כתב סופר אורח חיים ר

טרוד' אלא האב ואחרי' יזכירוהו, משא"כ בשופר ואינך כ"ע טרודים במצוה דיומא, וי"ל להשמר מקושי' זו דל"ג במילה בשבת לש"י הקדים רבה הכל חייבי' והכל טרודי' ואין מי שיזכירוהו משא"כ במילה והוא פשוט ובמגלה דבלא"ה ל"ק מ"ש מילה ממגלה דזה דאורייתא וזה דרבנן, אלא במגלה דכיון דמצוה דרבנן היא לא בהול כ"כ כמו בוולד טומאה דרבנן לכן הקדים הכל חייבי' כוונתו שם דאפי' נשים חייבות ובהול טפי כי היא מצוה ששקולה בכל כמ"ש: ועפ"ז יתיישב לן הא דר"פ לולב וערבה ל"א הכל חייבי', בשנקדים מ"ש הרמב"ם בהלכ' שופר שמא ילך אצל בקי שיתקע לו, ובהלכ' מגלה כ' שיקרא לו, ולא כ' שילך אצל הבקי שילמדנו לתקוע ושילמדנו לקרות, נ"ל דזה ודאי רחוק שימתין עד זמן מצוה וילך שילמדהו לתקוע דלא בקל ילמד לתקוע וכן לקרות וגם רגילו' דאחד מוציא לכן כ' שילך לתקוע לו ולקרות לו בזמנו, אבל בלולב כ' רש"י בסוכה דילך אצל הבקי שילמדהו הנענועים וברכה דמסתמא כ"ע יודעים ליטול הלולב דרך גדילתן אבל סדר הנענועים לאו כ"א יודע וכן הברכות וחיישי' שילך אצל הבקי שילמדנו דרך הנענועים והברכות וזה בקל שילמדנו וא"א רק שיעשה בעצמו כנ"ל, והנה בשופר ומגלה שהולך אצל הבקי לתקוע ולקרוא לו בוודאי ילך בזמן קיום המצוה ובזמן שכבר האיר היום ורבי' שכיחי כמו במילה בזמנה שהולך לבקי שימהלנו בזמן דרבי' שכיחי ויזכירו אותו כן בשופר ומגלה לכן הוצרך לומר הכל חייבי' ויהיו גם הם טרודי' ולא יזכירוהו ולא ישגיחו בו, משא"כ במילה, אבל בלולב דחיישי' שילך אצל בקי ללמדו נענועים וברכות קרוב יותר שילך קודם שהגיע זמן המצוה שילמדנו כדי שיקיים המצוה בזמנה כתקנה ואז בעוד לא שכיחי רבים בשוק ואין מי שיזכירוהו ולכן לא הוצרך רבה להקדים הכל חייבי' וא"ש הכל בעזרת החונן דעת: ודבר בעתו מה טוב, אין טוב אלא תורה מדי עברי במרוצה בענין זה נפל מלתא בדעתי במה שנתקשתי מאז בסוגי' ש"ס ר"ה ר"פ יו"ט דמקשה תחלה תרי קראי אהדדי כתוב א' אומר יום תרועה וכא"א זכרון תרועה כאן ביו"ט שחל בחול וכאן ביו"ט שחל להיות בשבת, ורבא דחה זה הא תק"ש חכמה ואינה מלאכה אלא מדאורייתא משרי שרי ורבנן הוא דגזרו בי' ושם ובשום מקום בש"ס דילן לא נמצא יישוב לסתירת המקראות, והי' לי' לרבא לתרוצי קראי, ואמרתי כמה יישובי' בסתירת המקראות על דרך אגדה ומוסר, וכ"ז לא יועיל לנו ליישב סוגי' ש"ס דלא מתרץ ע"ז כלום, והיום חנני הש"י ביישוב נכון, דיש ליישב המקראו' דכתיב יום תרועה יהי' לכם דצריך שיתקע כ"א ואחד וא"י בתקיעת ב"ד, והי' צריך כ"א לתקוע בעצמו, ולא סגי בשליחות דהא הוא מצוה שבגוף דל"מ שליחות כמ"ש תוס' רי"ד קדושי' ועיי' בית מאיר סי' ה', אלא דלא בעי כ"א מעשה תקיעה דוקא אלא שיוצא גם בשמיעה והיא העיקר ועיי' רמב"ם ריש הלכ' שופר ועיי' ס' יום תרועה ר"ה כ"ט ע"ב ד"ה חש"ו, ונראה לי דנפקא לן דסגי בשמיעה מקרא דזכרון תרועה יהי' לכם שא"צ לעשות מעשה תקיעה אלא בזכרון סגי והיינו ע"י שמיעה מאחר ותרתי בעי מעשה תקיעה מאחד ואחרי' ישמעו קול יוצא מזה המחוייב בשמיעה ומתכווני' לשמוע ויוצאי' כנ"ל ועיי' ר"ה כ"ח ע"ב אבל הכא זכרון תרועה כתיב ומסתבר יותר דצריך כוונה ועיי' לח"מ שכ' בשופר דבשמיע' בלי מעשה תלי', ביותר צריך כוונה ממצה וכדומה שיש בה מעשה ודמי' יותר לברכה דתלי' בכוונת הלב דכ' ר"י דלכ"ע בעי כוונה ויש להאריך, והא"ש יישוב המקראות יום תרועה וזכרון תרועה: ויש להוסיף דמסתבר דלא צותה תורה שכ"א יתקע ויעשה מעשה תקיעה בעצמו דהוא חכמה ואינה מלאכה, וכמה ב"א בכל יגיעות לא יוכלו לתקוע והנסיון ילמדנו ולא העמיס התורה מצות שבגוף מה שא"א לכ"א שיעשה, וזכר לדבר מ"ש הרא"ש בגיטין פ"ב דוכתב לאו אבעל קאי דלאו כ"א יוכל לכתוב, ומסתבר לפרש קרא יום תרועה שישמע ומפורש במקום אחר זכרון תרועה כהנ"ל, ומרומז ליישוב להמקראות במה שאמר הכל חייבי' ואין הכל בקיאים ובא קרא זה דזכרון תרועה ומפרש קרא דיום תרועה כמ"ש דסגי בשמיע' כנ"ל והוא דבר יקר בעזה"י, ולרוב טרדת הזמן והמלאכה מרובה אקצר, וה' יאריך ימינו ושנותינו בטוב ויעלה זכרונינו לפניו לטובה בכל מכל כל כאות נפשך ונפש דודך אוה"נ חותם באהבה. פ"ב ה' ה' דסליחות קץ גלותא לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קה שלומים מרובים כטל וכרביבים ושפע ברכה והצלחה לראש תלמידי חביבי הרבני המופלג בתורה וביראה נפלאה טהורה מלא ברכת ה' מקשה ומפרק הנגיד כש"ת מו"ה יונה אבעלעס נ"י בק"ק פעסט יע"א: יקרתך קבלתי בעידנא דשאילנא ביותר לתלמידים המקשיבים ה' יחיים, ולחביבותי אליך פניתי מעט רגע לצאת בכותבת שאינה גסה ליישב דעתך ביישוב הקושי' שנתקשית בה, והיא מיוסדה על שיטת השבולי לקט שבמג"א סי' תמ"ו דמיישב סוגי' דר"ה ל"ב ע"ב מ"ט שופר עשה ול"ת הא דלא מתרץ דבעי בעידנא והר"ן הרגיש בזה וכ' דקושיא קאמר דיו"ט עשה ול"ת הוא, ושבולי לקט מתרץ דבעשה דרבים ל"צ בעידנא דחמירא, והוקשה לך לפ"ז למ"ד דס"ל דיו"ט רק ל"ת הוא איך יתרץ מתני', לפמ"ש הר"ן דקושטא קאמר להלכתא דקיי"ל יו"ט עשה ול"ת הוא, א"ש למ"ד דל"ת גרידא הוא מתרץ מתני' משום דבעי בעידנא אבל לשיטת שבולי לקט קשי', אלו דבריך, וקושיתך עצומה: ואחר עיון קצת לפי מסת הפנאי מצאתי מקום יישוב לקושי' זו דיש לעיין לפי המבואר בדוכתא טובא בש"ס דעשה השווה בכל חמורה מאינה שווה, ועשה דשווה דוחה אפי' עשה ול"ת שאינה שווה בכל, ולפ"ז למאן דאמר דציצית לאו מ"ע שהז"ג היא דכסות לילה חייב בציצית אין למילף מכלאים בציצית דעשה שאינה שווה בכל דוחה לל"ת דשוה בכל, ולפ"ז מ"ע דשופר דאינה שווה בכל למאן דס"ל דציצית לאו מ"ע שהז"ג היא א"א לשופר לדחות ל"ת דיו"ט דשווה בכל, וש"ס קאמר משום דיו"ט עשה ול"ת היא קושטא קאמר להלכתא יו"ט עשה ול"ת היא, ול"צ למוקמי מתני' כמ"ד דלילה זמן ציצית דלא כהלכתא, אבל למאן דס"ל דיו"ט רק ל"ת היא לא קשה דמוקרי מתני' כמ"ד דלילה זמן ציצית ומיושב שיטת השבולי לקט, הגם דלא ניחא לי' לשבולי לקט לתרץ כמו שתי' הר"ן דתי' הר"ן יש בו מן הדוחק דטפי הו"ל לש"ס לומר טעמא דשווה וניחא לכ"ע אפי' למ"ד יו"ט ל"ת ומה לנו לב' תרוצים במקום שתי' אחד עולה לכולם אבל לפמ"ש ל"ק מידי דלמ"ד יו"ט רק ל"ת וצריך לתרץ מתני' דלא כהלכתא, וכיון דהלכתא דיו"ט עשה ול"ת ל"צ לדחוקי לכן קושטא מתרץ תירוץ מרווח כנ"ל והוא יישוב המיישב דעת ועיין: והנה מדלא תי' הר"ן כמו שמתרץ השבולי לקט ש"מ דס"ל דגם בעשה דרבים בעי בעידנא, וכן נראה לכאורה מתוס' פסחים נ"ט דמביא ראי' ממעשה דר"א ששחרר עבדו וכו' משום מצוה הגם דלאו בעידנא הוא ע"כ דעשה דחמיר' דוחה לעשה דקיל שלא בעידנא עיי"ש ואי ס"ל כשבולי לקט אין ראי' משם די"ל מצוה דרבים שאני ומנ"ל דעשה דחמיר' דוחה עשה דקיל שלא בעידנא, ויש לדחות עכ"פ מוכח עשה דרבים דחמיר דוחה שלא בעידנא מזה הוציא תוס' ומדמה מלתא למלתא ה"ה עשה דחמיר דוחה עשה שלא בעידנא, וביותר י"ל משו"ה ציין תוס' פסחים על ש"ס גיטין פ' השולח האי עובדא ולא ציין על ש"ס ברכות מ"ז ע"ב דמוקדם, וי"ל משם אין ראי' די"ל מצוה דרבים שאני כדמשנה שם מצוה דרבים שאני, ועדיין מנ"ל דעשה דיחיד דחמיר דוחה ולכן מביא הסוגיא דגיטין דשם מתרץ מצוה שאני ול"א מצוה דרבים שאני ש"מ דגם אם לאו מצוה דרבים היא מ"מ דחי אפי' שלא בעידנא כל שהעשה חמורה וס"ל לתוס' דעשה דלעולם ב"ת קול טובא כמ"ש הר"ן בגיטין שם וסגי בתי' ש"ס מצוה שאני ולא צ"ל מצוה דרבים שאני ומזה מביא תוס' שפיר ראי' בכ"מ עשה דחמיר נגד קל דוחה אפי' שלא בעידנא כנ"ל וא"ש: ועפמ"ש י"ל לשון ש"ס בברכות והא מצוה הב"ע היא ולשון זה קשה להולמו מה ענין מהב"ע לכאן, מהב"ע הוא כשמצוה באה ע"י עבירה וכבר עבר ועשה, אבל כאן מקשה איך עשה ר"א לכתחלה כן וע"כ ס"ל בסוגי' דברכות דאינו מן הדין שידחה צירוף לעשרה עשה דלעולם בהם תעבודו הו"ל להקשות איך עבד ר"א הכי כדמקשה מתחלה איך עביד ר"א הכי והאמר ר"י המשחרר עבדו, ועיי' נב"י קמא בסופו פלפול עם חתנו בסוגי' דברכות ובמחכ"ת שגה שאין זה ענין למצוה הב"ע, אלא דלשון המקשה בעי תיקון, וי"ל ע"פ תוס' הנ"ל דהוקשה לתוס' הא לא הוי בעידנא, וי"ל שזה קושי' המקשן והא מהב"ע היא כלומר כיון שעובר הלא תעשה קודם שמקיים העשה וזה לא שרי לי' דאינו דוחה שלא בעידנא, הוי כמצוה הב"ע דעושה עבירה קודם שעושה מצוה וע"י עבירה באה לו המצוה וכן בזה הא עשה עבירה קודם שעשה מצוה והוי כעין מהב"ע, ומתרץ עשה דרבים שאני לא בעי בעידנא, וי"ל עפ"ז סתירת הסוגיא דבגיטין מתרץ מצוה שאני ולא מקשה תו מהב"ע היא, ובברכות מקשה ומפרק, ולמ"ש י"ל דסוגי' דגיטין ס"ל כל שעשה חמירא דוחה לקלה ממנה ולא קשה עוד מהב"ע היא ולא צ"ל מצוה דרבים שאני וסוגי' דברכות ס"ל דעשה דחמירא לא דחי שלא בעידנא והוצרך לתרץ עשה דרבים שאני וא"ש: המורם מדברינו כי תוס' ג"כ אפשר דס"ל כשיטת השבולי לקט, וגם יש ראי' דתוס' ס"ל הכי מדמביא ש"ס דגיטין ולא מביא ראי' מש"ס דברכות, אלא הר"ן ע"כ חולק על שיטה זו וכ"ש דל"ל דעשה דיחיד דחמיר ל"ב בעידנא, וקשה עליו ראי' תוס' פסחים ממעשה רב דר"א, וצ"ל דס"ל עשה דלעולם ב"ת קיל טובא כמ"ש בגיטין ולכן גם בעידנא לא צריך: ועוד י"ל דר"ן מתרץ הא דר"א דה' בעידנא דאפשר שהי' נותן לו שטר שחרור ע"ת שלא יהי' חל אלא בשעה שיצרפו לדבר שבקדושה והוי בעידנא וא"ש, אלא דזה צל"ע על תוס' פסחים דמביא ראי'