומובא במג"א שם הא קיי"ל שבת לאו זמן תפילין ולעבור שלא בזמנו בעי כוונה והא לא קמכווין, וכ' המג"א דלקושי' זו י"ל כמ"ש הרבינו יונה ומהרש"א שם דלאמת גם אינו עובר בשבת בב"ת בלא כוונה מ"מ בחול עובר בלא כוונה דבזמנה ל"ב כוונה ממילא בחול לאו תכשיט הוא וציין על מ"ש בסי' תרנ"א היינו דשם ביאור לפי דס"ל למחבר מצ"כ גם בזמנו אינו עובר בב"ת בלא כוונה א"כ הדרא הקושי' למחבר דהא גם בחול אינו עובר בב"ת בלי כוונה והו"ל תכשיט בחול, והנה באמת הרבינו יונה כ' משום דבחול עובר לאו תכשיט הוא אבל המהרש"א כ' דבחול ג"כ לא שכיח בב' זוגות תפילין לאו תכשיט הוא למסקנא עיי' בו כי כן לק"מ גם על המחבר, ונ"ל וכן ס"ל לרמב"ן במלחמות ר"ה שכ' למסקנ' ש"ס עירובין גם למ"ד שבת לאו זמן תפילין, לכן לא מביא משם בסוגי' דר"ה ודבריו נפלאו לכל התרוצי' שם א"א רק דמ"ד שבת לאו ז"ת ס"ל מאצ"כ, ולא ידעתי לפרש דבריו רק דכוונתו כמ"ש המהרש"א די"ל דמצ"כ ומ"מ כיון דל"ש שמניח ב"ז תפילין לא תכשיט הוא גם בחול, ויש להו למחבר ומהרש"א תנא דמסייע להו: וע"פ דברים הניתנים למעלה לחלק בין לולב וסה"ע לשארי מצות, י"ל עוד דשאני תפילין מכל מצות דדמי' ללולב וסה"ע דהנחת תפילין סתמא לשמה קיימי הגם דתכשיט ג"כ הם ואפי' לאשה משום דאיכא מצוה בהנחתן ועיקר הנחת תפילין למצוה, הגם דמסוגי' דערובין נראה מאן דס"ל מצ"כ גם בתפילי' הכי ס"ל, מ"מ להלכת' דנקטי' מצ"כ וכ' הרא"ש כר' יוסי בפסחי' ור"ה דנמוקו עמו ולא מצינו לו שיאמר דבר זה רק היכא דלא שייך סתמא ועיקרו לשמה כן י"ל ויש להאריך בסוגי' דערובין ע"ד פלפול בזה ותן לחכם ויחכם עוד: יג) תוס' ר"ה כ"ח ע"א א' כ' דמשו"ה לא מביא רבא ראי' מרבנן דר"י פסחים דאכלן שלא במתכווין יצא דמאצ"כ, די"ל דמרור דרבנן לכן א"צ כוונה ולכן אמר ז"א מדשלחו לי' ועיי' מג"א סי' ס' דמביא רדב"ז דס"ל בדרבנן א"צ כוונה, וקשה לי איך אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר וכו' מנ"ל דלמא דמשלחו לי' ס"ל כראחב"י שלהי פסחים דהוא בר פלוגתא דידי' שם דס"ל מצה בזה"ז דרבנן, ודלמא דוק' במצה בזה"ז דרבנן ס"ל מאצ"כ אבל בתוקע לשיר ס"ל דמצ"כ, ודוחק דידע רבא דשלחו לי' ס"ל מצה בזה"ז דאוריית' דאיך מסתם קסתם ז"א והו"ל לפרש דיודע דס"ל מצה בזה"ז דאוריית' וצ"ע: ויש אתי מקום ליישב קושי' זו עד"פ קצת לפי שיטת הרא"ה דדייק מדשלחו לי' כפאו ואכל מצה ול"א אכל שלא במתכווין שאינו יודע שהוא מצה ופסח ש"מ דכה"ג באמת לא יצא וטעמא דהו"ל כמתעסק דלא יצא כמ"ש הט"א, והנה החק יעקב סי' תע"ה כ' דבדרבנן א"צ כוונה ומסתבר לו דגם מתעסק יצא ואינו מביא ראי' דמסתבר לי' כן,