כתב סופר אורח חיים רא

ממעשה דר"א דלא הי' בעידנא הא י"ל דכה"ג הוי שחרורו ששחררו על תנאי הנ"ל, וי"ל דתוס' לא ניחא בהכי דלשון ר"א ששחרר עבדו והשלימו לעשרה משמע שהי' משוחרר ועומד קודם שהשלימו לעשרה, ועוד דהו"ל לש"ס להקשות הא שלא בעידנא ולתרץ דהכי הוי המעשה וסתמא לאו הכי הוי והוכיח תוס' שפיר: אלא דקשה לי הא כל שאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת, א"כ ה"נ עשה דחמירא דדוחה הקל או עשה דרבים דחמירא דדוחה לל"ת שלא בעידנא היינו בשא"א לקיים בעידנא אבל כל דאפשר לקיים בעידנא מה לי לקיים שלא בעידנא ולהקל בדחי' זו יותר ממה שיש בו צורך, ואין כלל זה דחמיר דוחה שלא בעידנא רק היכא שא"א בענין אחר כמו בעשה דהשלמה פסחים נ"ט, או בשופר דא"א בלא"ה רק שלא בעידנא, כנ"ל פשוט וברור, ולפ"ז אם ר"א הי' משחרר עבדו שחרור גמור בלי תנאי קשה למה עשה כך שאינו בעידנא, ועכ"ל דבאמת הי' משחרר אותו על תנאי והי' ידוע דכך הי' המעשה, וכי כן לא מייתי תוס' ראי' ממעשה דר"א דלא בעי בעידנא, הא באמת בעי בעידנא כיון שאפשר בכך ובאמת ע"כ בעידנא הי' וצלע"ג: עוד מביא תוס' ראי' משילהי חולין קמ"א דמסיק לבסוף דסד"א גדול השלום וליכא מאי אולמא הא לאו בעידנא הוא, וע"כ דבעשה דחמירא ל"ב בעידנא, וצ"ל בס"ד דלא ידע דעשה זו חמירא והקשה תחלה עשה ול"ת הוא והדר מקשה מאי אולמא הא דלא הקשה הא לאו בעידנא עדיפא מקשה אפי' בעידנא אין דוחה כה"ג, והנה מה דפשיטא לתוס' דלאו בעידנא הוא לא אבין לפי דקיי"ל צפורת מצורע משעת שחיטה נאסר וכשלקחה ע"מ לטהרתו עדיין יוכל לחזור בו ולקיים מצות שלוח ועדיין לא עבר העשה במה שלקחה לטהרתו עד שעת שחיטת צפור הא' ואז הוא בעידנא דמקיים עשה דמצורע ועוסק ובא בה, ולר"ל דס"ל קדושין כ"ז משעת לקיחה נאסר לדידי' הוי שלא בעידנא דמיד כשלקחו נאסר ועוקר העשה דשלוח הקן דא"א לשלוח עוד דל"א תורה שלח לתקלה, ולר"ל קשי', וצ"ל דבעשה דחמיר' לא בעי בעידנא, אבל תוס' דמביא ראי' משלהי חולין דליכא בעידנא לפי דקיי"ל כר"י משעת שחיטה נאסר ליכא ראי' וצל"ע: ועד"פ יש להוסיף עפמ"ש לעיל דסוגי' דברכות וסוגי' דגיטין פליגו דסוגי' דברכות ס"ל עשה דיחיד דחמירא בעי בעידנא לכן הוצרך לאסוקי מצוה דרבים שאני דחמירא טובא ל"ב בעידנא וסוגי' דגיטין ס"ל עשה דיחיד דחמירא ג"כ ל"ב בעידנא לכן לא אסיק מצוה דרבים שאני, ואנחנו לא ידענא במאי פליגו הסוגי', ולדברינו אלו י"ל דבאמת מוכח מקרא דתשלח אפי' צריך לטהרת מצורע ומדאצטרך קרא הא לא הוי בעידנא ע"כ דעשה דחמירא ל"ב בעידנא אפי' דיחיד וכן ס"ל לסוגי' דגיטין, ולפמ"ש אין זה הוכחה רק לר"ל אבל לר"י דס"ל משעת שחיטה נאסר הוי בעידנא לא מוכא מקרא דתשלח דעשה דיחיד דחמירא ל"ב בעידנא, וי"ל סוגי' דגיטין כר"ל, וסוגי' דברכות אזלה לר"י וס"ל עשה דיחיד דחמירא בעי בעידנא והוצרך לאסוקי מצוה דרבים שאני דחמירא טובא וסברת חוץ היא דלא בעי בעידנא ובלא קרא ידענו דל"ב בעידנא כנ"ל ע"ד פלפלא טובא ועיי': ועת לקצר וה' שנותיך יאריך בטוב, בניך כשתילי זתים סביב לשולחניך מגודלים מנועוריהם עה"ת והעבודה הנה כי כן יבורך גבר ירא ה' כמוך, הכ"ד רבך אוה"נ חותם באהבה. פ"ב ד' מ"ח תרכ"ז לפ"ק: הקטן אברהם שמואל בנימן ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קו אלי' זכור לטוב, לפני הטוב והמטיב, הוא ייטיב לך תלמידי חביבי הבחור המופלג בתורה וביראה קדומה מורג חרוץ ברק השנון ה' אלי' בער ראטטער ני' יושב ומשמר, בביתי עומד על המשמר, משמרת הקודש ספר' קודש, ה' יברכך וישמך נצח: מע"י אצבעותיך קבלתי ביום העונג בש"ק העבר מגלה מזה ומזה היא כתובה בח"ת ולחביבותי אליך פניתי מעט רגע ועברתי בין בתרי דבריך, והנה דבריך בנוים על אדני היושר בביאור תוס' ר"ה ר"פ יו"ט ותוס' חולין פ"ד ע"ב דב' תרוצים תוס' שם תלוי' בב' תרוצי תוס' בר"ה ד"ה אבל לא במדינה ובכ"ז לא הועלת ביישוב קושי' מהר"שא בחולין על תי' ב' של תוס' דבספק איכא בי"וט משום שבות דמעשה התקיעה הא מה"ט לא אסרו בשבת אלא משום שמא יעבירנו אבל משום שבות דתקיעה עצמה לחוד גם בשבת לא הי' דוחים מ"ע ולא יצאת בדבריך מן דחוקו של המהר"שא: והנ"ל בכוונת תוס' ע"פ מה דס"ל למ"גא בסי' תקפ"ח בכוונת תוס' ר"ה וסוכה דאיכא שבות בתקיעת שופר דתוקע לשיר ולשורר בכל השנה אסור משום שמא יתקן כלי שיר, דבר זה שייך גם בתוקע בשופר, ועיי' מחצית השקל שביאר כוונת מג"א לפי מ"ש תוס' דתרתי איכא משום שמא יעבירנו ומשום שמא יתקן כ"ש בל"אה ל"ק קושי' מהר"מפ, וצ"ל הרי בלולב גזרו משום שמא יעבירנו לחוד ולמה צריך בשופר ב' טעמים שמא יעבירנו ושמא יתקן כ"ש ואי בחדא סגי למה אמר רבה ה"ט דשופר דאיכא בל"אה משום שמא יתקן כ"ש, וצ"ל דבשופר לא סגי בחדא בזמן שהיו בקיאים ולא הי' דוחה כמו בלולב בזמן שהיו בקיאים לא נדחה משום שמא יעבירנו לחוד, לכן הוצרך בשופר לתרי טעמי והחמירו בשופר טפי מבלולב אפי' בזמן שבקיאים, ורבה נקיט חד מתרי טעמא דשייך בלולב ומגלה, ובשופר איכא עוד טעם משום שמא יתקן, לפ"ז עכשיו שאין אנו בקיאים סגי בשופר בחד טעם משום שמא יעבירנו כמו בלולב כשאין בקיאים, או משום שמא יתקן כ"ש לחוד, ובספק אשה ספק איש סגי ג"כ בחד טעם אפי' בזמן שהיו בקיאים דדמי' ללולב דלא בקיאי', והא"ש דכ' תוס' בחולין בוא"כ וס"ל והכי קאמר שאין ודאי דוחה שבת משום שמא יעבירנו וספיקו דוחה יו"ט אע"ג דאיכא נמי אסורא דרבנן בתקיעת שופר ונדחה איסור זה מספק, כוונתו רצוי' עפ"מש דבזמן שהיו בקיאים צריך לב' חששי' שמא יעבירנו ושמא יתקן כ"ש וכשאין בקיאים סגי בא' משניהם כמו בלולב שאין בקיאים וא"כ בספק די"וט דאיכא אסורא דרבנן משום שמא יתקן כ"ש יהי' אסור מה"ט כמו דוודאי אין דוחה שבת כ"ז דבקיאים בצירוף טעם דת"קש איסור הוא כן ראוי' שיהי' ספק אשה נדחה מחד טעם משום איסור כ"ש, כן נ"ל ועיי': ועיין לשון רמ"בם פ"ב משופר ומעתיקו המ"גא סי' תק"פח ס"ק ד' וז"ל אע"פ שתקיעה שבות ויבוא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם מ"מ גזרי' שמא יעבירנו ד"א ברשות הרבים, וצ"ל מה רצה הרמ"בם בת"ש אע"פ וכו' לא הו"ל לומר רק דאסרו משום שמא יעבירנו, ונ"ל דקשי' תוס' ר"ה וסוכה למה החמירו בשופר יותר אפי' בזמן דבקיאים בקביע דירחא יותר מבלולב, לזה הקדים הרמ"בם אע"פ דתקיעה שבות ויבוא עשה ש"ת וידחה שבות דדהו, מ"מ גזרינן שמא יעבירנו, היינו משום דאיכא חשש שמא יעבירנו העמידו דבריהם וחזקוהו אפי' בזמן שבקיאים דאיכא ודאי מצוה דאיכא תרתי שבות דדבריהם וגזירה דש"י משא"כ בלולב דליכא רק גזירה זו דאיסור טלטול קיל כמ"ש ודברי הרמ"בם מכוונים עם תוס' ר"ה וסוכה הנ"ל כנ"ל: והנה המ"גא סי' תק"פח בשם מהר"מפ הקשה למה אמר רבה משום שמא יעבירנו בשופר, הא בשופר איכא משום שמא יתקן כ"ש כוונתו רצוי' דס"ל דגם בשופר איכא משום שמא יתקן כלי שיר כמו בכל כלי שיר ואיכא חשש דאורייתא שמא יתקן כמו חשש דשמא יעבירנו ומ"ש, ורמ"בם נראה דס"ל דליכא בשופר חשש דשמא יתקן כלי שיר כמ"ש הט"ז וליכא רק שבות דת"קש דהיא בעצמותה חכמה ואינה מלאכה, וכן נראה מלשון תוס' חולין פ"ז ע"ב למדקדק בלשון תוס' דלא כמ"גא דמעמיס בכוונת תוס' משום שמא יתקן, ומ"מ א"ש דברי תוס' ע"ד שבארנום לעיל עפ"מש בכוונת הרמ"בם דמש"וה גזרו גזירה דש"י יותר מבלולב משום דאיכא איסור בל"אה דת"קש שבות חכמה ואינה מלאכה ולא התירו איסור זה במקום מצוה דת"קש כיון שאפשר שיצא תקלה שמא יעבירנו: ומהר"מפ דס"ל דבת"קש איכא ג"כ משום שמא יתקן כלי שיר הוקשה לו למה נקיט רבה משום ש"י שהיא גזירה מחודשת לגבי מצוה דשופר משום זריזות ובהילות המצוה ול"א טפי משום שמא יתקן כ"ש איסור דהוא גם לדבר רשות ולא רצו להתיר במקום מצוה משום גזירה שיבוא לאיסור תיקון דאוריית': והוא מותיב והוא מפרק לה דגם ביו"ט שייך זה וא"א לעקור המצוה לגמרי, לכן גזרו אומר משום שמא יעבירנו דשייך בשבת ולא ביו"ט, ועיי' פר"ח שמוסיף דברים לאסור בשבת ולא ביו"ט משום שמא יתקן מחזי כחוכא, והוא אמר תירוץ מהר"מפ מדנפשי' ואין לו אלא הוספה כ"ד למסבר מלתא, ועיי' שע"המ הלכ' ר"ה שדחה תירוץ זה דשאני שבות שבת דחמירא משבות יו"ט כהא דש"ס ביצה, ולפ"עד תי' מהר"מפ עולה יפה לרבה לשיטתו יבמות קי"ט דס"ל מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת, לשיטתו לא יוכל לומר משום שמא יתקן כלי שיר א"כ ביו"ט נמי, וכן רבא ר"פ דיו"ט בר"ה דאמר משמי' דרבה כן לשיטתו ביבמות אזיל עיי"ש, ועיי' נו"בי קמא חא"וח סי' כ' בכללא דהאי מלתא להלכה אי אמרי' מה לי איסור לאו וכו' ועיי' מל"מ פ"א להלכ' יו"ט, והארכנו בכלל זה במ"קא וא"כמ: והנה השע"המ הוכיח דבריו דאל"תה לחלק בין שבת ליו"ט, קשי' לב"ש דל"ל מתוך גם ביו"ט אין לתקוע מגזירה דשמא יעבירנו, וכן הקשה בש"א סי' על תוס' חולין, וע"כ צריך לחלק בין שבת דחמירא ליו"ט, וקושיתם על תוס' חולין יישבתי במ"קא ע"ד פלפול נכון, וכאן אני אומר בוודאי כ"ע מודים דיש לחוש ולעשות הרחקה יותר באיסור דחמיר מאיסור לאו, אלא דמאן דס"ל מה לי איסור לאו היינו היכא דאפשר למגזר באיסור לאו כמו באיסור חמיר דכרת יש לרבנן גוזרין גזירה באיסור חמור לחוש ג"כ לאיסור לאו דדאורייתא הוא, אורח חיים פן תפלס והוי זהיר במצוה קלה ובורח ולעשות הרחקה במצוה קלה כבחמורה, וכ"ז היכא דאפשר, אבל בת"קש לב"ש דל"ל מתוך דא"א למגזר ביו"ט דא"כ אתה עוקר מ"ע דת"קש לגמרי, וזה א"א