כתב סופר אורח חיים רה

הלכה כר"ח ש"מ דלולי סבר' ר"ח הוי א"ש ש"מ דהלכת' מצ"כ, וכבר יישבנו כ"ז באות ב', ועוד נ"ל ע"פי שיטת רוב ראשונים וכן היא שיטת הרשב"א בתשובה שמביא ב"י סי' תע"ב דיוצא מצות כריכה בח"ש, וכ' הפר"ח דגם כשאוכל חצי שיעור תחילה ג"כ ס"ל לר"ח אחר שמילא כריסו איך יברך ועיי' ש"א סי' ע', לפ"ז לק"מ דר"ח ס"ל מאצ"כ והא דאמר אחר שמילא כריסו דגם אם אכל רק ח"ש איך יברך, וכן סתמא דש"ס קאמר הלכתא כר"ח דאפי' יאכל ח"ש אין ראוי' לברך אחר שמילא כריסו כנ"ל פשוט: אלא דיש לשדות בי' נרגא בקושי' הב"ח על דסוברים דיוצא בט"ר בח"ש מדאמר ר"ל ש"מ ממתני' מצ"כ, מנ"ל דלמא מתני' בשאכל ח"ש, ומ"ש הפר"ח דהי' להו לתקן שיאכל כזית תחילה ולא יצטרך לאכול שני', אין בדחי' זו כלום למה יתקנו כן הלא טוב שיאכל מרור עם או אחר המצה ולא קודם למצה הרבה, והנלפע"ד לפמ"ש הרא"ש דלא היה צריך לאכול כזית מרור דלאו אכילה כתיב בי', אלא מדצריך לברך לאכול ואין אכילה פחות מכזית, לפ"ז אם אכל ח"ש ולא ברך כבר יצא י"ח מרור, ואם בירך הוא דובר שקרים לנגד ה', אבל ידי מצוה יצא וכן ס"ל לש"א סי' ע' בשיטת הרא"ש, והא"ש דאמר ר"ל ש"מ מצ"כ דגם אם מתני' בשלא אכל רק ח"ש מ"מ כבר יצא ידי מצות מרור דלא בעי כזית רק כדי שיוכל לברך לאכול וא"ש: וכי כן הדרא הקושי' על הרז"ה ורשב"א מדר"ח דגם אם לא אכל רק ח"ש כבר יצא יד"ח מרור ומה לו לר"ח ולסתמא דש"ס לומר משום דאחר שמילא כריסו איך יברך בלא"ה הא כבר יצא ואיך יברך: אלא דכ"ז כתבנו לפי דס"ל לש"א בכוונת הרא"ש דיצא כשאכל ח"ש רק דבירך על אכילה שלא צריך, אבל אנכי לא כן עמדי וכבר ביארתי בתשובה באורך דכוונת הרא"ש דלולי הברכה לא היו מצריכים חכמים לאכול כזית כי מד"ת יוצא בח"ש דלא כתיב בי' אכילה, אבל מכיון שתיקנו חכמים לאכול דאינה פחות מכזית תיקנו שיאכל דוקא כזית ואינו יוצא מדרבנן בפחות מכזית כדי שיוכל לברך וצונו לאכול והוא כזית, ממילא כשלא אכל כזית הגם שלא בירך לא יצא דבעי דוקא כזית מדרבנן בזמן שמרור דאוריית' וה"ה עכשיו כנ"ל ברור ואמת בכוונת הרא"ש ושם בארה, והא"ש מ"ש לדחות ראי' רמב"ן מר"ח וסתמא ש"ס דאמר הלכת' כר"ח, ולקושי' הב"ח מדאמר ר"ל ש"מ מצ"כ ולא מוקי מתני' בשאוכל ח"ש צ"ל כמ"ש הקרבן נתנאל דגם זה דחוק ליה לר"ל כמו דדחיק ליה למוקמי מתני' בל"ל ירקא אחרינא ומהא דמייתי מר' יוסי דס"ל מצ"כ מדאמר אע"פ ולא מוקי דר"י בשאכל רק ח"ש לק"מ דאי ר"י כשאכל תחילה ח"ש פשיטא דמביאים לו אח"כ חזרת, וע"כ דאיירי אפי' אכל תחילה שיעור שלם וקמ"ל דמביאים לו עוד משום דמצ"כ, או משום הכירא וא"ש ועיי': ז) שיטת רשב"ם שבר"ן ר"ה וברבינו יונה ברכות גם אם מאצ"כ מ"מ כשמתכוין שלא לצאת לא יצא, וכן היא שיט' תוס' ורא"ש סוכה דכשמתכווין שלא לצאת בנטילת לולב עד אחר הברכה לא יצא, ובטורי אבן הקשה מערובין דמ"ד דמוציא זוג זוג משום דס"ל מאצ"כ ועובר בב"ת יכווין שלא לצאת ולא יעבור, ונ"ל דוודאי אפשר שיכווין שלא לצאת אלא כיון דצריך לכוין שלא לצאת תכשיט הוא דאין רגילים בב' זוגות שמא ישכח לכוין שלא לצאת ויעבור בב"ת ועיי' טו"ז סי' רנ"א שכ' דמשו"ה לא כ' המחבר הך תקנה שיכווין שלא לצאת שמא ישכח לכוין שלא לצאת, ותהי' הברכה אחר שיצא, כ"ש דיש לחוש שישכח לכווין ויעבור בב"ת כנ"ל, ונ"ל שלזה כיוון רש"י בעירובין שכ' דעובר בב"ת ומשוי לי' משוי, ולפי הפשוט אין לו מובן מה שהוסיף דמשוי ליה למשוי ולא סגי ליה דעובר בב"ת, ולמ"ש א"ש דהי' קשה לרש"י יכווין שלא לצאת, אלא דכל מניח ב"ז צריך לכווין שלא יעבור זה משוה ליה משוי שאין רגילי' בב' זוגות ולא תכשיט הוא והבן: עוד הקשה הט"א מהא דמתן ד' שנתערב במתן א' יכוין שלא לעבור, והיא קושי' עצומה, ואחר התבוננות מצאתי לה מקום יישוב, ע"פ מ"ש לעיל בשיטת רבינו יונה דבתפילה וברכה לכ"ע בעי כוונה והסברנו בתפילה וברכה דעיקר מחשבת הלב שמכוין מה שמוציא מפיו הכוונה פועלת בהם וצריך מחשבה לצאת, ואומר עתה כי רשב"ם דלא נחית לחלק בין דבר דתלי' במחשבת הלב לבין דבר דלא תלי' במחשבת הלב בשני' או דמצ"כ או דאצ"כ אבל יצא לחלק לענין אם מכוין שלא לצאת דבר דלא תלי' רק במעשה ואין למחשבה חלק בו לא אתי מחשבה שלא לצאת ומבטל מעשה דסגי בלי מחשבת לבו, כעין הא דאמרי' לא אתי מחשבה ודבור ומבטל מעשה עיי' בקידושי' ר"פ האומר, אבל בתפילה וברכה דתלי' במחשבה הגם דל"צ כוונה לצאת וסתמא לשמה, אבל כשמכווין שלא לצאת לא יצא דאתי מחשבה ומבטל מחשבה, ועיי' שבועות פ' ש"ש בתרא, ומיושב קושי' ט"א ממתן ד' דלא מהני כוונה לבטל מעשה שעושה, ולק"מ ג"כ מעירובין דלא אתי מחשבה ומבטל מעשה דהנחת תפילין: וא"ש ג"כ מה דקשה על רשב"ם מש"ס פסחים דאמר ר"ל ש"מ ממתני' מצ"כ דלמא מתני' בשמכווין שלא לצאת, ולמ"ש לק"מ דלא אתי מחשבה ומבטל מעשה דאכילת מרור, ויש לי ראי' לחילוק זה מן מ"ש הר"ן בשם רא"ה דכפאו ואכל מצה כשיודע שהוא פסח וזה מצה, דאל"ה לא יצא, וכיון שיודע שזמן מצוה הוא ויודע שזה מצה ואינו רוצה לאכול מכווין שלא לקיים המצוה באכילה זו עכ"פ אינו רוצה לצאת ומ"מ יצא, וזה דלא כרשב"ם, ומיד אח"כ מביא הר"ן שיטת רשב"ם לענין הבדלה, וזה שני דברים הסותרים זא"ז וצע"ג, ולמ"ש א"ש דרשב"ם לא אמרה רק בברכה וכדומה וכיוצא בו אבל לא במעשה כמו אכילת מצה וא"ש נכון: וי"ל בדברינו שיטת י"א שברשב"א כשהפכו שנטל הלולב בשמאל והקשה הרשב"א הא יצא בדיעבד ולמ"ש י"ל דמיירי שמתכווין שלא לצאת אלא דלא אתי מחשבה ומבטל מעשה המצוה אבל כשמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מהני וכשנטלו שלא כדרך נטילה למצוה כתקנה ניכר שאינו רוצה בנטילה זו לשם מצוה ולא יצא דיעבד מפני מחשבתו שחשב שלא לצאת והבן: אלא בדברינו אלו יכונו בשיטת רשב"ם, אבל תוס' ורא"ש סוכה כתבו כן לגבי נטילת לולב, הרי ס"ל גם לגבי מעשה מהני כוונה להיפוך וקשה קושי' ט"א הנ"ל, וקושי' מערובין י"ל עפמ"ש לעיל דמשוה לי' משוי אבל ממתן א' במתן ד' קשה, וכן מפסחי' מדאמר ר"ל ש"מ מצ"כ, ולקושי' זו יש לומר דלא ניחא לי' לר"ל למוקי מתני' בשמכווין שלא לצאת כמו דלא ניחא לי' למוקי מתני' בלית לי' ירקא אחרינא, ועוד י"ל כיון דלא ניחא לי' לומר דמתני' בל"ל ירקא אחרינא, ובאית לי' בוודאי היה להם לתקן ביותר שיאכל דבר אחר משיכווין שלא לצאת שמא ישכח לכווין וכבר יצא ועשה המצוה שלא כתקונה וכראוי' לה לאכול עם או אחר המצה, אבל קושי' ט"א צ"ע: עוד קשה לי על תוס' ממ"ש בפסחים דר"ח ס"ל ע"כ מצ"כ מדאמר אחר שמילא כריסו וכו' ולא אמר משום שכבר יצא ש"מ מצ"כ, וכן מדקאמר ש"ס הלכת' כר"ח מטעמו ש"מ דס"ל מצ"כ, ולתוס' לשיטתו בסוכה כשמכווין שלא לצאת לא יצא י"ל משו"ה אמר ר"ח אחר שמילא אפי' אם מכווין שלא לצאת תחילה ואין ראוי' לברך אחר שמילא כריסו וכן ש"ס אמר הלכת' כר"ח ומטעמי' דנ"מ אפי' מכווין שלא לצאת תחלה וצלע"ג: ח) שיטת הרא"ה שבר"ן דוקא כשיודע שהוא מצה ופסח היום, אבל אם סבור שאינו מצה או דליכא פסח לא יצא, ומביא ראי' לדבריו מדשלחו כפאו ואכל מצה ולא שלחו אכל שלא במכווין יצא ש"מ דוקא שידע שהוא מצה ופסח ולא רצה לאכול, וכ' בט"א טעמא דמלתא דאם לא ידע לא יצא דהו"ל כמתעסק דלא יצא, והוא כשיטת רבינו שמואל דמכווין שלא לצאת לא יצא, והמחבר סי' תרע"ה כ' דוקא ביודע שהוא מצה ופסח, נראה דס"ל דגם שאינו רוצה לעשות המצוה יוצא דלא כתוס' ורא"ש סוכה, ומ"מ י"ל דס"ל כשיטת רשב"ם בדבר דתלי' בדבור כמו תפלה וברכה לא יצא כמו שחלקנו לעיל, ובטו"ז סי' תרנ"א ס"ק ה' טרח למצוא טעם שלא כ' המחבר שיכווין שלא לצאת כמ"ש תוס' ורא"ש, ולפמ"ש המחבר לא ס"ל כתוס' ורא"ש: ועיי' ס' תפ"ט סעיף ג' במחבר וברמ"א אם הי' דעתו שלא לצאת ובמג"א ס"ק ח' דחושש לדסוברים מאצ"כ לכן כ' שיתכוין שלא לצאת הרי דס"ל דמהני כוונה שלא לצאת, וי"ל דוקא היכא דליכא כוונה ולמ"ד דיצא דוקא כשאינו מתכווין עכ"פ להיפוך, אבל במצה אפי' למ"ד צריכה בכ"מ, במצה א"צ שכן נהנה הו"ל כמכווין בהא ס"ל למחבר דלא מגרע כוונה שבטל המעשה שכן נהנה במכווין ולא עשה מחשבה לבטל המעשה שכן נהנה והבן, לפ"ז בלולב דחש המחבר למ"ד אצ"כ עיי' מג"א ס"ק י"ב מהני כוונה להיפוך וצריכים למ"ש הט"ז ומג"א: ט) שיטת ר"יו שבב"י סי' תע"ה דכשאינו יודע שהוא פסח או מצה יצא ודשלחו לי' בהכי איירי, וקשה עליו דקדוקו של הרא"ה ודשלחו כפאו ואכל, הול"ל אכל מצה שלא במתכווין או לא ידע, והכפ"ת כ' מדשלחו לי' כפאו ואכל מצה, ולא שלחו בהאי לישנא כפאו לאכול מצה ש"מ דבשע' שאכל לא ידע שהוא מצה אלא אח"כ נודע לו שאכל מצה והיינו כפאו לאכול ולא ידע מהו ואח"כ נתוודע לו שאכל מצה אלו דבריו ז"ל, אלא דעדיין אין מיושב למה נקטו דכפאו הול"ל אכל מצה שלא במכווין, או לא ידע ואכל מצה: וליישב כל זה נ"ל, דלכאור' שיטת ר"יו צריך עיון כיון דלא ידע דמצה היא הו"ל כמתעסק ולכ"ע לא יצא וכ"כ בט"א שזהו באמת טעמא של הרא"ה דלא יצא וצ"ע על הרי"ו, ונ"ל דר"יו ס"ל כיון שאכל יצא שכן נהנה כמו מתעסק בחלבים ועריות שחייב שכן נהנה, הגם דלא ס"ל לרבא אי מצ"כ דיצא משום שכן נהנה, דוקא במקום כוונה למצוה לא מהני שכן נהנה הגם שנהנה, מ"מ מחסר' מחשבה לייחד הנאה זו למצוה, אבל אי מאצ"כ, רק מתעסק לא יצא כיון שלא כיוון למעשה שעושה, בזה הדרינן לכללא דכל שנהנה ל"מ מתעסק שהרי נהנה כמו מתעסק בחלבים ועריות כנ"ל ונכון, ורא"ה דס"ל דכשאינו יודע שהוא מצוה לא יצא דהו"ל כמתעסק הגם שנהנה והו"ל כמתעסק בחו"ע, נ"ל דרא"ה לטעמי' שבתשובה רשב"א ומובא בב"י סי' ר"ד דמי שאכל מחמת שאנסוהו לאכול אינו מברך דקיי"ל תחילתו באונס וסופו ברצון אונס הוא, וכ' המג"א שם לפ"ז ה"ה בכפאו לאכול מצה לאו ו