כתב סופר אורח חיים קצו

דיש לחלק בגווני אחריתא ע"פ המבואר בש"ס תענית כ"ט ע"א דאמר ר"י אלמלא הייתי באות' הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בו נשרף, ורבנן אתחולי פורענותא עדיפא ועיי' מגילה ה' ע"ב ועיי' תוס' שם ד"ה ובקש לעקור בתי' שני דס"ד דרצה לעקור ת"ב ולקבוע בעשירי כר' יוחנן דאמר אלמלא וכו' ונראה הא דלא הודו לו חכמים משום דס"ל כרבנן אתחלת' פורענות' עדיפא ולאמת כך הי' מעשה אלא דאמר כיון דנדחה נראה דס"ל לרבי דאתחלת' דפורענותא עדיפא ולכן ס"ל כיון דאדח' מעיקר זמנו שראוי' להתאבל הי' אז עיקר הצרה נדחה, ולא הודו לו לדחות לגמרי דיש לקיימו כל דאפשר הגם שא"א לקיימו בעיקר זמן, אבל אי הי' ס"ל לרבי כר"י דראוי' הי' לקבעו בעשירי לא עלה על דעתו לומר כיון דאדחה אדחה דהא הי' ראוי' מעיקרא לקבעו בעשירי לולי שכבר תקנו בתשיעי וכשחל בשבת ונדחה ע"כ היכא נימא כיון דאדחה בזמנו אדרבא עשירי עיקר זמנו הראוי' לו הוא, וע"כ דס"ל לרבי דלא כר"י אלא כרבנן שקבעוהו בתשעה, ורבנן ג"כ הכי ס"ל אלא דס"ל כל שאפשר לקיימו מקיימינן מיהת בעשרה כנ"ל: ומדי דברי בו זכור אזכור פה לברכה מה ששמעתי מפה קדשו של אבא מאוה"ג זצ"ל בלמדו ברבים מסכת מגילה בכל שנה סמוך לפורים, ליישב מה דקשה טובא בש"ס שם דאמר ר"א בר זבדא רבי לא כך הי' המעשה אלא כך הי' ת"ב שנדחה הי' וכו' קרו עליו טובים השנים מן האחד, והוא תמוה הא אפשר ששני המעשים אמת דרצה לעקור ת"ב ולא הודו לו ופעם אחר אח"כ ת"ב שנדחה הי' ואמר הואיל ואדחי ידחה, ואיך קרא עליו טובים השנים וכו' וליישב זה אמר בפה מה שאכתוב כאן בספר ובדיו כי א"א שהשני המעשים יהיו אמת, דצ"ל בשנה שת"ב חל בשבת הי' ג"כ י"ז בתמוז בשבת נדחה ליום א' ולמה לא אמר רבי בו הואיל ואדחה וכו' וכיון דלא הודו לו איך חזר ואמר בת"ב הואיל ונדחה כיון שכבר חלקו עליו ולא הודו לו, אלא שיש לחלק ולומר בי"ז בתמוז שמיום זה ואילך האבילות מוסיף והולך עד אחר ת"ב גם רבי לא עלה ע"ד לומר הואיל ונדחה ידחה, אבל בת"ב שנדחה הי' ס"ל אחר ת"ב פסקה האבילות וכיון דאדחה מזמנו אדחה ונפסקה האבילות לגמרי וא"ש, אלא אם מעשה הראשון הי' ג"כ אמת דרצה לעקור ת"ב וכ' תוס' דס"ל כר"י דעיקרו בעשירי ורצה לדחות מט' ולקבוע בעשירי ולא הודו לו לעקור ממה שכבר תקנו או דס"ל דט' עיקר, ואם ס"ל לרבי דמסברא עיקר בעשירי איך אמר פעם אחר הואיל ואדחה ידחה הא ס"ל מתחלה הי' ראוי' לקבעו בעשירי עד שרצה לעוקרו מתשיעי ולקבעו בעשירי וע"כ דלא כך הי' מעשה דרצה לעקור מתשיעי מעולם, ושפיר קרא עלי' טובים השנים מן האחד אלו דברי קדשו זצ"ל מה מתקו לחיך: המורם מכ"ז דרבי ס"ל דלא כר"י וגם רבנן אפשר דהכי ס"ל אלא דלא הודו לו לבטל ולדחות מכל ונקטי' הכי דעיקרו בתשיעי וכשנדחה ע"כ לקיימו כל האפשר הגם דאין זמן אבילות כ"כ, ולר"י נהפוך הוא עיקרו בעשירי אלא שכבר תקנוהו בתשיעי וכשנדחה ליום עשירי מתקיים בעתו ובזמנו שהי' ראוי' מעיקרא, ואומר לפ"ז ודאי לר"י דעיקר זמן הראוי' בעשירי כשחל ת"ב בשבת ונדחה א"צ לנהוג בשום דבר אפי' בצנעה בשבת דהרי ינהוג בכל בזמן הראוי' לו יותר, ולא דמי לאבל ברגל דעיקר זמן אבילות מיד אחר הקבורה לא מבעי לשיטת הרא"ש שלהי מ"ק דס"ל דשמע שמוע' קרובה דמתאבל הוא תשלומין לעיקר החיוב דהוא מיד משו"ה חייב לנהוג בדברים שבצנעה ברגל דהוא עיקר זמנו, גם לשיטת מהר"מ שם דס"ל דתוך למ"ד עיקר חיוב הוא ולא תשלומין דשבעה, מ"מ בוודאי ס"ל דעיקר חיוב בזמנו משנקבר בשעת חימום, ואם לא הי' אפשר לקיים בעיקר זמנו מקיים אח"כ מ"מ כל מה שאפשר לקיים בזמנו צריך לקיים, אבל בת"ב נהפוך הוא לר"י דעיקר זמן הראוי' הוא בעשירי, לכן כשנדחה ויקיים הכל בזמנו הראוי' יותר א"צ לקיים כלל בת"ב כן יש לחלק בחילוק הנראה מסברא אלא הא אנן נקטי' כרבנן דקבעוהו בתשיעי וס"ל אתחולתא דפורענות' עדיף וכן ס"ל לרבי ולרבנן כמ"ש, לפ"ז ליכא מקום לחילוק שחלקנו ודומה לאבילות דנוהג ברגל בדברים שבצנעה הגם שנדחה לאחר הרגל, ולשיטת הר"מ דאמר למ"ד לא תשלומין הוא אלא עיקר החיוב מ"מ נוהג ברגל דברים שבצנעה כ"ש בשבת שחל בו ת"ב דזמן הראוי' להתאבל בתשיעי ובעשירי לא עיקר זמנו עד דס"ל לרבי כיון שנדחה ידחה כ"ש דראוי' לנהוג דברים שבצנעה בתשיעי, אלא דר"מ כ' דאפשר באבילות דרבים וישנה הקילו טובא בדברים שבצנעה ודיחיד אפשר גם בזה הקילו ואינו מוכרח אלא שיש באפשר לומר כן, ולכן כ' הר"מ דראוי' להחמיר דאין לו ראי' וסברא לחלק בכך, ורא"ש מביא ראי' ממשמעות תוספת' דאפי' דברים שבצנעה אינו נוהג: ויש לדחות ראי' זו מתוספתא, די"ל דתוספתא ס"ל כר"י דחמיר עשירי שבו נשרף רוב ההיכל ולולי שקבעו כבר בתשיעי הי' ראוי' יותר בעשירי לכן ס"ל דבת"ב שחל בשבת דמתקיים טפי בזמנו הראוי בעשירי אינו צריך לנהוג בשבת אפי' דברים של צנעה, אבל לפי דנקטי' דעיקרו בתשיעי דאתחלתא דפרענותא הוא, ראוי' עכ"פ לקיים בזמנו הראוי' כל האפשר דברים שבצנעה וקו"ח מאבילות שברגל, והא"ש ברייתא שמובא בש"ס תענית י"ג ובעירובין נ"א שבת שחל בו ת"ב וכן עת"ב שחל בשבת אוכל בשר ולא מסיים ואין מונע עצמו מכלום כמו דקתני בתוספתא, ולמ"ש א"ש דברייתא זו ס"ל דעיקר בתשיעי וצריך למנוע עצמו מדברים שבצנעה וא"ש: אלא דמברייתא זו עצמה נ"ל להביא ראי' מהימנא דלא כר"י מווינא, והוא מדקשה לי טובא דקתני ת"ב שחל להיות בשבת וכן עת"ב שחל בשבת אוכל ושותה וכו' והא זו ואצ"ל זו הוא אם בשבת שחל בו ת"ב אוכל ושותה כ"ש עת"ב דקיל טובא והי' סגי באמרו ת"ב שחל בשבת וכ"ש עת"ב או הי' לי' לומר בדרך לא זו אף זו ל"מ עת"ב וכן ת"ב שחל בשבת וכו' ויש ראי' מזה דת"ב שחל בשבת אין לו דין ת"ב אלא דין עת"ב כמ"ש המג"א סי' תקנ"א וכיון דת"ב שנדחה קיל דעיקרו בתשיעי ממילא עת"ב שלו קיל, וה"א דוקא ת"ב שחל בשבת דקיל טובא דאינו רק כעת"ב של נדחה אבל עת"ב שחל בשבת לא ידענו קמ"ל זו וצ"ל זו וכן עת"ב שחל בשבת, ומצאתי לי חבר לדבר זה די"ל דת"ב שחל בשבת קיל אפי' מעת"ב דעלמא בב"י סי' תקנ"ב ד"ה כ' הרב שר שלום עיי"ש, ושמחתי מאוד כי כוונתו לסברתו בעזהי"ת, והא"ש דלא מסיים בברייתא כמו בתוספתא ולא ימנע עצמו משום דבר דממילא נשמע כיון דאמר בדרך זו וצ"ל זו עת"ב נשמע דת"ב שחל בשבת ונדחה קיל אפי' מעת"ב דעלמא ממילא נשמע דמותר בדברים שבצנעה, אבל בתוספתא דלא קתני רק ת"ב שחל בשבת אוכל בשר וכו' לא נשמע דקיל כ"כ הוצרך לפרש ואין מונעים שום דבר אפי' דצנעה וא"ש הכל נכון: ועיי' ב"י סי' תקנ"ט שהעלה דלא התיר רבינו יעב"ץ רק בת"ב שנדחה אבל בת"ב עצמו לא, נראה לי מה דפשיטא לב"י דת"ב הנדחה קיל משום דראינו דרבי רצה לומר כיון דאדחי אדחי והגם שלא הודו לו חכמים לדחות לגמרי אבל מ"מ קיל מת"ב עצמו, והיינו משום דעיקר זמן הראוי' להתאבל הוא בתשיעי אתחלת' דפורענותא כרבי, וכרבנן דקבעוהו בתחלה בתשיעי וכשנדחה לעשירי קיל דשלא בזמנו הוא, אבל לר"י דס"ל דראוי' הי' יותר לקבעו ביו"ד כשנדחה לעשירי חמור כמו ת"ב עצמו ויותר, אלא דנקטי' כרבי דתשיעי זמן הראוי' יותר הוא, ולכן כ' הב"י דאין לדון מר"צ דדחה ת"ב שנדחה מפני דיו"ט שלו רק בנדחה דשאני נדחה דקיל כנ"ל: ובזה אתי' לן שפיר ליישב קושי' השואל שבתשוב' מהר"ם לובלין מובא במג"א סי' הנ"ל איך ס"ד דמקשה עירובין מ"א מדהשלים בכל ת"ב ש"מ דבעיו"ט שאני יו"ט זה דאינו דוחה לת"ב שאינו נדחה ה"ה וכ"ש עיו"ט שלו, אבל כל דדוחה יו"ט או שבת התענית בזמנו גם בעיו"ט שלו אין משלימין והיא קושי' עצומה, ויישובו של מהרמ"ל דבה"א עד דלא ידע דשאני יו"ט דדבריהם דמתענין בו שעות הוי ס"ד ה"ה דדוחה ת"ב בזמנו, ולאמת ס"ל לב"י לחלק, מלבד שקשה מנ"ל לאמת דלא כס"ד ושאני השלמה דעיו"ט שלו משום דמתענין לשעת וליכא משום שלא יכנוס כשהוא מעונה ועיי' מחצית השקל שנדחק, עוד קשה איך ס"ד לדמות ולהקשות הא בוודאי ת"ב שנדחה קיל ומנ"ל דהי' דוחה יו"ט זה גם כשהי' בת"ב עצמו, ואפשר לקיים דבריו בשנאמר דבס"ד הי' ס"ל דיו"ט זה אסור בתענית מדאורייתא עיי' מל"מ פ"ו מהלכ' כלי מקדש הלכ' ט' אריכות נפלא בזה ומבואר שם דירושלמי ס"ל דיום שמקריב קרבן דאורייתא הוא שלא לעשות מלאכה וה"ה שלא להתענות בו ועיי' תוס' פסחים ר"פ מקום שנהגו, ור"ן כ' דאפשר דאסמכת' הוא עיי"ש, ונ"ל דהמקשן ס"ל דיו"ט דאורייתא הא ופשיטא שהי' דוחה יו"ט זה גם כשהי' בת"ב עצמו ושפיר מקשה הא עיו"ט משלימין, וכשחידש רבא דיו"ט דדבריהם הוא י"ל דיו"ט דדבריהם אינו דוחה שום תענית רק כשנדחה, והא דלא מתרץ רק משום דמתענין לשעות בזה הרגיש מהרמ"ל בעצמו על תירוצו וכ' דאמת מתרץ על דבר זה עצמו שהקשה עיי"ש אלא דמלשון רבא שאני יו"ט דדבריהם משמע דלא מחדש דבר זה שהוא מדרבנן, רק דשאני דמתענין בו לשעות אבל בהא אם דאורייתא או דרבנן לא חידש מידי דגם המקשן הכי ס"ל: אבל לדברינו הניתני' למעלה מיושב קושי' זו בלי דוחק, דהמקשן ותרצן רצו לתרץ דר"צ אפי' לפי דס"ל לר"י דעשירי עיקר, א"כ אין כאן קולות בת"ב הנדחה נהפוך הוא דיש בו חומר יותר בעצמותו, ומדלא השלימו ש"מ דגם אם הי' בת"ב שאין נדחה לא היו משלימי' מקשה שפיר הא בעיו"ט משלימין והב"י כ' שפיר להלכתא דנקטי' דעיקר בתשיעי ת"ב שנדחה קיל ואין ללמוד מר"צ דנדחה ה' ואין למדים ממנו כשאינו נדחה, והוא יישוב המיישב דעתי בעזה"י ועוד לנו יישוב בזה וכתבנוהו בתשובה אחרת ולא אכפול פה לאפס הפנאי נחזור לדברינו, כשבאנו אל המנין הנה הר"י מווינא יחיד הוא בדבר זה ורבו החולקים עליו הר"מ ורא"ש ובטור כ' שגם הרמב"ן