כתב סופר אורח חיים רב

תפסת מרובה לא תפסת לכן בחרו לגזור בחמיר יותר שלא לתקוע בשבת משום שמא יעבירנו, הניחו על הדין דקיל משבת ולא חשש משום דמחזי כמקיל בלאו ומחזי כחוכא, ומ"מ אמר רבה טפי טעמא דמילתא דבשבת לא יתקע משום שמא יעבירנו ולא אמר משום שמא יתקן דטעם זה איתא בשבת ולא ביו"ט לדידן דאית לנו מתוך גילה לנו טעם זה דש"י ביותר דשייך בשבת לחוד וליתא ביו"ט, מלומר משום שמא יתקן כ"ש דשייך ג"כ ביו"ט דמחזי כתמוה וכחוכא קצת דב"כמ אמרי' מה לי איסור לאו וכו' ומחזי כמזלזל באיסור לאו דקיל לנו, ולכן נקיט האי טעמא דש"י כנ"ל נכון ועיי': והי' זה שלום לך צלח ורכב ע"ד אמת תורת ה' תמימה משיבת נפש כנפשך ונפש רבך אוה"נ. פה מרחץ מיידלינג כאור בוקר ליום ב' ב' אלול תרכ"ז לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קז הנה באתי במגלת ספר, כתוב בעטי עט סופר, אשר העלת' מצודתי בעז"ה בשיטות ראשונים ופוסקים בדין מצות צריכות כוונה א שיטת הריף מראש צורים הרמ"בן ורא"ש ויתר ראשונים אראנו כי נקיט להלכתא דמצ"כ והוא מדשביק להא דשלחו לי' לאבוה דשמואל והא דרבא דאמר זאת אומרת ומביא לדר"ז אתכוין ותקע לי ש"מ דס"ל מצ"כ, וטרחו למצוא טעם דשביק לדשלחו לי' ודרבא ונקיט כיחידאי וכ' הר"אש דנקיט להלכתא כר"י בפסחים קי"ד ע"ב דהוכיח ש"ס שם דס"ל מצ"כ וכן מהא דר"ה כ"ח מוכח דס"ל מצ"כ הגם דרבנן בפסחים שם פליגו וס"ל אצ"כ נקיט כר"י דנמוקו עמו: ויצאו גבורי כח להצילו מחצי השגות אשר יורו עליו המורים והנה הר"אש ירד להציל הרי"ף ולא הצילו מכל הקושי' למה נקיט כיחיד כר"ז נגד שלחו לי' ורבא דס"ל אצ"כ, וגם הא רבא הוא בתרא, ועיי' רז"ה, ורמ"בן הליץ בעד הרי"ף די"ל דרבא אפשר דס"ל מצ"כ, והא דמתרץ קושי' דאביי לא משום דס"ל הכי אלא דמיישב דלא תקשי על מאן דס"ל מאצ"כ, והא דאמר זאת אומרת לאו דס"ל הכי אלא זאת אומרת למאן דס"ל בכפאו דיצא ה"ה בתוקע לשיר ומחק הגרס' אלמא ס"ל מאצ"כ עיי' בו, והנה מ"ש דרבא בא ליישב דלא תקשי ולי' לא ס"ל באמת מצינו כ"פ כן, אבל כאן לא נראה כן דהכי לשון הש"ס אמר רבא לצאת ל"ב כוונה לעבור וכו' משמע דבא לומר דבר הלכה שיש בו נפקותא לדינא ולא ליישב מאן דס"ל מאצ"כ לחוד מה שאין בו נפקותא לדינא בא, ויותר דוחק מ"ש דזאת אמרת היינו למאן דס"ל הכי, כיון דאין בו נפקותא לדינא דס"ל לרבא לאמת מצ"כ מה לו לומר זאת אומרת דלא נימא לדשלחו לי' דבשופר ס"ל צריכות כוונה הא לאמת הכי הוא דבשופר צריך כוונה ואפי' במצה ס"ל דצ"כ וכ"ז דוחק: ונ"ל ליישב במרווח די"ל הא דס"ל לרבא באמת מצ"כ משום דקשי' לי' ממתני' דהי' עובר דלא מצא רק שינוי דחיקא לפרש אם כיוון לבו לאפוקי קיל חמור והוא שינוי דחיקא כמ"ש הרא"ש ויותר ראשונים, ולכן ס"ל לעצמו דמצ"כ כפשטא דמתני', אלא אם יש מקום לחלק בין מצה לשופר ליכא ראי' ממתני' דהי' עובר רק בשופר וכיוצא בו, אבל הא דשלחו לי' במצה אין שום ראי' ממתני' דלא כדשלחו לי', ורבא דס"ל דאין מקום וסברא לחלק ונראה לו ממתני' דבשופר מצ"כ ממילא מוכח גם במצה כן, ולכן אמר רבא ז"א התוקע לשיר יצא היינו מאן דס"ל במצה יצא אין סברא לחלק בין מצה לשופר וס"ל גם בשופר כן, ולכן ס"ל לדנפשי' גם במצה צ"כ וחולק על דשלחו לי' כי נראה לו ממתני' דהי' עובר דבשופר בעי כוונה ה"ה במצה וכדומה וא"ש: וב"מש הרווחנו דאצ"ל דלא הי' לפני הרי"ף הגרסא כמו שהיא לפנינו אלמא קסבר מצות אצ"כ, י"ל לפ"מש מדאמר ז"א התוקע לשיר יצא ש"מ דס"ל הכי דאל"כ למאי נ"מ אמר זאת אומרת שלא נטעה לחלק הא הוא חולק לגמרי אפי' במצה ש"מ דס"ל דשלחו לי' הלכתא הוא, וכ"ז עד דלא הקשה עליו ממתני', ואם לא ס"ל לרבא הלכתא כוותי' דשלחו לי' לענין מה אמר ז"א התוקע וכו', אבל בתר דהקשה הש"ס, לפי סברתו דאין חילוק בין שופר למצה, ממתני' דהי' עובר וכו' ולא מצא לתרץ מתני' לדשלחו לי' רק בשינוי דחיקא, שוב לא מוכח דרבא דאמר זאת אומרת משום דס"ל הלכת' כוותי' די"ל איפכא דרצה בזה דמש"וה חולק הוא על דשלחו לי' אפי' במצה דנראה לו מפשיטות מתני' דהי' סובר דמצ"כ וכמ"ש וא"ש דס"ל לרי"ף דליכא הוכחה דרבא ס"ל מצא"כ ועיי': וארווח לנו הא דטרח רבא לתרץ קושיותיו של אביי לא צ"ל דבא לתרץ למאן דס"ל הכי, די"ל דאביי דהקשה מהישן בשמיני בסוכה ילקה ע"כ דמצ"כ ובא להוכיח דשלחו לי' ס"ל לחלק בין מצה שכן נהנה לישן בשמיני, אבל רבא דס"ל בפשיטות דאין לחלק קשה לדשלחו לי' וע"כ דיש לחלק ותקשי לרבא דאמר זאת אומרת, וע"ז בא רבא לתרץ ומסיק לבסוף לצאת ל"ב כוונה לעבור שלא בזמנו ב"כ כך ס"ל לדשלחו לי', ונשאר בסברתו שאין מקום לחלק בין מצות מצה לשארי מצות ומש"וה חולק הוא על דשלחו לי' מכח מתני' דהי' עובר, וכל מה שאמר רבא בין מ"ש זאת אומר' וכו' ובין מה שהשיב לאביי יש בו נפקותא לדינא גם אי ס"ל לדנפשי' מצ"כ ועיי': והנה יש מראשונים מביאי' ראי' מש"ס סוכה מ"ב ע"א דמקשה סתמא דש"ס מדאגבי' נפיק בי' והא שם אינו מכווין לצאת וס"ל לסתמא דש"ס דיצא ש"מ דהלכת' דמא"צכ ועיי' ר"ן שם ובה"גא בר"ה כ"ח, והנה מלבד דקשי' על שיטת הרי"ף מסתמא דש"ס, ביותר תמה אני על הרי"ף דמביא בסוכה סוגי' דשם הקושי' ותירוצא דאביי ורבא, ולפי שיטתו א"צ לכ"ז דהא פסק מצ"כ וצ"ע: ואחר העיון עלה מלתא חדתא בדעתי ליישב שיטתו של הרי"ף, דלחלק יצא בין מצוה למצוה, והוא במצוה שאין בה מעשה הניכר כי היא מעשה של מצוה שיש במעשה או בדיבור זה ג"כ של רשות היינו שעושים לפעמים כך להנאתו או לצרכו, או שעושה דבר זה לצאת ידי מצוה אחרת ואין מעשה זה מיוחד למצוה שמחויב בה עתה בכ"הג איכא פלוגתא דתנאי אי מצות צ"כ או לא, והיינו פלוגתא דר"י ורבנן במרור שיש אכילת מרור של רשות ולהיכר, וכן במצה איכא אכילת מצה של רשות בפסח ובכל השנה, וכן בתק"ש יש של רשות שתוקע לשיר ולשורר או להעביר השד וכדומה ונהנה לתקוע בשופר וכ"כ קולות כמו של מצוה, וכן הישן בסוכה יש של רשות שערבה עליו סוכתו בכל אלו אין היכר במעשה עצמו שעושה ענין של מצוה ס"ל מצ"כ דע"י מחשבתו שעושה עכשיו דבר זה ומיחדו למצוה משוי לי' מצוה, אבל לקיחת ד' מינים אלו יחד וכ"ש אם אגדם ליכא כה"ג נטילה של רשות דאין בו הנאה ותועלת של רשות ליקח ד' מינים אלו יחד וליכא כמו לקיחה זו רק למצוה ומיוחד מעשה זה למצוה כ"ע מודים דא"צ כוונה דסתמא דלקיחה זו לשמה לשם מצוה קיימי, ועיי' בטורי אבן בר"ה כ"ח שכתב בפסח לכ"ע ל"ב כוונה כיון שהקדישו תחלה ואינו נאכל אלא למנויו סתמא לשמה נכנס לחלק כעין חילוק שלנו ודידן עדיפא טפי ומוסבר ביותר בטוב טעם ודעת והבן, ממילא נדחה ראי' ראשונים מקושי' דסתמא דש"ס בסוכה דבלקיח' ד' מינים כ"ע מודים דמצות אינן צריכות כוונה ומיושב קושי' דידי על הרי"ף דמביא סוגי' דשם הגם דפסק מצות צ"כ צריך לתרוצא דאביי ורבא וא"ש נכון: ונ"ל להוסיף דאית לי' לרי"ף ראי' לכל זה מכח קושי' תוס' בסוכה שם הא אביי הקשה לרבא כמה קושיות להוכיח דמצ"כ, וכאן מתרץ בשהפכו ונדחק ועיי' ר"ן שם, ולדברינו לק"מ הגם דס"ל לאביי בכ"מ מצ"כ, מודה בלולב דל"ב כוונה כמ"ש, ואתי' לן שפיר ליישב קושי' הט"א בר"ה הא ר"י ס"ל בפסחי' מצ"כ ואיך הקשה ש"ס בסוכה על ר"י במתני' הא מדאגבי' נפיק בי' לר"י לשיטתו לק"מ ונדחק דצ"ל דסתמא דש"ס ס"ל לר"י משום הכירא, וכבר קדמו הב"ח או"ח סי' תע"ה בזה עיי"ש ובקרבן נתנאל פסחי', והוא דוחק גדול גם אם נקבל דש"ס דסוכה ניחא לי' דאפשר ר"י להכירא קרי לי' מצוה, מנ"ל להקשות על ר"י דלמא ס"ל מצ"כ והא פשטות דברי ר"י משמע דמצוה ממש קאמר וס"ל מצות צריכות כוונה, ולמ"ש א"ש במרווח דס"ל לסתמא דש"ס בפשיטות מסברא דליכא מי שס"ל כה"ג דמצ"כ מטעמא דכתיבנא: ועיי' בריט"בא סוכה המכונה על שם רש"בא שהקשה מאחר דבז"הז גם ביום ראשון אין הלולב ניטל בשבת למה מביא הרי"ף הא דר"י במתני' אם הי' שבת וכו' וכ' ואפשר שלא הביא' אלא ללמוד מה שאמרו עלי' בגמר' מדאגבי' נפיק בי' עכ"ל עיי"ש ר' ולפ"מש א"ש דק"מל טובא הגם דפסק מצ"כ מ"מ בלולב מאצ"כ מדמקשה מדאגבי' וכו' ואביי מתרץ בשהפכו הגם דס"ל מצ"כ ש"מ ד' מינים שאני מכל מצות וכ"ז א"ש נכון בעז"הי: ובדברינו אלו מצאנו מקום יישוב לפי' י"מ שברש"בא סוכה דמפרשי' בשהפכו נוטל אתרוג בימין ולולב בשמאל והקשה הרש"בא הא בדיעבד יצא בשלקחם בדרך זה, ועיי' מג"א סי' תר"נא ס"ק ט' שמביא שמ"כ כן בשם ר"ח, ואולי הוא הי"מ שמביא הרש"בא, ושפט המ"גא מזה דס"ל לר"ח דלא יצא בדיעבד ועיי' ט"ז ס"ק ד' דפשיטא לי' דיצא ולא הי' נגד עיניהם דברי הרש"בא שם דס"ל בפשיטות דיצא בדיעבד, ולפ"מש י"ל גם י"מ ור"ח הכי ס"ל דיצא בדיעבד אבל לכתחלה יקח הלולב בימין ואתרוג בשמאל וכך מצותו וסתמא מי שהפך דרך זה לקיחתו לאו לשמה קיימא ולמ"ד מצ"כ לא יצא ככל מצות, ושפיר מתרץ בשהפכו הגם דבדיעבד יצא מ"מ אין דרך לקיחה למצוה כך היא ממילא צריך כוונה, וכיון שלא כיון לא יצא משום חסרון הכוונה וא"ש עיי': והא דלא מפרשי' י"מ ור"ח כרש"י שהפכו דרך גדילתו למטה ואגד למעלה כמו שפירש רש"י, נראה דזה גוונא רחיקא דלא שכיח שיקח שלא