כתב סופר אורח חיים קצט

בין זמן מרובה למועט, ועיי' פ"י דדחה ראי' תוס' דבתרומה איכא לאשה חזקת היתר לתרומה משעת נשואין וברייתא דשעה אחת קודם מיתתו שאני דאתרע' החזקה שעסוקים לבטל החזקה, וכ"כ עוד קודם לזה ביישוב קושי' תוס' על רבה דרמי תרומה אתרומה דמתרומה ל"ק דאיכא חזקה הנ"ל, אבל חזקת חי י"ל דאינה חזקה דעשוי להשתנות היא ולכן מקשה מרישא דשולח גט עיין בו, ודבריו נפלאו ממני חדא לדבריו גם ברישא איכא חזקת א"א ועד שלא הגיע גט לידה היא בחזקת א"א כמו בתרומה חזקת היתר לתרומה, ואין לומר כיון ששלח גט עסוקים לבטל חזקת אשת איש כמו בשעה אחת קודם למיתתו, התם שאני ע"י גט זה שנתן לה מתבטל החזקה רק אין אנו יודעים למתי יחול הגט עכ"פ ע"י מעשה זה אתרע החזקה, משא"כ ברישא דמתני' עוסק לבטל החזקה ע"י ששלח גט ועדיין לא הגיע לידה ואנן ניחוש שמא כבר מת קודם שיתן הגט לידה הא חזקת א"א לא אתרע כלל עד שיגיע הגט לידה ופשוט, וא"כ גם מרישא לק"מ, אלא דבאמת אם נימא דחזקת חי ליכא כיון שעשוי להשתנות ממילא גם חזקת א"א לאו חזקה היא דעשוי להשתנות כל שעה ע"י מיתת הבעל וכן חזקת תרומה ליכא כיון שתלי' במיתת הבעל, הגם דריב"ש ס"ל דחזקת חי דבעל וחזקת א"א לב' חזקות יחשבו היינו לאמת דל"ח לשמא מת איכא חזקת חי וחזקת א"א, וגם ע"ז חולק הפ"י בק"א בכתובות ועיי' נב"י קמא חיו"ד, אבל אם חזקת חי אינה חזקה מודה הריב"ש דגם חזקת א"א אינה חזקה כלל דתלי' זה בזה כנ"ל ברור ופשוט ומוכח כן מדמקשה מרישא דמתני': וכי כן ראי' תוס' קמה וגם נצבה דיש חילוק בין זמן קצר למרובה לר"י אליבא דאביי, ותוס' מביא ראי' לר"מ דל"ח לשמא ימות אבל לזמן מרובה חיישי' ועיי' פי' שפקפק על ראי' זו וכ' דעיקר ראי' תוס' מר"י אליבא דאביי וכיון דלר"י בשמא מת איכא חילוק ה"ה לר"מ מנ"ל לומר דפליגו כולו האי דאפי' לזמן מרובה ל"ח לשמא ימות ועיי' רשב"א יבמות דף י"ח ע"א: ואני בעניי הכינותי ראי' דכ"ע מודים דחוששי' לשמא ימות לזמן מרובה והוא מש"ס פ"ק דחולין סוגי' דרוב דיליף דאזלי' בתר רובא מרישא ש"ע ופרה אדומה וכ' תוס' דאחר יב"ח ליכא שלא היתה טריפה כשנולדה דהוי חזקה שאינה מבוררת, וקשה הא הוא חי לפנינו ומשעה שנולדה איכא חזקה כמו שחית' עתה תחי' עוד ימים ושנים ע"כ דלאו טריפה היא למ"ד טריפה א"ח כדקיי"ל ודוחק דכל הסוגי' אזיל למאן דחייש לשמא ימות ול"ל חזקת חי ועוד הא מקשה שם ר"מ היכא אכל בשרא והא ר"מ ל"ח לשמא ימות ורחוק לומר דמקשה למאן דאפיק דר"י לר"מ במס' סוכה, וע"כ לומר דלזמן מרובה לכ"ע ליכא חזקת חי וליכא חזקה שאינה טריפה משום חזקה שתחי' יב"ח וזו ראי' ברורה: ועיין רא"ש נדרים ג' ע"ב שכ' בפשיטות מאן דל"ח לשמא ימות לזמן קצר מודה דלזמן מרובה חיישי' ונראה דכן שיטת הרמב"ם מכח קושי' לח"מ פ"א דנזירות דדברי הרמב"ם סתרו דבהלכ' סוכה פוסק כמ"ד דל"ח לשמא ימות ובנזירות פסק דחיישי' וכן בהלכ' תרומות פסק בשעה א' קודם מיתתו דלא תאכל בתרומה, ועיי' ח"צ סי' ק"ו שהקשה ג"כ פסקי הרמב"ם אהדדי ממ"ש בהלכ' יה"כ כרבנן דר"י, ונכון אשר דבר בזה בשעה"מ פ"ד מסוכה שאני נזירות דלזמן מרובה הוא וחיישי', ובשעה א' קודם מיתתו כיון שאנו דנין מעיקרא לימים ושנים זמן מרובה הוא דאין לחלק בין הימים דמה היום מיומים וקיימתי תי' זה מנפשאי ואח"כ מצאתיו בשעה"מ וברוך שכוונתי לדעתו היוצא לנו כי הרמב"ם ע"כ לחלק יצא בין זמן מועט למרובה בחששא דשמא ימות: ויש לי מקום עיון באשה מעוברת ותקריב ללדת כי היא בחודש התשיעי, לפמ"ש תוס' בכתובות פ"ג ע"ב באשה מיתה שכיח שמסתכנת בלידה, וכיון דמעותדת ללדת בחודש ט' מיתה שכיח, ואפי' לזמן מועט ולמיתה פתאומי' יש לחוש, ויש מקום עיון בזה בכל דבר דל"ח למיתה לזמן קצר אפשר באשה כה"ג חיישי': והנה ברא"ש נדרים הנ"ל מבואר ד"למד יום זמן מרובה הוא, ומצאתי בספר יערות דבש ח"ב סוף דרשה ג' שהוכיח דזי"ן ימים זמן מועט הוא, ואני הבאתי מאז ראי' לזה מש"ס סוכה דמקשה ר"מ אדר"מ דבבהמה חייש למיתה, ואי זי"ן ימים זמן מרובה הוא לק"מ וע"כ דס"ל לש"ס בפשיטות דז' ימים זמן מועט הוא, שוב מצאתי כמה שנים אח"כ ראי' זו בשעה"מ הנ"ל, ונראה דלאו דוקא למ"ד יום אלא אי' ימים פחות ג"כ זמן מרובה הוא ואנו אין לנו ראי' רק דזי"ן ימים בגדר וסוג זמן מועט הוא: ולפ"ז קשה לן האי פסקא דש"ע דלא יברך ברכת שהחיינו בין המצרים הלא לזמן מרובה ודאי חיישי' לשמא ימות ולמה לא ניחוש כאן וצ"ע, ולכן נלפע"ד לעשות פשר דבר עפמ"ש המג"א בשם ס"ח דבשבת יברך ור"י ס"ל דגם בשבת לא יברך, ואומר אני ע"פ שהקדמנו לזמן ארוך כמו כ"י שבין המצרים זמן ארוך הוא, וזי"ן ימים זמן קצר הוא, ואם נאמר שלא יברך כלל בין המצרים אפי' בשבתות יש לחוש שמא ימות ולא יעשה המצוה כלל, ותפסת מרובה לא תפסת, ולחלק בין הימים א"א מה היום מיומים לכן נבחור לברך ביום ש"ק דליכא זמן פורענות כ"כ, ובכל שבוע מונים א' עד שבת זמן מועט הוא ימתין עד שבת ואם עבר שבת ולא בירך מיום א' עד שבת הבא זמן מועט הוא ולא יברך עד שבת הבא, כנלפענ"ד נכון וברור לעשות פשר דבר ומכרע מלתא מדינא כמ"ש: ובדדוש אגדה אמרתי לפרש בפ' בראשית ויהי מקץ הימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה', ובמדרש שחטא שהביא מן הגרוע ואין רמז בקרא מזה, ונ"ל כי יש פרי שגדולה ושרשה באדמה ממש ויש פרי העץ וחשובה פרי העץ מפרי אדמה ולכן קבעו ברכה בפ"ע לפרי העץ, וקין הי' לו פה"ע ופרי אדמה והביא מפרי אדמה במקום שהי' לו להביא מפרי העץ החשוב יותר, ובזה נ"ל לפרש רישא דקרא ויהי מקץ הימים שטרחו המפרשים מאי קמ"ל קרא שהי' מקץ הימים, ונ"ל דיש לדון את קין לכף זכות דלכן הביא מפרי האדמה כי צמחו והגדילו קודם פירות האילן והי' מן זריזי' מקדימים הגם שהי' אפשר לעשות אח"כ מן המובחר חשש שמא ימות אח"כ ולכן סיפר לנו הקרא ויהי מקץ הימים שלא הי' מן הזריזי' אלא איחר להביא אחר שכבר נגמר פרי האדמה והי' מתעצל עד שכבר נגמרו פירות האילן ואז הביא מפרי האדמה וחטא בתרתי שלא הי' מן הזריזי' ולא עשה מן המובחר, והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו הי' מן הזריזי' שהביא מן הבכורות ולא איחר ומחלביהן מן המובחרים שבבכורות צאנו כנ"ל ובזה אמרתי לפרש קרא בתהילים חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך צ"ל כיון שאמר חשתי מה זה שאמר עוד ולא התמהמהתי, גם לשמור מצותיך צ"ל הול"ל לקיים או לעשות מצותיך, ונ"ל כי דהע"ה הי' מן המקדימים למצוה ולא איחר לעשות בחשבו שמא ימות ולא יעשה, וגם אם הי' יוכל לעשות אחר הזמן מצוה מן המובחר יותר מ"מ לא התמהמה מלעשותה מיד מחשש הנ"ל, והיינו אשתי גם ולא התמהמהתי כדי לשמור חוקיך כדי לעשותה בטוב יותר ובכ"מ שמירה דכתיב במצוה זה הכוונה לעשותה באופן היותר טוב באדם המשמר דבר החביב לו ולכן דרשו ז"ל ושמרתם הוא הלימוד כי ע"י הלימוד יוכל לעשות המצוה כתקונה בכל דקדוקי' תכלית חכמה חשובה ומעשים טובי' והיינו ולא התמהמהתי אפי' כדי לשמור מצותיך וא"ש, ה' יחיינו ויקיימנו לפניו לשמור מצותיו, וללכת בדרכיו כל הימים ונזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו כבוד אומר כולו כי"ר הכ"ד פה פ"ב ר"ח תמוז תרכ"ז לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קד שנה טובה ומבורכה, מאלקי המערכה, טובה ומתוקה ששון ושמחה, לתלמידי י"נ הרבני המופלג בתורה ויראה קדומה, מימים ימימה בן אחותי כש"ת מו"ה משה קארניטצער יחי' לאי"ט: הנה ברך לקחתי וברך אשיב לך מקרב הלב, ימלא ה' כל משאלותיך לטובה, ובאו הברכות האלה עליך והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלקיך בלי ביטול ופזור הנפש כי היא חיינו ואורך ימינו שבתנו בבית ה' כל ימי חיינו אמן: וע"ד שהוקשה לך בשינוי' הסוגי' בר"פ ד' דר"ה אמר רבה הכל חייבין ואין הכל בקיאי' וכו' וכן הוא בפ"ק דמגלה, ובר"פ לולב וערבה מקצר ועולה ולא אמר הכל חייבי', כבר עמד ע"ז בס' טור אבן במגלה והאריך למעניתו ליישב זה ובכל דבריו במח"כ לא העלה מקום יישוב המיישב דעת: ואני בעני הכינותי מקום יישוב, בשנבין הא דהקדים רבה הכל חייבי' מה רצה בזה פשיטא והכל חייבי' לא הו"ל למימר אלא אין הכל בקיאי' ורש"י במגלה כ' וז"ל הכל חייבי', מתוך שהוא מחוייב בדבר הוא בהול לצאת י"ח, הנה יצא לפרש מה שאמר רבה הכל ועיקר חסר דהא פשיטא דהכל חייבי' וחשש שמשו"ה יהי' בהול חסר, והנה במגלה שם הי' נ"ל דהוצרך להקדמה זו משום דמגלה דרבנן לא בהול כ"כ כמו במצוה דאורייתא ועיי' זה בטורי אבן שם, ובפ"י ביצה סוגי' דט"כ, אלא נגד זה י"ל במצות מגלה כיון שהכל חייבי' אפי' נשים דלא מחייבו במ"ע שהז"ג מ"מ מחוייבי' במגלה שאף הן היו באותו נס שקולה וחמירא וזריזי' יותר במצוה זו שהכל חייבי' בה והיינו דאמר הכל חייבי' לכן יש למיחש שיהי' בהול הגם שהיא מצוה דרבנן, ובר"פ לולב וערבה לולב מצוה דאורייתא לא הי' צריך להקדמה זו, וי"ל קצת בזה הא דאמר ר"י מפני שעיניה' של עניי' והקשה תוס' הא בשופר (ולולב מודה ע"כ לחששא דרבה, ולמ"ש דבמגלה לא חייש רבה רק משו' דהכל אפי' נשים חייבי' והא מלתא ריב"ל הוא דאמר כן מדנפשי' מסברתו שם ד' ע"א ועיי' תוס' שם, אפשר דר"י ל"ל כריב"ל, ולכן נאיד מטעמא דרבה במגלה, אבל בשופר ולולב דמדאורייתא מודה: אלא הא דאמר רבה בשופר ר"פ י"ט דהכל חייבי' ולא אמר כן בר"פ לולב וערבה עדיין צריך יישוב וגם מה דצריך להקדמה זו דהכל חייבי' בשופר, נ"ל עפמ"ש הר"ן דבמילה בשבת ל"ג משום ש"י דלאו כ"ע