כתב סופר אורח חיים רג

כדרך גדילת הלולב ואפי' שאינו נוטל במכוין למצוה אינו נוטל לולב עד"ז בראשו למטה, ולכן מפרשי' כשהפכו שנטל הלולב בשמאל דאין קפידא רק למצוה שיהי' בימין ושכיח דנוטל עד"ז או משום שלא ידע שצריך שיהי' לולב בימין והרי הולך ללמוד נענועים וגם זה לא ידע או כי שאינו מתכוין עכשיו למצוה אינו מקפיד כנ"ל, ורש"י דפי' שלא נטלו דרך גדילתו משום קושי' רש"בא דבדיעבד יצא, ול"ל מ"ש בישוב י"מ: ול"מש יש מש"ס סוכה הנ"ל ממקום שהביאו ראי' דהלכתא כרבא דמאצ"כ, יש ראי' דמצ"כ דהא רבא אמר אפי' תימא כשלא הפכו משמע דתי' בשהפכו אתי ג"כ שפיר, ולפי פירוש הי"מ דשהפכו היינו שנטל הלולב בשמאל והא דלא יצא משום כה"ג לאו סתמא לשמה וחסרה הכוונה, והא רבא ס"ל מאצ"כ בכ"מ ואיך אמר אפי' תימא בשלא הפכו משמע דתי' זה ודאי א"ש אלא דיש גונא אחרינא ג"כ הא לדידי' לא סגי בשהפכו, מוכח דרבא ס"ל לנפשי' מצ"כ וכד"סל לרי"ף וכמ"ש רמב"ן דלנפשי' ס"ל מצ"כ, אלא דרי"ף בעצמו מפורש כתב בשהפכו כפי' רש"י א"כ אין ראי' מרבא כמובן והא דל"א בשהפכו כי"מ דלא משמע לי' בשהפכו שנטל הלולב בשמאל דהלשון משמע לי' יותר כפי' רש"י וכ"כ הט"ז דלשון שהפכו משמע דלא נטלו דרך גדילתו וכ"כ מג"א משמעות לשון שהפכו ועיי' מחה"שק שם, והא דלא מתרץ אביי באמת בשנטלו בשמאל ולא הוי סתמא לשמה, אפשר לא ס"ל הך סברא דמש"וה לאו סתמא לשמה, או דלרווחא רצה לתרץ דינו דר"י גם למ"ד מאצ"כ ועיי': ב) הרמ"בם הלכ' חמץ ומצה פ"ו פסק להא דשלחו לי' בכפאו ואכל מצה דיצא ובפ"ה מהלכ' שופר פסק דבעי כוונת שומע ומשמיע לצאת וסותר שיטתו, וכ' הר"ן דרמ"בם פסק כר"ז דאמר איכוין ותקע לי לצאת וכיון דלא מצינו מאן דפליג על דשלחו לי' לאבוה דשמואל נקוט כדשלחו לי' ומחלק כס"ד דרבא בין מצה שנהנה לשופר ודבריו דחוקים כיון דלרבא פשיטא לי' דאין לחלק או בכ"מ מאצ"כ או בכ"מ מצ"כ מנ"ל לרמ"בם לחלק וכבר תמה ע"ז בפ"רח סי' תע"ה, והנלפע"ד ליישב בנבין מנ"ל לרבא באמת בפשיטות דזאת אומרת דלמא דוקא באכילת מצה ס"ל הכי משום שנהנה, גם ליישב דקדוקו של פ"י למה אמר ז"א התוקע לשיר יצא למה פרט תוקע לשיר הול"ל ז"א מצא"כ וליישב כ"ז אומר אני דרבא ס"ל לאמת דיש לחלק בין מצה שכן נהנה לשופר ושארי מצות דאינם של אכילה דלא שייך שכן נהנה, ומ"ש הכפ"ת בתוקע לשיר שייך ג"כ שכן נהנה שנהנה מתקיעתו, הוא תמוה כמובן, ופ"י כ' דבמרור לא שייך שכן נהנה, ובפ"מג בפתיחה מסופק בזה, ובמח"כ הי' בהעלמה מהם לפי שעה תוס' פסחים קט"ו ע"א בסופו שכ' דיש חילוק בין אכילה לשופר וקאי על מרור די"ל דוקא במידי דאכילה ס"ל לרבנן אצ"כ, וכן הוא מצד הסברא דליכא חילוק בין מרור למצה לענין כוונת המצוה משום שכן נהנה היינו כיון שהמצוה שיאכל מצה וכיון שנהנה מן המצה כפי הנאת מצה נתקיימה המצוה המכוין שצותה תורה, וכן הוא באכילת מרור שיאכל דבר מר זכר לוימררו את חייהם וכן עשה ונהנה מה שצריך ע"פ מצות התורה הגם שלא כיוון לצאת, ומצאתי כתב כדברינו בדברי קדשו של אבא מאוה"ג זצ"ל שפשוט לו כן ואמת ונכון הדבר: ואחר הוצעה זו אומר אני כי הוקשה לרבא על דשלחו לי' דכפאו ואכל מצה יצא וי"ל דוקא במצה שכן נהנה, הא ר"י בפסחי' ס"ל במרור דמצ"כ הגם דדומה למצה שכן נהנה, וכן משמע פשטות דמתני' פסחים שם כדאמר ר"ל זאת אומרת מצ"כ, הגם שיש לדחוק בלית לי' ירקא אחרינא ומשום הכירא, מנא לי' לדחוק גם אם יש לדחוק בדר"י משום היכרא וקרי לי' מצוה מנ"ל לדחוק כולי האי, ואי דס"ל כרבנן דר"י כיון דסתם מתני' משמע כר"י מנ"ל כרבנן, וגם י"ל רבנן לא פליגו רק במרור דרבנן ובמצה דאורייתא מנ"ל, מכל זה שפט רבא דפשיט להו ממ"קא דמתנ' ס"ל מצ"כ ופסקו כוותי' ונדחקו במתני' דפסחי' ובר"י שם, והוא ממתני' דלקמן המתעסק לא יצא וכן השומע מן המתעסק לא יצא ובגמרא שם לימא מסייעא לי' לרבא דאמר התוקע לשיר יצא ומה לו לרבא להוכיח זה מדשלחו לי' ומתרץ דלמא האי תנא תוקע לשיר מתעסק קרי לי' עיי"ש, וי"ל דממתני' לא מוכח לי' לרבא תוקע לשיר דיש לדחוק לתוקע לשיר נמי מתעסק קרי לי' לכן הוכיח מדשלחו לי' במצה מוכח דאית לי' ממתני' דס"ל מאצ"כ והיינו מתני' דמתעסק ל"י וסתם מתעסק לאו שאינו מכווין למצוה, אלא שגם לעצמו של המעשה אינו מכווין לכן קתני מתעסק ול"ק מי שאינו מכוין, ועוד י"ל מדקתני שם מתעסקי' עם התנוקות וכו' והמתעסק לא יצא משמע דקאי על מתעסק עם התנוקות דלא יצא מטעם שכ' הר"ן דמינו מחריב הגם דמאצ"כ, ואי נימא דמצ"כ ומתעסק היינו תוקע לשיר דלא יצא משום דמצ"כ, לא קאי והמתעסק לא יצא על מתעסקי' עם התינוקות דהא גם שאינו מכווין למצוה אחרת לא יצא, וצ"ל דמתעסק לא יצא קאי בפני עצמו וכוונתו לשיר בלא כוונת מצוה ואין לו שייכות להא דמתני' מתעסקי' עם התינוקות הגם שאפשר לדחוק מ"מ פשטות דמתני' לא משמע הכי מזה נ"ל לדשלחו לי' דס"ל למתני' מאצ"כ אפי' בשופר כ"ש במצה וכל מידי דמצוה באכילה, ונדחקו במתני' דפסחי' ובדר' יוסי או דהכריע כמתני' דהמתעסק, והא"ש דאמר ז"א תוקע וכו' ומקשה פשיטא היינו הך ומתרץ דמ"ד התם אכול מצה וכו' והיינו שכן נהנה אבל בשופר לא קמ"ל תוקע לשיר יצא ולא משום דפשיטא לי' דאין חילוק, אלא מדס"ל לדשלחו לי' במצה יצא ע"כ צ"ל דאית להו ראי' משום מתני' דאצ"כ ולא ידע רבא רק מתני' דקתני בשופר מתעסק ל"י ש"מ הא תוקע לשיר יצא וכ"ש במצה וכדומה, והא"ש דאמר רבא ז"א תוקע לשיר ול"א סתם ז"א מאצ"כ דנתכווין למתני' דקתני בשופר מתעסק ל"י וש"מ תוקע לשיר יצא וה"ה וכ"ש בכל מצות וא"ש נכון ועיי': וקודם שנבוא למטרת כוונתינו ליישב שיטתו של רמב"ם נקדים ליישב שיטות ראשונים דס"ל מאצ"כ דקשה עלייהו ראי' תוס' בפסחי' קט"ו דר"ח ע"כ ס"ל מצ"כ מדאמר אחר שמילא כריסו איך מברך ול"א אחר שיצא איך מברך ש"מ דס"ל מצ"כ ומדקאמר סתמא דש"ס הלכת' כר"ח ש"מ מטעמא דר"ח אחר שמילא כריסו, ואי מצ"כ בלא"ה א"א דאיך יברך כשכבר יצא ש"מ הלכת' מצ"כ, וליישב שיטות ראשונים דס"ל מאצ"כ בכ"מ, וגם לרמ"בם דס"ל בשופר צריך כוונה אבל במצה שכן נהנה ס"ל דאצ"כ קשה מש"ס דפסחים כהנ"ל, ונ"ל ע"פ שיטת רמב"ן במלחמות פסחים דלר"ח וקיי"ל כוותי' דמברך תחלה צריך ע"כ לצאת תחלה דאל"ה איך יברך ולא יצא דלא כתוס' שם וכ' דצ"ל לר"ח דמתני' דמברך תחלה ויצא ושני' להכירא ואיירי בל"ל ירקא אחרינא דוקא דאל"ה פשיטא שלא יאכל מרור תחלה ולברך עליו ולא יעשה המצוה כתקונה לאכול מרור אחר מצה, והא דאמר ר"ל ז"א מצ"כ ודחוק לי' דמתני' בל"ל ירקא אחרינא אבל לר"ח צ"ל ע"כ בלא"ה אפי' אי מאצ"כ דמתני' בל"ל ירקא אחרינא כיון שע"כ מברך ויוצא תחלה, וכ' עוד לר"י דאמר אע"פ שהביאו לפניו וכו' צ"ל ששכח ולא בירך תחלה והוא דוחק, והי' יוכל לאמר דלר"ח צ"ל ע"כ מצוה דקאמר משום הכירא, וי"ל דלולי דס"ל לר"ח מסברא דנפשי' שא"א אחר שמילא כריסו יברך משום דמאצ"כ לא הי' חולק על ר"ה במה דס"ל דמצ"כ כיון דפשטות דמתנ' משמע דאיירי אפי' באית לי' ירקא אחרינא וגם לפי הפשוט כי ס"ל דמצ"כ לולי דנדחק מאי מצוה הכירא לכן הי' גם ר"ח מודה דמצ"כ דלא כרבנן דר"י, לכן אמר ר"ח מסברא אחר שמילא כריסו וכו' וסברא זו נראה לו לר"ח בוודאי והחליט בל"ל ירקא אחרינא בוודאי מברך תחלה ואין מנוס לתרץ מתני' רק בל"ל ירקא אחרינא וכן לר"י ע"כ צ"ל משום הכירא, וכיון דע"כ בעי לדחוקי במתני' ובר"י שוב אין שום ראי' דס"ל למתני' ור"י דמצ"כ וי"ל גם ר"ח ס"ל מאצ"כ, וא"ש נמי הא דסתמא דש"ס קאמר והלכתא כר"ח היינו במה דאמר אחר שמילא כריסו, ולא קאמר משום דמאצ"כ דלולי דר"ח הי' באמת הלכה דמצ"כ, אבל מאחר דמסתבר להלכת' כר"ח ממילא אין הכרח דמצות צ"כ ונקטי' דא"צ כוונה כרבנן בברייתא דאמרו במפורש אכלו שלא במתכווין יצא וא"ש נכון עיי': ואחרי דברים הדברים האלו נבוא לביאור שיטתו של הרמ"בם דפסק כר"ז דאמר אכווין ותקע לי וכר"י דאמר בעי כוונת שומע ומשמיע למצוה די"ל גם דשלחו לי' ס"ל כוותי' ומצה שאני שכן נהנה וסברא זו וחילוק זה ס"ל ג"כ לרבא, אלא דרבא הוכיח דע"כ דשלחו לי' הוכיחו ממתני' דמתעסק לא יצא דמצ"כ דאל"ה מנ"ל אפי' במצוה של אכילה דמאצ"כ נגד פשטות מתני' ור"י בפסחים והיינו דרבא ס"ל כר"ה דס"ל אחר שמילא כריסו מברך שפיר, אבל לפי דס"ל לר"ח וסתמא דש"ס קאמר הלכתא כר"ח י"ל דשלחו לי' ג"כ הכי ס"ל וס"ל נמי כר"ז בשופר לא יצא ודוקא במצה ומרור אצ"כ וזו שיטתו של רמ"בם דפסק בשופר כר"ז ובמצה כדשלחו לי' דר"ז ודשלחו לי' לא פליגי אהדדי כנלפע"נד והוא דרך סלול עד"פ טובא ביישוב הרמ"בם בעזרת החונן דעת: ג) הה"מ בהלכ' שופר כ' דרמ"בם מחלק בין מצה דעושה מעשה ובין שופר דעיקר מצוה השמיעה ועיי' לח"מ שכ' דהה"מ מפרש כן הא דקאמר מהו דתימא התם אכול מצה והא קאכל היינו דעביד מעשה משא"כ בשופר, וצ"ל למה לא כ' הה"מ חילוק בין מצה לשופר משום שנהנה וכי הי' בהעלם ממנו פי' רש"י דשאני מצה שכן נהנה, נ"ל דאזיל בשיטת הרא"ה באו"ח סי' ר"ד דנאנס ואכל הגם שנהנה לבסוף ל"מ הנאה דהוי כתחלתו באונס וסופו ברצון דקיי"ל דאונס הוא, וכ' המג"א ה"ה בכפאו לאכול מצה ליכא משום שנהנה כיון דתחלתו באונס, ועיי' פ"י בר"ה דכתב דקמ"ל רבא זאת אומרת דלא שייך שכן נהנה כיון שכפאוהו ופשיטא לי' דכה"ג לאו נהנה הוא, ובמח"כת הי' נעלם ממנו לפי שעה שיטת הרא"ה לענין ברכה כמ"ש המג"א, וי"ל דהה"מ הכי ס"ל לכן לא מפרש דרמ"בם ס"ל בכוונת מהו דתימא אכול מצה שכן נהנה קמ"ל ורמ"בם נקיט לאמת לחלק בין מצה לשופר משום שנהנה דהא קיי"ל סופו ברצון אונס מקרי, ואם כי אפשר לומר דשלחו לי' לאבוה דשמואל לשיטתו שלחו לי' דס"ל דסופו ברצון רצון הוא אבל להלכתא קיי"ל כרבא בכתובות נ"א ע"ב דתחלתו באונס אונס הוא