כתב סופר אורח חיים רד

והא דשלחו לי' לאו הלכתא הוא, ולכן בחר לו הה"מ דרך אחר בשיטת הרמ"בם דס"ל בכוונת מהו דתימא משום דבמצה עביד מעשה וס"ל לרמ"בם זה לאמת להלכתא משום דר"ז לא פליג רק בשופר כדרך שכ' הר"ן ע"פ דרכו כנ"ל, והא"ש מה שהקשה הלח"מ דלא הביא הה"מ דכן מבואר בגמרא דיש מקום לחלק בין מעשה למלתא דתלי' בשמיעה, ולמ"ש א"ש דידע הה"מ דיש לפרש הך מהו דתימא כרש"י משום שנהנה ואין ראי' דיש מקום לחלק לאמת בין מצה דאיכא מעשה לשופר, לכן לא נסתייע לחילוק זה ממהו דתימא, אלא דרמ"בם ס"ל לחלק בהכי וס"ל בכוונת מהו דתימא כן, והא דלא ס"ל לרמ"בם לפרש מהו דתימא אכול מצה כמו שפיר"שי, י"ל דלא נראה לרמ"בם אפי' לה"א לחלק במצה משום שנהנה והוי כמתעסק בחלבים מה ענין שכן נהנה לכוונת מצוה ניהי דמתעסק לא הוי, אבל כוונת מצוה לכוין לשם מצוה ענין אחר כמובן, ולכן מפרש דה"א לחלק בין מעשה לשמיעה, ונקוט הך חילוק להלכתא דמלתא דמסתבר הוא: ומה דקשה הא רבא לא נראה לו לחלק, צ"ל כמ"ש הר"ן, ולפ"מש ביישוב הרמ"בם ע"פ דרכו של הר"ן דרבא ג"כ ס"ל דיש לחלק והא דקאמר זאת אומרת היינו דשלחו לי' ע"כ ממתני' דמתעסק ל"י דייקו דמאצ"כ כן י"ל ע"פ דרכו של הה"מ דקאי רבא כהך חילוק בין מעשה לשמיעה כמובן ועיי': ויש אתי ראי' לחלוקו של הה"מ מש"ס סוכה מ"ז דמקשה מדאגבי' יצא וכבר הבאנו שהקשה הב"ח וט"א הא ר"י ס"ל מצ"כ בפסחי' גבי מרור, וכתבו דס"ל מצוה משום הכירא, ובמ"חכ לא הועילו בזה דהא ר"י ס"ל עד שיכוין שומע ומשמיע, שוב מצאתי שהעיר על זה הפ"רח סי' תע"ה ונדחק דע"כ לא ידעו הך בריית' דר"י עייש, ולחלוקו של הה"מ א"ש דמר"י עד שיכוין שומע ומשמיע אין ראי' רק בשופר דמצ"כ דתלי' בשמיעה משא"כ בלולב, ור"י דפסחים ס"ל משום הכירא כמ"ש הב"ח: ד) והנה לפי הר"ן בשיטת הרמ"בם ס"ל לרמ"בם בכל מצות דצ"כ חוץ במצה שכן נהנה, ולה"המ ס"ל לרמ"בם בכל מצוה שיש בה מעשה דאצ"כ חוץ בשופר דתלי' בשמיעה וכדומה לו, ונ"ל ראי' לשיטת הה"מ ממ"ש הרמ"בם בפי' המשניות בסוכה דשהפכו או הוציאו בכלי ואי ס"ל מצ"כ גם במצוה שיש בה מעשה ל"צ לכל זה וע"כ דס"ל להלכה כל שיש בה מעשה ל"צ כוונה, ועיי' תוס' יו"ט שם, אלא ממ"ש רמ"בם בהלכ' שגגות דוקא בשלא יצא ולא כ' כגון שהפכו או נטלו בכלי, נראה דס"ל כיון שלא התכווין למצוה לא יצא דלא כה"המ, וכן הקשה בכפות תמרים על הה"מ, ולפ"עד לק"מ דבש"ס מקשה מדאגבי' נפק בי' ולא ידע איך אפשר דאגבי' לא יצא ומחדש אביי בשהפכו ונטלו שלא כדרך גדילתן, וק"מל דכל שלא כדרך גדילתו אפי' דיעבד לא יצא וכ"כ הרי"ף שם חידוש דין זה, ורבא מחדש דין באופן אחר שנטלו בכלי דרך בזיון דלא יצא, אבל הרמ"בם שכ' ב' חדושי דינים אלו בהלכ' לולב, סתם בהלכ' שגגות וכ' ודוקא כשלא יצא, והאופנים שאפשר שנטלו ולא יצא כבר כתובים אצלו בהלכ' לולב וא"צ להאמר כאן, אבל בפי' המשניות הוצרך להעתיק תרוצי דאביי ורבא דמשם יוצאים ב' חדושי דינים אלו שלא כתבם בפי' המשניות בשום מקום, כנ"ל פשוט וברור, ומינה דהעיקר כה"המ ועיי': ה) הרמב"ם בהלכ' ק"ש פ"ב כ' דקורא להגיה יצא ובלבד שיכוין בפ"ר והקשה בלח"מ פ"ב משופר הא הרמב"ם ס"ל בשופר דמצ"כ, ולמה בק"ש ס"ל דאצ"כ, ומ"ש ובלבד שיתכוין בפ"ר היינו כוונת המלות כמ"ש הכ"מ וכמו בשופר דצריך שיכווין כיון דליכא מעשה דעיקר בשמיעה תלי' כן בק"ש דדבור בעלמא הוא יהיה צריך כוונה עיי"ש באורך, והנה קושייתו קשי' ביותר לשיטת הר"ן לרמב"ם דוקא במצה ס"ל דא"צ כוונה מפני שנהנה, ובכל שארי מצות דלאו דאכילה צריך כוונה קשה למה בק"ש א"צ כוונה, ולח"מ כ' גם להה"מ שלחלק יצא בין מצוה דאית בה מעשה גם במלתא דתלי' בדבור כשופר יחשב, והרגיש בעצמו שיש לחלק, אלא שלא נראה לו לחלק, והנה מ"ש דדבר דתלי' בדבור לשופר דמי', באמת שיטת הרבינו יונה שכן היא דבתפלה וברכה לכ"ע צריך כוונה ובשופר הא פליגו אמוראי ושקיל וטרי בה טובה נראה דס"ל דתק"ש עדיפא ממלתא דתלי' בדבור כתפלה וברכה ולרמב"ם דס"ל דשופר דלזכרון בא בעי כוונה כיון דלית בה מעשה כ"כ כ"ש בתפלה וברכה וקשי' ממ"ש בהלכ' ק"ש דל"ב כוונה: וליישב קושיית לח"מ ע"פ חילוקו של הה"מ בשיטת הרמב"ם נ"ל בהקדם ליישב שיטת הרבינו יונה מה דהקשו עליו מקושי' על רבא ממתני' דברכות אם כיוון לבו שאני התם דליכא מעשה רק דיבור בעי כוונה, ולפמ"ש הלח"מ דשופר ודבר דתלי' בדיבור שוים א"ש דמקשה לרבא דס"ל התוקע לשיר יצא הגם דליכא מעשה מקשה שפיר ממתני' דברכות, אלא הא הרבינו יונה לא ס"ל הכי וס"ל דשופר הגם דלא בעי כוונה דבר דתלי' בדיבור לכ"ע בעי כוונה וקשה כהנ"ל ועיי' ט"א וצ"ע: וליישב נ"ל בשנאמר מילתא בטעמא בכוונת הרבינו יונה דלא נחית לחלק בין איכא מעשה או ליכא מעשה גם עקימ' שפתיו איכא מעשה, אלא שנכנס לחלק דבר שיש בו מעשה ואפשר למעשה זה שיעשה למצוה בלא כוונת הלב אין למחשבה וכוונה ענין כלל למצוה שעושה וזהו טעמא דמ"ד מאצ"כ, אבל תפילה וברכה שהעיקר שיכוין לבו לפני מי עומד ופירוש המילות שאמר ואמרו ז"ל ולעבדו בכל לבבכם איזהו עבודה שהיא בלב זו תפילה שאחר כוונת הלב הן הן הדברים שיקובלו לפני יודע מחשבות ואמרו תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה, ולשון קולמס הלב מה שיש בלבו, וכן בברכה שיודה וישבח לה', ואם לבו בל עמו אין זו תפילה ואין זה שבח, וכיון שעיקר המחשבה וכוונת דברים תלי' ג"כ במחשבת הלב שיתכווין לשם מצוה ואם מברך בלא שיכוין לשם מצוה אינו יוצא ידי חובתו, משא"כ כ"ז במצוה שע"י מעשה שהמעשה העיקר ואין ללב חלק בו, גם לכוין בלבו לשם מצוה אין צריך כי אין למחשבה וכוונה חלק בקיום המצוה, כנ"ל להסביר בטוב טעם ודעת, בעזרת החונן דעת: ואומר מעתה בק"ש לפמ"ש הרשב"א ברכות דפלוגתא דתנאי אם צריך לכווין יותר מפסוק ראשון לא לענין כוונה למצוה פליגו אלא בכוונת פירוש המילות שאומר דפ"ר הוא קבלת עול מלכות צריך שיכווין פי' המלות דאל"ה לא קבל עליו עמ"ש ובכוונה דלבא תליא מלתא, אבל בשארי פרשיות ס"ל לר"מ דל"ב כוונה פי' המלות דקורא בתורה וגזה"כ היא להוציא מפיו ויוצא מבלי שיכווין פירוש המלות וכ' הרשב"א ועוד הא דמקשה ש"ס בברכות ובר"ה ש"מ מצ"כ הגם דכוונה בק"ש היינו פי' המלות, משום דס"ל דמתני' סתמא קתני אפי' בפרשיות שבק"ש דל"ב פי' המלות וע"כ צריך כוונה היינו לשם מצוה עיי' בו: ולפמ"ש לשיטת הרבינו יונה דס"ל בתפילה וברכה בעי כוונה למצוה היינו משום דצריך כוונה פי' המלות בעי ג"כ כוונה למצוה דבמחשבה ובתבנא דלבא תלי' כמ"ש כי כן בפרשיות שבק"ש חוץ מפ"ר למ"ד דל"ב כוונת פי' המלות גם כוונה לשם מצוה ל"צ דסגי במעשה אמירה דעקימת שפתיו כמו כל מצוה דתליא במעשה דגופו בלי ידיעה וכוונה מה שאומר כן הדבר הזה, וש"ס דמקשה ממתני' דברכות משום דמשמע ליה דמתני' גם בפרשיות ק"ש קאי דבעי כוונה הגם דלא צריך כוונת פי' המלות ודמי' למצה ושופר ומיושב שיטת הרבינו יונה: ונבא ליישב הרמב"ם דס"ל כמ"ד דאין צריך כוונת פי' המלות רק בפ"ר כר"מ וכרבא, ממילא א"צ ג"כ כוונה בשאר פרשיות ובפ"ר דבעי כוונת פי' המלות צריך ג"כ כוונה למצוה, ולמעיי' בלשונו בהלכ' ק"ש יראה כי כן כוונתו שכ' ב"פ שצריך לכווין בפ"ר, ואלו הן ב' כוונות פי' המילות וכוונת מצוה לצאת, ובפרשיות ק"ש ל"צ פי' המלות ממילא גם כוונה לצאת אינו צריך, וס"ל נמי לחלק בין שופר לשארי מצות דלא כרבינו יונה דבשופר זכרון תרועה כתיב מלתא דתלי' בזכרון ומעשה בלא זכרון בלבו ומחשבתו לא מהני ויש למחשבה חלק במצוה צריך ג"כ כוונת הלב לצאת ידי מצוה וזהו טעמא דר"ז דאמר איכווין דלא כרבא דמדמה להו אהדדי כמ"ש הר"ן והה"מ דס"ל לאמת כחלוקא שמחלק הש"ס, ומיושב הרמב"ם על נכון בעזה"י: וכ"ז א"ש לשיטת הה"מ בשיטת הרמב"ם אבל לשיטת הר"ן בכוונת הרמב"ם דוקא במצה ל"צ כוונה משום שכן נהנה לא יועיל לנו כל מ"ש כמובן ועכצ"ל כמ"ש הלח"מ דס"ל לרמב"ם דכוונה דפ"ר היינו כוונת מצוה ודוקא פ"ר בעי כוונת מצוה, ועיי' טורי אבן דתמה על שיטת רמב"ן מה לי פ"ר ומה לי פרשיות שבק"ש, ולפמ"ש יש חילוק רב והא בהא תלי', אלא דרמב"ן הא לא נחית לחלק בכך דהא כ' כיון דקיי"ל כרבא וכר"מ ממילא הלכת' דמצ"כ ועיי': ודע דצל"ע על הרמב"ן דכ' דר"מ ס"ל מצ"כ, מש"ס עירובין דמבואר שם מאן דס"ל זוג א' ס"ל מאצ"כ, והא ר"מ ס"ל בברייתא זוג א' א"כ תקשי דר"מ אדר"מ, הגם דרמב"ן כ' דלאמת י"ל מאן דס"ל זוג א' ס"ל מצ"כ מ"מ הא שקלא וטרי דש"ס כולה אזלא למ"ד זוג א' ס"ל מאצ"כ ואיך אפשר הא ר"מ ס"ל צ"כ, ויש מזה ראי' לשיטת רבינו יונה לחלק בין מעשה לדיבור וע"פ מ"ש טעמו ונמוקו, אבל לרמב"ן צלע"ג: ועיי' כ"מ הלכ' ק"ש פ"ב שהקשה מדכ' הרמב"ם אפילו בקורא להגיה יצא הא ש"ס משני אפי' למ"ד מאצ"כ בקורא להגיה לא יצא ועיי' מג"א סי' ס' וסי' ס"ג, והנלפע"ד דרמב"ם ס"ל בקורא להגיה שלא דקדק באותיותי' ועיי' תוס' ברכות, ודבר זה אם לא דקדק באותיותי' אם יצא תלי' במתני' שם ט"ו ע"א וקיי"ל הלכת' דיצא וש"ס מתרץ מתני' למ"ד מאצ"כ כהאי תנא דס"ל לא דקדק באותיותי' ל"י, והרמב"ם דפסק להלכתא דיצא שפיר כ' אפי' בקורא להגיה והיינו דלא דקדק באותיותי' והבן: ו) שיטת הרז"ה ורשב"א דנקטו להלכה כדשלחו לי' וכרבא דמאצ"כ בכל מצות, ורמב"ן במלחמות כ' דהלכת' דמצ"כ דהא ר"ה בפסחים ס"ל מצ"כ וכן ר"ח דאמר אחר שמילא כריסו וכו' משמע הא לא"ה הוי א"ש ש"מ דס"ל מצ"כ והיא ראי' תוס', ותוס' מוסיף והולך מדקאמר