כתב סופר אורח חיים קצה

בשארי חומרות וב"י כ' הכל מדברי רמב"ן, והנך רואה דחולק על הרמב"ן וצלע"ג: ואפשר משו"ה ס"ל לר"י שבתוס' תענית י"ג דמותר לרחוץ בחמין דס"ל כרמב"ן דבשעת שמד מדינא אסור בכל כדהוכיח רמב"ן ממגילה ה', ועכשיו כשעת השמד ואסור מדינא בכל, והמחבר קבע להלכה כשיטת ראבי' שבתוס' ומרדכי ור"ן וראבי' מעיד שנהגו העולם היתר וכ' הב"י שכן המנהג פשוט ומי יבוא אחר המחבר אחר שכבר עשהו ורמ"א שתיק לי', וגם הוא מלתא דרבנן, לכמה שיטות גם ביה"כ רק דרבנן וגם אם דאורייתא מ"מ תעניתים אלו רק מדברי קבלה ועיי' ר"ן פ"ק דמגלה גבי חזקי' קרא בטברי' וכו' דספק ד"ק לקולא, ועיי' טורי אבן דחולק עליו, ועי' תב"ש סי' ב' ובכ"ז בע"נ בוודאי יחמיר על עצמו כמ"ש המג"א, וכ"כ הבאר היטב בשם הב"ח דעכשיו המנהג להחמיר ומפני כבוד השבת מותר, מ"ש מפני כבוד שבת מותר לא כתוב בב"ח והוספה היא מן בעל באר היטב, ושפיר קמוסיף ונלמד מקו"ח מדלקמן קנ"א בשבת של חזון דכ' מהרש"ל דבשבת של חזון נהגו איסור משום עט"ב שחל בערב שבת וכ' והבו דלא להוסיף בר"ח שחל בשבת דל"ש למגזר מידי, וקו"ח הוא התם מנהגא הוא ואסורא הוא דאיכא טרח המהרש"ל בתשובה למצוא טעם לבטל טבילות מצוה של ע"ש, כ"ש שלא לרחוץ בד' צומות דלא נזכר בש"ע דנוהגי' לאסור, ולא ניתן אלא לבע"נ להחמיר ע"ע, בוודאי בע"ש מותר וכ"ש בע"נ דמהדר במצוה זו דטבילות חמין בע"ש דלא יבטלה, ומאי קחזית דיהי' מן המחמירין בדבר זה ויבטל ממצוה זו דרגיל בה כל השנה ובלתי ספק גם לפי עדותו של ב"ח דנהגו עכשיו לנהוג בכל חומרות לא נהגו מעיקרא בערב שבת כנ"ל פשוט וברור: ואיידי דאיירי אציע פה מחודש ב"י שעלה במחשבה לפני בשימת עין על שאלתך שוטטו רעיוני מענין לענין בקושי' השואל במהרש"ל סי' צ"ח ומובא במג"א סי' תקנ"ט דמש"ס ערובין מוכח היפוך דינו של הב"י מדמקשה הא עיו"ט משלימין ואם כב"י הא יו"ט עצמו לא דוחה תשעה באב כ"ש עיו"ט, וע"כ דגם אם הי' בת"ב דלא נדחה הי' דוחה, ומה שתי' מהרמ"ל דבס"ד עד דלא בא לחלק דקיל יו"ט דדבריהם דמתענין לשעות הי' ס"ל דאפי' לא נדחה לא היו משלימין, ולאמת דמחלק דיו"ט דדבריהם קיל דמתענין בו לשעות ה"ה דלא דוחה ת"ב שלא נדחה, והנה מלבד שצ"ל כיון דבס"ד ס"ל דאפי' בלא נדחה אינו משלים מנ"ל לאמת דלאו הכי הוא ועיי' מחצית השקל, עוד צ"ל הא בוודאי לא יכחיש אדם דנדחה קיל דהא רבי ס"ל כיון שנדחה ידחה, ואנן הגם דלא ס"ל כיון דאדחה אדחה מ"מ מסברא דקיל נדחה מבזמנו ואיך מקשה הא עיו"ט משלימין דלמא היו"ט עצמו לא הי' דוחה ת"ב רק משום שנדחה דקיל, לכן נ"ל דבס"ד ס"ל דיו"ט זה היינו דאסור בתענית דאורייתא הוא עי' תוס' פסחים ר"פ מקום שנהגו דאיסור עשיי' מלאכה ביום הבאת קרבן דאורייתא הוא, ובר"ן שם כ' דאפשר דאסמכתא הוא ומדרבנן, ועיי' מל"מ פ"ו מהלכ' כלי המקדש הלכ' ט' כמו דאסור במלאכ' כן בהספד ותענית עיי"ש אריכות נפלא, וי"ל דבס"ד ס"ל דיו"ט זה דאורייתא הוא ובוודאי יש בכחו לדחות אפי' ת"ב בזמנו ומקשה אי ס"ל כר"ג אפי' עיו"ט, ורבינא מתרץ דיו"ט זה רק דרבנן ומתענין בו שעות לכן עיו"ט משלימין, וה"ה דהי' יוכל לומר דגם יו"ט עצמו אינו דוחה לת"ב בזמנו, ועיי' מהר"ם לובלין שהרגיש בזה ונשמר ממנו שלא רצה להאריך כ"כ ומשיב לי' מזה עצמו שהביא אבל עיו"ט לא, אלא דלשון רבינא דאמר שאני יו"ט דדבריהם משמע דזה פשוט דדבריהם הוא, ואי ס"ל למקשן דדאורייתא הוא הו"ל לרבינא לחדש דיו"ט דדבריהם הוא: וכשאני לעצמי הי' נ"ל ביישוב קושי' הנ"ל בשנבין דמיונו של רבינו יעבץ דלמד דינו מהא דר"א בר"צ איך יליף מהתם דיו"ט דרבנן מיהא הוי ודוחה ת"ב דדבריהם אבל בעל ברית דליכא מצות וחיוב כ"כ מנ"ל דדוחה לת"ב אפי' ת"ב הנדחה וכ"ש לפמ"ש הב"י דה"ה מוהל וסנדק כולם מותרים דיו"ט שלהם הוא וצ"ע לכאורה: ונ"ל עפמ"ש תוס' ערובין דלא מבני בנימין הי' דהרי כהן הי' אלא שאמו מבנימין או חתנים הי' ובוודאי אין עליו חיוב דרבנן לומר יו"ט זה דאינו נגרר אחר משפחת אמו וכ"ש אחר משפחת אשתו והוא רק למצוה בעלמא נהיג זה להיות סניף ומ"מ לא השלים, מזה למד רבינו יעב"ץ ה"ה לבעל ברית דיו"ט שלו הוא דבמצוה קלה נדחה ת"ב וקו"ח מר"ל כנ"ל, ואומר אני דמ"ש הב"י דוקא בת"ב הנדחה דמשם לא נוכל למילף רק ת"ב הנדחה דקילא טובא דלא השלים ר"צ הגם שלא הי' חיוב מצוה דרבנן עליו ה"ה לבעל ברית, אבל כשאינו נדחה מנ"ל, והא דמקשה ש"ס אבל עיו"ט לא קושיתו רצוי' דהא אמר התעננו ולא השלמנו כייל עצמו עם כולם דפעם זה לא השלימו אבל בכל ת"ב השלימו הוא והם וע"כ דלא ס"ל כר"ג, והוצרך רבינא לחלק שאני יו"ט דדבריה' היינו יו"ט שהטילו רבנן חיוב על משפח' בנימין, לנהוג יו"ט כיון שמתענין לשעות ליכא משום שלא יכנוס כשהוא מעונה לשעה דהא מתענין בו לשעות וא"ש נכון ועיי': והנה הנב"י הוציא חילוק זה בין נדחה ללא נדחה מדהאריך כ"כ והאמר ת"ב שנדחה הי' הול"ל סתם ת"ב הי' אלא שמא דוקא משום שנדחה הי' וכ' ואין לומר דקמ"ל דהתענו ברוב היום זה אינו במשמע, ונ"ל לחזק ראיתו דאין לדחות דקמ"ל דהתענו דא"כ לא מקשה מידי הא בעיו"ט משלימין דלמא באמת בכל ת"ב לא השלימו, וקמ"ל פעם אחד נדחה הי' מ"מ התענו בו כה"י אלא שלא השלימו והא דאמר מפני דיו"ט שלנו הי' היינו משום שלא הי' רק יו"ט שלהם, ואלו הי' יו"ט דאורייתא לא הי' מתענין כלל אלא מפני דיו"ט שלהם דקבעו והטילו על עצמם לכן התענו, ומדמקשה בפשיטות והא בעיו"ט השלימו ש"מ דמשמע לש"ס דלא בא לומר דהתענו, אלא דלא השלימו פעם זה, אבל בשאר השנים השלימו, וצ"ל הא דבאמת לא רצה לומר דקמ"ל דהתענו משום דהא מלתא דפשיטא כיון שמתענין לשעות, הגם דרבינא אמר זה מפני דלא ידע המקשן, בוודאי גם המקשן ידע דין זה אלא דס"ל הגם דמתענין לשעות מ"מ שלא יכנוס ליו"ט מעונה גרע מתענית שעות דסוף היום מעונה יותר, ורבינא מדמה מלתא למלתא כיון דמתענין בו וקיל משאר יו"ט דגם לכנוס מעונה י"ל דמותר הגם ביו"ט דאורייתא אסור ולא מוכח דלא ס"ל כר"ג, ועיי' זה במחצית השקל וא"ש: ויותר אין כעת אתי כ"א החיים והשלום ובריאות תלי"ת ואת כל ב"ב היקרים העי', הכ"ד אביך רבך אוה"נ מנשקך ומברכך מרחוק דש"ת החותם בברכת אהבה רבה. פ"ב א' ח"י תמוז תר"ל: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קא בורא רוח ויוצר הרים בין המצרים קרן עמו ירים, ובתוכם יד"נ הרב המאוה"ג, חרוץ בעל פיפיות אשכול הכופר, כש"ת מו"ה בנימין וואלף נ"י רב אב"ד בק"ק ר"ד במדינת האללאנד: יקרתו קבלתי ודבר בעטו בשאלתו בדבר בעתו, בשנה זו דת"ב שחל בשבת דכ' רמ"א רס"י קנ"ד ויש אוסרים בתשמיש המטה ונוהגי' להחמיר, וכ' המג"א בשם שנ"ה דאם נזדמנה ליל טבילתה בליל שבת זו דטובלת ומשמשת דיש לסמוך על סברא הראשונה, והאלי' רבה חולק על של"ה, ואותיותיו שאלוני כמאן מכרעת מלתא להורות לאחרי' אם להקל או להחמיר: הנה דעת י"א שברמ"א הוא ר"י מווינא דמביא הר"מ ז"ל בהלכ' אבילות ומביא הרא"ש פ"ד דתענית דס"ל דאסור לשמש בשבת שחל בו ת"ב כמו אבל שקובר מתו ברגל דנוהג דברים שבצנעה, והר"מ ז"ל חולק ומחלק בין אבילות חדשה דיחיד לאבילות ישנה דרבים דבמילי דצנעה ודיחיד יש להקל בת"ב טפי מבאבל וכ' וראוי' להחמיר כיון שיצא מפי רי"מ, ורא"ש כ' מיהא מלשון תוספתא משמע שאינו נמנע והיא תוספתא דמיית לעיל מיני' דקתני אוכל אדם כל צרכו ומעלה עליו אפי' כסעודת שלמה בשעתו ואינו מונע מעצמו כלום משמע שאינו מונע אפי' דבר שבצנעה, ונ"ל דרי"מ ור"מ דלא דייקו מתוספתא זו כמ"ש הרא"ש, די"ל דקמ"ל דאינו מונע עצמו דה"א דרשאי אבל ראוי' שיחמיר על עצמו או דרשאי להחמיר על עצמו כמ"ש רב שר של שלום וא"ע שבטור סי' תקי"ב, וטור חולק עליהם כיון שמונע עצמו משום אבל אסור דכל דבר שהוא ניכר שעושה משום אבל אסור, וקמ"ל תוספתא ואינו מונע מעצמו כלום שלא יחמיר על עצמו מעצתו ורצונו כלום דנראה כמתאבל, ורא"ש הגם דנהג בעצמו ואכל בשר ושתה יין בשבת שחל בו ת"ב כמ"ש הטור שם, צ"ל דמשמע לי' מלשון התוספתא מדקתני ואין מונע עצמו מכלום דהי' סגי אם קתני ואין מונע עצמו, נראה לו דכלום דקאמר לרבותא אפי' מדברים שבצנעה, ועוד י"ל דס"ל לרא"ש דראוי' למנוע עצמו מהרבות בסעודה גדולה כ"ש בסעודת ריעות כסעודת שלמה ניהי שרשאי אבל ימנע עצמו ולא שייך בזה דנראה כמתאבל כיון דלא רגיל בסעודה זו בכל שבת לא מינכר, ולא כ' הטור רק מי שמונע עצמו מבשר ויין שרגיל בכל שבת, ולכן אם כוונת התוספתא ואינו מונע עצמו קאי על שאוכל בשר אפי' כסעודת שלמה וזה ודאי ראוי' למנוע שלא לאכול כסעודת שלמה וע"כ דקאי ואינו מונע עצמו מכלום לרבות דברים שבצנעה דרשאי לו כמו סעודת שלמה שאינו דברים הניכרים מ"מ שרי וה"ה שאין צריך למנוע עצמו מכלום וברצונו תלי' אם רוצה למנוע כמו סעודה גדולה של מריעים דיוכל למנוע כנ"ל, ועוד נ"ל מדקתני אוכל כל צרכו ומעלה על שולחנו וכו' הול"ל בקיצור מעלה על שולחנו וכו' נראה דהכי קאמר אוכל כל צרכו שמחוייב ואם רוצה מעלה ע"ש וזה אין חיוב כמ"ש, וא"כ ל"צ לתוספתא לומר ואינו מונע דלא אסור דכבר נשמע וע"כ דקמ"ל דברים שבצנעה: והנה הר"מ לחלק יצא בין אבילות חדשה דיחיד דחמירא מאבילות ישנה דרבים דקילו במידי דצנעה דיחיד ולולי חלוקו הי' נ"ל לח