כתב סופר אורח חיים קצח

ולמ"ש י"ל דוודאי צער הוא לו טרחת ויגיעת המלאכה ביום התענית משום חולשא דלבא וכחש חילו מן התענית אבל נגד זה כיון שמסיח דעת מן התענית ועוסק במלאכתו אינו מרגיש בתענית כ"כ וש"ס מקשה הלא מלאכה צער היא לו, הגם שמצד אחר מרגיש התענית ביותר כשאינו עושה במלאכה, מ"מ לא הי' להם לאמר בו לא איסור ולא היתר כיון שיש צד לכאן ולכאן, ולענין ת"ב תלי' במנהגא אמר רשב"ג דראוי' לעשות עצמו כת"ח כדי שיתענה ביותר ע"י ביטול מלאכה ירגיש ביותר התענית שלא יסיח דעתו מן התענית ומן האבילות וע"י שיזכור האבילות לבו עליו דוי ומצטער ביותר וקשה עליו התענית ג"כ ביומא דמצטער טובא כנ"ל: ולפ"ז מסתבר יותר שלא לעשות מלאכה ביום דצערא דמלאכה ליכא כ"כ בלילה שאינו מרגיש אז התענית ומשום שלא יסיח איכא יותר בלילה וכ"ש בכניסתו דאתחלתא דאבילותא הוא, ולולי דמסתפינא הייתי אומר דאפשר בלילה לאו במנהגא תלי' אלא דאיסורא הוא מטעם שכתבתי, ומתוס' דקתני מקום שנהגו לעשות מלאכה עושים וכו' ובמקום שלא נהגו אין עושים ובכ"מ ת"ח וכו' היינו ביום דתלי' במנהגא וקמ"ל דמקום שאין עושים צריך לנהוג כמנהג המקום ות"ח בכ"מ אין עושים וקמ"ל הא דאמר רשב"ג לעולם יעשה עצמו ת"ח וכו' אבל מלילה דלא תלי' במנהגא לא איירי מתני', וי"ל בזה לשון רש"י פסחים דכ' ספק בה"ש שלו אסור באכילה ומלאכה, והא איסור מלאכה במנהגא תלי' והא אסור קתני ואיך כ' רש"י איסור מלאכה שאינו אלא מנהג וגם רחוק דהיכא דנהוג יחמירו בספק שלו, ולמ"ש דבלילה איסורא איכא א"ש: והמג"א הניח בצ"ע סתירת רש"י מ"ש בפסחים ממ"ש בתענית י"ג וז"ל מהכא משמע דבליל ת"ב מותרים במלאכה ואין איסור אלא ביום ואין מפרסמין הדבר עכ"ל, ולחומר הנושא נ"ל לפום רהיטא דמ"ש רש"י בתענית דליל ת"ב מותר' במלאכה היינו שמותר מצד הדין דהא קתני בברייתא כשאמרו אסור במלאכה אינו אסור אלא ביום אבל בלילה מותר משמע דליכא איסור מלאכה בלילה ואפי' ת"ב, והיינו דאיסורא ליכא דיש מקום לומר דבליל ת"ב איסורא הוא מטעם שכתבתי, לזה כ' רש"י דמברייתא זו משמע דבליל ת"ב ליכא איסור, אבל תלי' במנהגא הנוהגי' שלא לעשות מלאכה ביום משום דמסיח דעתו ה"ה וכ"ש בלילה בטלים ממלאכתם אלא ממ"ש רש"י ואין בטלים ממלאכתם רק ביום והא ביום ליכא רק מנהגא משמע דבלילה אפי' מנהג ליכא דלא כשיטתו בפסחים, והמג"א שינה לשון רש"י וכ' על שמו וליכא איסור רק ביום וברש"י שלפנינו אינו כן אלא שאין בטלים ממלאכתם משמע בלילה אין בטלים: והנ"ל בבנין סתירה זו דמ"ש רש"י בתענית מהכא משמע, לכאורה אין משמעות משם דברייתא לא איירי אלא היכא דאמרו שאסור במלאכה אבל בת"ב לא אמרו מידי דאסורא אלא במנהגא תלי' ואפשר דנוהגי' שלא לעשו' גם בלילה נוהגים כן, ונ"ל דמשמע לרש"י הכי דס"ל דנוהגים שלא לעשות מלאכה נהגו שלא לעשות שום מלאכה אפי' מלאכה דליכא משום שיסיח דעת הגם דטעם מנהגא משום היסח הדעת הוא, מ"מ כיון שנהגו באיסור מלאכה השוו ת"ב לשאר תענית ציבור דאסור מלאכה אפ' אין בה היסח הדעת, דאסמכוהו אקרא ודוקא ביום אבל בליל ת"ב דגם בשארי ת"צ עושים בלילה לא החמירו על עצמם יותר מת"צ וזה שכתב רש"י מכאן משמע ולא כ' מוכח, דהוכחה ליכא דברייתא היכא דאמרו אסור איירי ולכן כ' רש"י משמע, דמשמע לי' מסברא כן, וכ"ז במלאכה דליכא למיחש להיסח הדעת אבל עלאכה שיש בה היסח הדעת מתענית ואבילות דמשו"ה נוהגי' שלא לעשות מלאכה גם בלילה אסור, ומ"ש רש"י מכאן דבליל ת"ב מותר במלאכה היינו מלאכה שאסורה ביום ת"צ אפי' אין בה היסח הדעת וזהו שסיי' שאין בטלים ממלאכתם היינו שיושבים ובטלים מכל מלאכה כמו בשארי ת"צ זהו דוקא ביום ולא בלילה כנ"ל בשיטת רש"י תענית ובדיוק לשונו, וי"ל מ"ש רש"י פסחים דבה"ש אסור באכילה ומלאכה היינו מלאכה שיש בה משום היסח הדעת מאבילות ומתענית כנלפע"ד והוא יישוב המיישב לחומר הענין ומ"ש בחילוק מלאכות בין מלאכה דיש בה היסח הדעת עיי' תה"ד סי' הנ"ל ובמג"א ס"ק כ"ג וס"ק כ"ה: המורם מדברינו כי הדין דין אמת כמ"ש המג"א דבליל ת"ב אסור בעשיית מלאכה ויש טעם וסברא להחמיר יותר בלילה מביום והיינו במלאכה שיש בה משום הסחת הדעת דאבילות דאתחלתא דאבילות הוא, וכ"ש בנדון שלפנינו במש"ק דיוצא מעונג לאבל ומתהפכת עונג לנגע נראה בבית ה' אשר הורס דיש לחוש להסחת הדעת או שלא יכנס אל לבו כשיעסוק במלאכתו, משא"כ בכל ת"ב דעלמא דכבר מתחיל באיזהו דברים בעת"ב ויפה דן ויפה הורה: והנה מ"ש פר"מ נ"י שירה עליו א' מן הלומדים חיצי השגה על הוראתו להיות שא' מן ב"ב שכר מן אקרו"ט שחיטת בהמות (הנקרא בריעפעלגעלד) ויש לו לשוכר פסידא אם לא ישחוט השוחט בליל ת"ב והוא דבר אבד ואפי' ספק דבר אבד מותר דדבר האבד בת"ב דמותר נלמוד מדבר האבד בחוה"מ דמותר ושם נאמר במג"א רס"י תקל"ז בשם הש"ך דאפי' ספק דבר האבד מותר, ופר"מ ני' השיב ע"ז וחיזק הוראתו דלא מקרי ד"א רק כשמפסיד מקרנו, אבל לא הפסד מן הריוח כמבואר בהלכ' חוה"מ וביו"ד סי' ש"פ, ובנדון שלפנינו ליכא רק הפסד מן הריוח בחשבון כל השנה ששכר הנ"ל מאקרו"ט, וע"ז חזרו ופקפקו מקצתן כי יש לדמות דבר זה למ"ש מג"א ססי' ר"מ, סס"ק ח"י דחושבי' כ"י בפ"ע ונראה כאלו מפסיד מכיסו לפי חשבון היום והה"נ בנדון זה יפה השיב פר"מ ני' כי הענינים רחוקים זה מזה כרחוק מזרח וכו' התם בנדון של המג"א ישראל מנכרי לכל השנה ונכרי משכיר לו לפי חשבון הימים במספר השנה וגם שבתות בכלל דמשכיר לו הנכרי שלו, ע"ז כ' המג"א כשנבוא לחשבון כ"י בפ"ע יצא לו לשנה הפסד מקרנו ביום השבת כי הנכרי העלה בחשבון הימים גם יום השבת משא"כ כאן ששכר מאקרו"ט השחיטה מכל השנה בזמן המותר לשחוט ע"פ הדין וע"פ הוראת מרא דאתרא ואלו ימים שאסורים לו ע"פ חכם העיר א"א להעלות בחשבון בפ"ע דאלו לא השכירו לו מעיקרא, ואין לחשוב אלא פסידא דקרנא מכל השנה בכללו אלו דבריו תשובתו תשובה שלימה היא וחלוקו חלוקא דרבנן הוא ואני מוסיף אפי' אית לי' עי"ז פסידא דקרנא בחשבון כל השנה בכללו, אין להתיר לו דהא מעיקרא אדעתא דהכי נכנס לשכור השחיטה כ"ז שיהי' מותר לשחוט ע"פ ש"ע והוראת חכם, ולא מקרי הפסד מלבד כ"ז גם המג"א לא החליט דבר זה אלא שי"ל כן, ומלתא דלא מסתבר במושכל אלו הדברים, ועוד קאמינא אם לדידי' להשוכר שרי משום פסיד' דידי' לשוחט מי נאמר חטא ושחוט משום פסידא דשוכר ולשוחט ליכא פסידא הגם שהוא שכור מן הקהלה לשחוט למי שמזכירים לו השחיטה, הוא אינו מחוייב לשחוט רק בזמן שמותר לו, ולא יקופח משכרו משו"ה, הכלל הוראתו בקדושה היא ואין בה פקפוק ונפתל כלל, וה' יראנו אות לטובה ונזכה לחזות בבנין ציון וירושלים, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, הכ"ד אוה"נ דש"ת. פה מרחץ מיידלינג כאור בוקר ליום א' טו"ב מנחם אב תרכ"ז לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קג המג"א סי' תקנ"א מביא ב' דיעות אם לברך ברכת שהחיינו בשבתות בין המצרים ולא הכריע ואני בעניי כתבתי בגליון ש"ע שלי להכריע לברך בשבת והגליון קצר מהכיל ואמרתי להעלות על הספר ובדיו באורך, הנה הט"ז כ' לברך בכל יום בין המצרים מחשש שמא ימות ולא יקיים המצוה ונסתייע ממ"ש הב"י סי' תקמ"ה מתוס' מ"ק ונמ"י ורי"ו שנתנו טעם למה התירו לכתוב פסק ב"ד בחוה"מ דחיישי' שמא ימות א' מבע"ד או מב"ד ועדים ודן הט"ז קו"ח אם דבר רשות התירו מחשש שמא ימות כ"ש וקו"ח לדבר מצוה שיש לחוש למיתה אלו דבריו ז"ל: ולפענ"ד נראה דיש לחלק דהתם שאני, חדא כיון דאפשר שימות א' מהם ויתבטל הגם דבכ"מ אין חוששי' לשמא ימות עכ"פ כיון שאפשר לכן מתחלה לא אסרו לכתוב פס"ד וכמה דברים התירו והקילו בחה"מ ועיי' ב"י שם שכ' במ"ש רש"י דהתירו לכתוב גט משום עיגון היינו שהתירו משו"ה בכ"מ כיון שיש לפעמים חשש עיגון, הא חדא ועוד קאמינא שם איכא חשש ש"א מבע"ד שאין קצבה ושיעור למספר בע"ד ולפעמים טובא הוו וגם ב"ד עדים מכולם יש לחוש שמא ימות א' מהם משא"כ כאן כ"א בפ"ע א"צ לחוש לעצמו שמא ימות הוא והוא יחיד ועוד והוא העיקר דכתבו עוד שמא יצא למדה"י בצירוף שניהם יחד שמא ימות ושמא יצא למדה"י חיישי', אבל למיתה לחוד לא חיישי': וגם אי יהיבנא לט"ז שדמיונו עולה יפה דתלי' זה בזה כמו דחיישי' בחוה"מ שמא ימות כן חיישי' כאן הלא הב"י כתב שם בשם הרמב"ם טעם אחר כיון שהתירו לדון בחוה"מ התירו כל דבר דשייך לב"ד עיי"ש וי"ל דמחבר נקיט לעיקר כטעמא של הרמב"ם ולא חיישי' גם התם לשמא ימות ולכן פסק כאן דלא יברך: ונ"ל דרמב"ם לטעמי' דס"ל דלא חיישי' למיתה דהא פסק פ"ד מהלכ' סוכה הלכ' י"ז דפני סוכה כשרים לעשות מן הכל אפי' מבע"ח וע"כ דס"ל דל"ח לשמא תמות וכן בהלכ' יה"כ פסק כרבנן דר"י דאין מתקינין לו אשה אחרת ש"מ דס"ל דהלכה כמ"ד דל"ח למיתה ועיי' תשוב' ח"צ סי' ק"ו, ותו' ונמק"י ורי"ו צ"ל דס"ל כמ"ד דחיישי' לשמא ימות ולפמ"ש לחלק בין התם לדהכא אפשר גם תוס' ודעימי' ס"ל להלכתא דלא חיישי' למיתה ועיי': והנה תוס' גיטין כ"ח ע"א וביומא לחלק יצא בין זמן מועט למרובי ועיקר ראי' תוס' מדל"ל לאביי לחלק בין שמא מת לימות ובה לר"י אשת כהן ל"ת בתרומה כשיצא בעל מפתח ביתו וע"כ צריך לחלק