כתב סופר אורח חיים קצד

לא יצא י"ח כשיגדל דבקטנותו גם מצוה דחינוך לא הי' וצריך לספור אחר שיגדל והדברים ארוכים, ותן לחכם ויחכם עוד, כי יש לחלק בענינים אלו בחלוקות דקות ומה שעלה במושכל ראשון לפני כתבתי: ומצאתי לי חבר במה שדמיתי מלתא לצאת בעצמו במה דעבד בשעה שלא הי' מחוייב רק מדרבנן להא דמוציא המחוייב מדרבנן לאחרים לרש"י כדאית לי' אפי' למחוייב מדאורייתא ולתוס' למחוייב מדרבנן, ויש לגמגם ולחלק בין הענינים בחלוקים דקים, אבל ראה זה מצאתי במרדכי פ"ב דמגלה שדן סומא האיך מוציא בקידוש דאורייתא את ב"ב והא אינו מחוייב רק מדרבנן, ומביא ראי' מדמקדש רב בתוס' שבת שהוא דרבנן ויצא ידי קידוש דאורייתא והקשה לנפשי' מש"ס ברכות דאשה א"מ למי שמחוייב בבהמ"ז מדאורייתא, שאני התם דלא תבוא לעולם לידי חיוב דאורייתא משא"כ סומא לכשיתפקח יבוא לחיוב דאורייתא לכן יוצא בקידוש שמקדש בתוס' שבת הגם שא"מ עכשיו מדאורייתא מ"מ כשיגיע הזמן יהי' מחוייב מדאורייתא אלו דבריו ז"ל, והמג"א סי' רס"ז ס"ק א' הקשה עליו מקטן דג"כ יבוא לחיוב דאורייתא וא"מ רק לאכול שיעור דרבנן והניח בצ"ע, ולדידי לק"מ דס"ל כרש"י דקטן לאו ב"ח מקרי לכן א"מ רק למי שאכל שיעור דרבנן, ודרבנן יוכל להוציא אפי' רשות כתוס' ר"ה או וגם אם רשות א"י להוציא המחוייב מדרבנן, אבל קטן זה יש בו מצוה חינוך עדיף מרשות עכ"פ וא"ש: ואנו למדים ממרדכי הנ"ל תרתי דס"ל דחיוב מדרבנן מוציא למחוייב מדאורייתא כרש"י ודוקא מי שיבוא אח"כ לכלל חיוב אבל אשה לא וכן צ"ל חילוק זה לרש"י דהקשה לנפשי' מקטן דא"מ המחוייב מדאורייתא ומתרץ דלאו ב"ח דדרבנן הוא ועדיין קשה מאשה וצ"ל דפשיטא לרש"י דאשה שאני דלא תבוא לעולם לידי חיוב דאורייתא, ועוד אנו למדין ממנו כמו המחוייב בדבר מדרבנן יוכל להוציא אחרים כן יוצא בנפשו במה שעשה בעת חיובו מדרבנן למה שנתחייב אח"כ בחיוב גמור ועיי': ונבוא לדון בנדון שלפנינו, בתחלה הרעיון הי' נ"ל גם אם לא ספר כלל בעוד שהוא קטן יוכל לספור אח"כ בברכה דלא בעי תמימות אלא בגדול שהוא מחוייב בדבר וכל שלא ספר לילה אחת חסר לי' מן תמימות דמצוה, אבל קטן שנתגדל בתוך ימי הספירה כיון דלא הוי ב"ח לא מפסיד לי' תמימות דשבועות כיון דספר כל המחוייב עליו לספור, ואלו ימים ושבועות תמימות תהיינה לו, והה"נ בגר שנתגייר תסוך ימי הספירה או עבד שנשתחרר, ומצאתי לי ראי' בכעין זה מש"ס בוכה כ"ז ע"ב לר"א דצריך שתהי' סוכה הראוי' לשבעה קטן שנתגדל ונכרי שנתגייר בחוש"מ עושה סוכה בחוש"מ כיון שלא הי' מחוייב קודם ל"ב סוכה הראוי' לשבעה, וכן י"ל בנדון זה, אלא דמסוגי' דהתם איכא למשמע איפכא דמסברא פשוטה אין לחלק, דהא מצריך קרא כל האזרח וכו' לקטן וגר ואנ"ה ה"א דלא יוצאים כשעושה סוכה בחוש"מ הגם לר"א אפשר דילפי' מהתם לדהכא מ"מ לרבנן דס"ל עושין סוכה בחוש"מ ולדידהו כ"ש בקטן וגר ול"צ קרא להכי דאתי' מכ"ש כמ"ש רש"י שם, ועכ"פ לדידהו לית לנו מקרא לחלק כה"ג, ובספירה דבעי תמימות מנ"ל לחלק מסברת חוץ בין הי' ראוי' לאינו ראוי' ומחוייב דהא סברת חוץ ליכא דלר"א צריך קרא לחלק וכ"ז בשלא ספר בקטנותו אבל אם ספר בקטנותו הגם דלא הי' מחוייב בספירה נ"ל דמצטרף האי ספירה דרשות לספירה דאח"כ שספר שבעה שבועות תמימות וליכא קפידא רק שיהי' ספורות למו שבעה שבועות תמימות, וכן הדין אם ספר בלא כוונה למ"ד מצ"כ או שהתכוין שלא לשם מצוה, מ"מ יוכל לספור בברכה אח"כ כיון שספר עכ"פ הוי' להו תמימות ויש לי קצת ראי' מרש"י סוכה שם דאזרח לרבות קטן וגר בינתיים וכ' רש"י שעושי' סוכה בחוש"מ, ולא כ' שאם יש להם סוכה מקודם דאז היו פטורים ולא הי' סוכה הראוי' להם לישב בה ישיבה של מצוה ה"א דלא יצא קמ"ל, ומנ"ל כ"כ דעושי' סוכה בחוש"מ דלמא קרא להכי הוא דאתי, ש"מ דלזה ל"צ קרא כיון שראוי' לישב בה הגם שלא הי' ראוי' לישב לשם מצוה, דהא לר"א אין אדם יוצא בסוכת חבירו וא"י מסוכה לסוכה, ויש לדחות דר"א שמותא כב"ש ס"ל דצריך לעשות סוכה לשם חג ואם הי' להם מקודם שבאו לכלל חיוב לא לשם חג נעשית גם שעשו אותה לשם מצות סוכה כשיבואו לידי חיוב ל"מ דעכשיו לאו בר קיומא מצות סוכה הוא, וכ"ש גר שנתגייר, ולתוס' בשם ירושלמי דלב"ה צריך לחדש בה דבר א"א רק כשיחדשו בה דבר אחר שבאו לידי חיוב היינו עשיית סוכה בחוש"מ, הקצרתי והבן: מ"מ הגם דאין לנו ראי' בכ"ז מסתבר לנו דהכי הוא, ועיי' נוב"י קמא סי' ק"ז שכ' דאם אונן אסור במצוה גם אם ספר באנינותו לא יוכל לברך אח"כ דלאו תמימות הן להך שיטה, נראה דלאו ס"ל כוותי' והגם דנ"ל כמ"ש בכ"ז לא מלאני לבי לסמוך על סברתי בלי ראי' אבל נ"ל בקטן שהגיע לחינוך דאיכא מצוה בספירה זו דהארכנו לעיל דנפטר במה שעשה בקטנותו משום מצות חינוך אלא דליכא מצות חינוך כשיקיים מצוה זו כשיגדל איזהו שעות אח"כ, אבל הרוחנו בדברינו לענין ספירה שאם ספר לילה או לילות קודם שהגדיל ע"י חינוך האב שחייב לחנכו דהעיקר לדינא כשיטת תוס' דע"י חינוך מקרי ב"ח ומוציא הה"נ דמקרי ע"י ספירה של חינוך תמימות למצוה וגם אם ספיקא הוא אם כרש"י אם קיי"ל כתוס' הא כ' התה"ד ופסקו המחבר בספק אם שכח לספור, יספור בשארי ימים בברכה משום דאיכא ס"ס שמא דלא כבה"ג ושמא לא שכח הכי נמי איכא ס"ס שמא כתוס' ושמא דלא כבה"ג: בהא סלקינן דאם לא שכח לברך בקטנותו, יספור אחר שנתגדל בברכה, הנלפע"ד כתבתי וחותם בברכה השקט ושלום מאלקי המערכה, כאות נפשו ונפש אוה"נ. פ"ב כאור בוקר ליום ה' מ"ז למב"י תר"ל לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה ק בין המצרים יציל יוצר הרים, אותנו מיד אכזרים ויזרח אור לישרים ובתוכם בני מחמדי הרבני האברך מופלג בתורה וביראת ה' טהורה מורג חרוץ מלא ברכת ה' כש"ת מו"ה שמעון סופר נ"י בשבת תחכמוני בקליין ווארדיין יע"א: מכתבך החביב לי קבלתי בבישור משלומך הטוב עם נות ביתך כלתי הצנועה תי' וע"ד מבוקשך להודיעך לפמ"ש המג"א סי' תק"ג דבע"נ יחמיר בכולן כמו בת"ב אם בכלל זה שלא לרחוץ בעש"ק, אבאר לך דין זה בקצרה, הנה הר"ן בשם רמב"ן בפ"ק דר"ה ומובא בב"י דמעיקר הדין בכל ד' צומות אסור כל מה שאסור בת"ב ומביא ראי' מפ"ק דמגילה דרבי רצה לעקור והראה זה במה שרחץ בחמין משמע דאסור, ולי נראה קצת סמך מלשון ש"ס בזמן שאין שמד רצו מתענין רצו אין מתעני' פשיטא דאם רוצי' להתענות אין מי מוחה מהיות טוב ולא הול"ל רק רצו אין מתענין, נ"ל דה"א דאסור לנהוג במקצתו להתענות ולא לנהוג בשארי חומרות שישנן בזמן שיש שמד ר"ל פן יחזור הדבר לקלקולו ויהי' שמד ר"ל ויאמרו דאז התענו ולא נהגו בד' עינוים וטעו דעיקר דין הוא שלא אסרו מן הדין רק אכילה ושתיי' ולא שארי דברים, או מחשש שמא יבוא להקל בזמן שאין שמד גם בת"ב וה"א או דרצו יתענו וינהגו בכל החומרות, או לא יחמיר על עצמם אפי' להתענות דאין למיחש לעתיד שמא יהי' שמד ר"ל או משום ת"ב ולא יתענו אז כי כולם יודעים לחלק בין יש שמד וכו' או בין ת"ב לשארי צומות וכבר הורגלו בו, קמ"ל רצו מתעני' אפי' להתענות לבד, רצו אין מתענין ולבטל מכל וכל כנ"ל, ומינה דמוכח בזמן שיש חיוב להתענות יש בהם כל החומרות כמו תשעה באב ויה"כ, דאל"כ קשה מאי רבותא דרצו מתענין: וכ' הר"ן והאידנא כיון שנוהגין להתענות ולא נהגו לחומרות הללו משמע דמעיקרא לא רצו אלא להתענות לבד אבל לא רצו לנהוג באותן החומרות וכו' ולא כ' טעם למה לא נהגו באותן החומרות, וכ' המג"א משום שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, ועיי' מחצית השקל דמג"א הוסיף זה על דברי הר"ן להטעים טעם, ומזה כ' דבע"נ יחמיר על עצמו כיון דראוי' הי' שיקבלו גם החומרות על עצמם רק שאין רוב הציבור יכולים לעמוד וראוי' להחמיר, ולולי טעמו של המג"א הי' נ"ל דר"ן לשיטתו דה' עינוים ביה"כ רק מדרבנן בעלמא ולכן הקילו בהו טובא עיי' ר"ן רפיוה"כ ולכן בעיקר התענית דהוא מדאורייתא ביוה"כ החמירו ע"ע הגם דליכא חיוב, אבל בשארי עינוים דאינם מדאורייתא אפי' ביוה"כ, לא קבלו עלייהו לפ"ז אפשר גם בעל נפש לא יחמיר: והנה הר"ן בשם רמב"ן כ' מאחר שכבר קבלו עלייהו אסור לפרוץ גדר, וכ"ש בדורות הללו שהרי בעונותינו שרבו, יש גזירה בישראל ואין שלום הלכך חייבים הכל להתענות מדברי קבלה ותקנת נביאים עכ"ל, ואח"כ כ' הר"ן והאידנא נהיגי להתענות ולא נהגו כל החומרות הללו משום דלא קבלו עלייהו מעיקרא אלא להתענות וכו' וצל"ע תינח למ"ש רמב"ן דמאחר שכבר נהגו אסור ליחיד לפרוץ, כ' שפיר דמעיקרא לא נהגו יותר אבל לפמ"ש רמב"ן ועוד בעוה"ר יש גזירה בישראל ואין שלום מחוייבים להתענות מדברי קבלה ותק"נ, לא א"ש למה האידנא אין נוהגי' אלא בתענית הא לא ברצון תלי' אלא חיובא הוא בזה"ז, וצ"ל דמ"ש והאידנא נוהגים להתענות ולא נוהגי' בחומרות הללו לא ס"ל כרמב"ן דעכשיו מחוייבים מן הדין, וצ"ל דס"ל הגם דיש גזירות בעוה"ר לא דמי ליש שמד שהי' בימים שעברו שכל ישראל היו בגזירה זו וגזירת שמד דווקא אמרו, ואין שלום ואין שמד היינו שיש גזירות, אבל לא כ"כ כגזירות שמד כן י"ל ודוחק, והיותר תמוה לי על הטור שכ' וז"ל וכ"ש בדורות הללו שיש שמד ואין שלום הכל מחוייבים להתענות ומיד אח"כ כ' ומיהא כולם מותרים ברחיצה וכו' והרי כ' בדורות הללו יש שמד ואין שלום הרי קרי לי' שמד כבגמרא ממש ואיך כ' דכולם מותרים ברחיצה, וצ"ל דמ"ש הטור ומותרים ברחיצה וכו' דחולק על רמב"ן וס"ל דמעיקר הדין ליכא חיוב מדברי קבלה רק בתענית ולא