כתב סופר אורח חיים קצז

ס"ל כרא"ש, וכן נראה לי שהיא שיטת הרמב"ם בפ"ה מהלכ' תענית הלכה ח' ת"ב שחל בשבת אוכל כ"צ ומעלה ע"ש אפי' כסעוד' שלמה וכן ת"ב שחל בשבת אינו מחסר כלום עכ"ל, הנה בדרך זו עת"ב וצ"ל ת"ב שחל בשבת אפשר דהי' לו כן הגירס' בברייתא, ובת"ב שחל בשבת כ' אינו מחסר כלום ולא כ' כמו בברייתא דאוכל ושותה וכו' נראה דכוונתו לתוספתא דמביא הרא"ש ודייק דאפי' דברים שבצנעה מותר ולכן בעת"ב שחל בשבת מעתיק לשון הברייתא שבש"ס, ובת"ב שחל בשבת מעתיק סיום התוספתא דאינו מחסר כלום אפי' תשמיש ורחיצה וכיוצא דברים שבצנעה, ובעת"ב ליכא רבותא דשרי דגם בחול מותר וזו ראי' ברורה מוכחת דרמב"ם כרא"ש והוא עמוד הוראה, ויש ראי' לשיטתם ממשמעות התוספתא וראי' מהימנא מברייתא שהבאתי, ועיקר הדבר מדרבנן מד"ק, וכ"ש לכמה שיטות דס"ל דד' עינויים גם ביה"כ דרבנן, בוודאי עיקר להלכה לקולא, אלא דר"מ כ' שנכון להחמיר בדברי מורי ואפי' הוא להקל ואני להחמיר וכו' כמ"ש ברא"ש וטור, ורא"ש כ' וכן עמא דבר להקל, ויש לדייק בדברי הר"מ שברא"ש שכ' וז"ל הדבר יצא מפי מורי וכל עדת ישראל יעשו אותו וכו' כדאי הוא ב"א לאבד עליו עונה א' בשנה עכ"ל, נ"ל דמ"ש וכל עדת ישראל יעשו אותה לאו למליצה כ' כן אלא במכווין לדינא, דיחיד לא יחמיר על עצמו, ואם הוא רוצה להחמיר בשלו רשאי, אבל לא בשל אשתו ומצות עונה עליו חוץ מהוא והיא רוצים להחמיר מי ימחה על ידיהם אפי' בכל ימות השנה, ולכן כ' כל ישראל יעשו אותו לנהוג מנהג זה וכיון שקבלו עליהם לנהוג אסורו חובה היא וגם עלה אסורא הוא וגם א"א לה לכופו כיון שנוהגים כן מיד בשעת נשואין נכנסה לכך לנהוג עמו ככל חומרא דנהיגו, ואפשר משו"ה כ' בד"מ ורמ"א שנוהגים להכריז דברים שבצנעה נוהג להודיע שנוהגים כן בכ"מ או במקום ההוא שנהגו וכל אשה יודעת איש לכך נכנסה לנהוג במנהג שיהיו שם: והרמ"א כ' ויש אוסרים בתשמיש וכן נוהגים, נראה לא נהגו מפני ספק שמא הלכה כר"י מווינא פשיטא דהלכה כרבים וכ"ש במלתא דרבנן, אלא מפני שכ' הר"מ שראוי' להחמיר יען יצאה הוראה זו מפי מורו וכל עדת ישראל יעשו אותו לנהוג כולם כן לכן נהגו להחמיר, ושפיר כ' של"ה בליל טבילה יש לסמוך על המקילים היינו כיון דעיקר להלכה כדעת המתירים, ובאלי' רבה פקפק הא להאוסרים אסור גם בליל טבילה כיון דתשמיש אסור אפי' בליל טבילה, דחי' זו לאו כלום היא בוודאי להאוסרים אסור אבל אין הלכ' כוותייהו אלא דנהגו כן מפני כבוד הר"י מווינא כמ"ש הר"מ, ואין ראוי' להחמיר מה שאינו מן הדין לבטל מצוה דעונה בליל טבילה דיש מצוה ביותר, וגם ר"מ לא התכווין להחמיר כה"ג, וכן משמע דכ' וכל ישראל יעשו וכו' היינו שנוהג בכ"י בכל עונה דלילי שבת, אבל מצוה דטבילה ותשמיש בליל טבילה מצוה ביותר שאינה לכל ישראל רק ליחידים במקרה לא יחמיר, כ"ש כשאשתו אינה מרוצית לכך כנלפענ"ד: ועכשיו שהדור פרוץ והנשים דעתן קלות להקל בחמורות באיסור שיש בה כרת בעו"ה, ויש לחוש טובא כשבאות לבית הטבילה אם ימנעו אותן מלטבול שלא יבואו פעם אחר ויכשלו הן ובעליהן והנסיון למדנו בוודאי אין להחמיר להם, וכן אנו מורים ובאים זה רבות בשנים, ולהולכי תמים, יש להראות פנים, כי המחמיר ע"ע ת"ע ברכה משוכן מעונים: ולתשלום הענין עיי' מג"א ססי' תקנ"ב דמביא תשובת מהרמ"ל סי' תס"ט דמותר ללמוד בשבת שחל בו ת"ב הגם דנוהגי' להחמיר בתשמיש הבו דלא לוסיף עלה, ומביא דמתשוב' מהרי"ל משמע דאסור ללמוד אחר חצות משמע קודם חצות מותר וכ' הטעם כיון דנדחה דין עת"ב יש לו מיהא בד"מ כ' עת"ב משמע בת"ב עצמו אסור כל היום, והנה מסתימת מהרמ"ל משמע דמותר כל היום מדלא כ' דוקא קודם חצות מותר, ונראה דכ"ש בעת"ב בשבת מותר כל היום וקו"ח מה בט"ב עצמו בשבת ס"ל דמותר ללמוד כל היום כ"ש בעת"ב שחל בשבת דמותר אפי' אחר חצות, ואפשר דס"ל דקיל ת"ב בשבת מעת"ב שחל בשבת, דכיון דשבת ערב של נדחה הוא קיל משאר עת"ב, ובעת"ב בשבת ס"ל דאסור וכבר כתבנו זה לעיל ומצאנו לנו חבר בב"י סי' קנ"ו, ומהרי"ל חולק בזה וס"ל דת"ב שחל בשבת הוא כמו עת"ב שחל בשבת דאסור אחר חצות וקודם חצות מותר והד"מ שהי' לו הגירסא במהרי"ל עת"ב, אפשר דמהרי"ל וד"מ ס"ל כמהרמ"ל דת"ב שחל בשבת קיל כעת"ב שחל בשבת, ולכן לא הזכיר כלום בהג"ה מת"ב שחל בשבת כן י"ל, אלא מדכ' בד"מ אפי' עת"ב שחל בשבת משמע כ"ש ת"ב שחל בשבת ולא נחית לומר דת"ב שחל בשבת קיל מעת"ב דעלמא ואיפכא מסתברא דחמיר מעת"ב לכן כ' אפי' עת"ב וכ"ש ת"ב שחל בשבת: והנה הדג"מ כ' מ"ש הד"מ עת"ב לא בא רק להודיענו אפי' עת"ב לא ילמוד אחר חצות וכ"ש בת"ב עצמו שלא ילמוד אחר חצות אבל קודם חצות מותר דדינו כעת"ב וכן נ"ל מדלא כ' חידוש דין זה ת"ב בשבת שאסור כה"י ש"מ דלא, אבל הראי' שמביא הדג"מ מדלא כ' רמ"א בשום מקום דאין אומרים במה מדליקין בת"ב שחל בשבת, אין בראי' זאת ממש, דזיל בתר טעמא דאומרים במה מדליקין כ' ב"י סי' ע"ר כדי להזכיר כ"א בג' דברים עיי"ש דנכון לומר קודם התפלה, בוודאי אין למנוע לומר במה מדליקין דיש בו משום אפרושי מאיסורא, ולא משום מצוה דת"ת הוא אלא לכווין הנ"ל, וגם למ"ש המג"א דיש להחמיר כיון שאפשר ללמוד דברים המותרים נ"ל פשוט דאין בכלל זה אמירת במה מדליקין דלא אפשר ולא מתוקן במה שלומד ענין אחר תחתיו דלא הגיע אל המכוון של אמירת במה מדליקין: אלו דגם מ"ש במנהגו מהרי"ל ומביאו בד"מ ומעתיקו בהג"ה לא אבין הא דברים שבפרהסי' אינו נוהג ואסור בשבת אלא דלמוד דברים המותרים בת"ב אין פרהסי' בדבר אבל למנוע לומר פרקים שאומרים בצבור אין לך פרהסי' יותר ממניעה זו דמראים אבילות בשבת ועיי' שו"ע יו"ד סי' ת' דאבל שקוראים אותו שיעלה ור"ת שעלה בכל שבת הי' עולה באבילות בשבת, קו"ח אם כל הציבור אין אומרים פרקי אבות ורגילים בו בכל שבת דפרהסי' הוא וצלע"ג: ונחה דעתי עפמ"ש בח"ס או"ח סי' קנ"ו דטעמא דמלתא דנוהגי' שלא ללמוד עת"ב אחר חצות לא משום אבילות אלא דכל מה שלומד מחצות ואילך עדיין מחשבתו עליו ויהרהר גם בלילה ויכנס באבל כשהוא שמח לכן גם בשבת אחר חצות אסור שאינו אלא משום אבילות דלילה שלאחריו אלו דבריו הקדושים זצ"ל, והא"ש דגם שלא לומר פרקים ליכא משום אבילות בפרהסי' דהא אינו מראה בזה אבילות דיומא אלא אבילות דלילה שלאחריו וא"ש נכון: ויצא לנו עפ"ז דין חדש דמותר ללמוד עת"ב אחר חצות עם אחרים דברים הרעים הגם שאין צריכים לו דמבואר ביו"ד סי' שפ"ד דללמוד עם אחרים אסור אפי' דברים המותרים לעצמו ועיי' מג"א סי' תקנ"ד ס"ק ב' דמשו"ה אסור ללמוד עם התינוקות אפי' דברים הרעים אפי' אין מביאים משום איסור מלמד, כ"ז בת"ב דאסור משום אבילות אבל בעת"ב שרי דליכא איסור רק משום שיהרהר בלילה, ובמלמד דברים הרעים לא שייך טעם זה, וכן מ"ש הב"ח דעם תנוק שאינו מבין אסור ללמוד אפי' דברים הרעים משום איסור דתינוק עצמו ששמח בלמודו, בעת"ב שרי דל"ש בתינוק שיהרהר בלילה במה שלמד ביום וישמח בו כנ"ל, ולפמ"ש טעמו של אבא מאוה"ג זצ"ל מוכח ממהרי"ל ורמ"א, א"כ הנכון לדינא כמ"ש, ופה תהי' שביתת קול קן קולמסי כעת, וכעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, וישמיענו קול ששון וקול שמחה ונזכה לחזות בנועם ה' לבקר בבנין אריאל, הכ"ד אוה"נ דש"ת. פ"ב ה' ז' מנחם אב תר"ל: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קב שובע שמחות, ורב ברכות, יחולו על ראש י"נ הרב המאוה"ג, מורג חרוץ בע"פ, זית רענן יפ"ת מורה לעדתו כהלכתו, כש"ת מו"ה עמרם נ"י אבדק"ק מאדא יע"א: יקרת מכתבו קבלתי בש"ק סמוך לעתות ערב שלוח אלי ממקומי ולהיות כי ביום רבו מקבלי פנים וכדי להוציאו מן התלונה שחר קמתי לעיין במכתבו ולמלאו' מבוקשו הנני יוצא בחפזון מה שעלה במחשבה לפני בעיון מעט מזעיר ע"ד אשר הורה ובא בקהלתו שלא לשחוט במש"ק ליל תענית ואבילות דרבים של ת"ב שנדחה, יפה הורה כי מ"ש הט"ז ססי' תקנ"ט דראה בכל המקומות ששוחטים לצורך אכילה ביום שאחר ט"ב היינו מחצות ואילך אבל לא קודם חצות שהוא משום מלאכה, ולאחר חצות דליכא רק כמו מר"ח ואילך, מקילי' דל"ש שמא יבוא לאכול וציין על המג"א סי' תקנ"ט ובפמ"ג, הדבר פשוט וא"צ אריכות בראיות וציונים: ועיי' מג"א סי' תקנ"ד ס"ק כ"ג שכ' הרעב"ט טעם דנוהגים איסור בעשי' מלאכה כדי שלא להסיח דעתם מן האבילות גם בלילה אסור וכן נראה מסתימת הפוסקים וכ"כ רש"י בפסחים נ"ד ע"ב ד"ה בין השמשות שלו אסור באכילה ובמלאכה, ונ"ל דמסתבר ביותר יש להחמיר בלילה מביום דהנה בש"ס תענית י"א ע"ב שלמא כולהו אית בהו תענוג אבל מלאכה צער הוא, וי"ל הנוהגים היתר במלאכה ולא חששו להיסח הדעת דנגד זה יש צער במלאכה ועינוי ביום התענית הגם דליכא חיוב לעשות מלאכה כדי שיהי' מעונה ביותר מ"מ שקלו עינוי יתירה שיש לעושה מלאכה ביום התענית נגד החשש שיסיח דעתו מן האבילות והניחו הדבר על הדין, ונוהגים איסור חששו יותר להיסח הדעת מן האבילות ויש להסביר עוד כי אם עוסק במלאכה מסיח דעת מן התעניות ואינו מרגיש בצערא דתענית כ"כ ומוסבר בזה גרסת תה"ד סי' קנ"ג שהי' לו הגרסא ברש"י במתני' דפסחים כדי שיתענה כ' רש"י עינוי הוא להם כדי שהי' בטלים ממלאכה, ואין מובן מה עינוי יש בביטול מן המלאכה ותה"ד הקשה על פירש"י מש"ס תענית י"ב ע"ב דמפורש דעשיי' מלאכה צער היא לו,