כתב סופר אורח חיים קצג

לדסוברים דרשות הוא אפשר דיצא ולא צריך לעשות אח"כ אבל לדסוברים דאסורא הוא לא יצא דאדרב' אסורא קעביד והוא כמצוה הבאה בעבירה וגם משום אי עביד ל"מ: שבתי וראיתי דבקטן עדיין יש לעיין כיון שהוא בר חינוך מדרבנן כשיש לו אב שמחוייב לחנכו ואכל מצה בקטנותו או שמע תק"ש אם יצא בזה וא"צ לחזור ולעשות כיון שהי' אז ב"ח מדרבנן, ובבת ליכא חיוב חינוך כמבואר בתוס' נזיר, ועיי' מג"א סי' שמ"ג, וכן האם אינה מחוייבת לחנך בנה עיי' גם זה במג"א שם, ובקטן שיש לו אב קמבעי לי והדר פשיטנא ממ"ש המרדכי בהלכות קטנות בהלכ' תפילין ומובא במג"א רסי' ל"ב דקטן שהגיע לחינוך פסול לכתוב דאינו בוקשרתם מדאורייתא, הרי מוכח מן המרדכי דמה שהוא מחוייב משום חינוך אינו בוקשרתא וכתבתם והה"נ כשאכל מצה קודם שנתגדל לא יצא עי"ז חיוב דאורייתא דלאו ב"ח מדאורייתא הי' בקטנותו, אבל במצוה דרבנן אפשר שיצא כיון שגם בקטנותו מחוייב מכא חינוך, או אפשר כיון דלאו בר חיובא הוא אלא משום חינוך להרגיל אותו כשיגדל לא יצא במה שעשה בקטנותו, ועוד דחיוב זה אינו עליו אלא על האב והוא לאו בר מצוה הוא: ועלה בדעתי דיש למפשט ספק זה להחמיר מהא דפליגו ר"מ ורא"ש סוף מ"ק בקטן שהגדיל תוך למ"ד אם מחוייב להתאבל כשיגדל ובט"ז סי' שמ"א כ' כמו דמחנכי' אותו במצות קריעה כן מחנכי' אותו באבילות וקשה לפ"ז פלוגת' דר"מ ורא"ש הא נהג אבילות בקטנותו מכח חינוך וכבר יצא דהא אבילות דרבנן ונקטי' להלכתא דאפי' יום ראשון מדרבנן, ואפי' אם אבילות י"ר דאורייתא לא יהי' צריך כשיגדל רק יום א' שהוא דאורייתא, וע"כ דלא יצא במה שנהג אבילות מכח מצות חינוך, ובאמת הש"ך בנקה"כ שם חולק על הט"ז ומביא ראי' מרא"ש הנ"ל דליכא חינוך כוונתו משום דכבר יצא במה שנהג אבילות בקטנותו, אלא דבאמת טעמא לא ידענא מ"ש מצוה זו דאבילות משארי מצות דרבנן חיוב חינוך גם בדרבנן אית' כמבואר או"ח ס' ק' ועיי' מג"א סי' שמ"א ומ"ש הדג"מ משום דמתבטל מת"ת, במח"כ טעם זה אינו לשבח דאפשר שילמוד דברים שמותר לאבל, ועכ"פ יהי' מחוייב להתנהג בשארי עניני אבילות ומדס"ל לר"מ דמחוייב כשנתגדל והרא"ש חולק על עיקר הדין ש"מ דס"ל דלא יצא במה שנהג בקטנותו, ואין לדחות דאיירי באין לו אב לחנכו דהא כ' הר"מ באם מת לקטן אב ואם היינו או אב או אם והאב חי, ומובן בזה דמשו"ה נקטו אב ואם תרתי להשמיענו אפי' אית ל' אב ואמו מתה והאב חייב לחנכו לא יצא בזה כשיגדל אם מחוייב להתאבל כשיגדל: ויש לדחות הגם שיש בוודאי חיוב חינוך להתנהג באבילות, כ"ז בקטן דעלמא, אבל קטן זה דנעשה גדול בתוך זי"ן או למ"ד אם מחוייב הוא להתאבל על מת זה כשיגדל א"צ האב לחנכו כיון שיקיים מצוה זו על מת זה עצמו כשיגדל ומה לנו בחינוכו במצוה זו כיון שיקיים אותה כשהוא בר חיוב כל המצות כנ"ל נכון, והא"ש דפליגו אי יש חיוב במצוה זו כשיגדל הואיל ונדחה, ולרא"ש דפטור ממילא מחוייב האב לחנכו, ולר"מ דחייב ממילא פטור האב לחנכו, ונדחה ראי' הש"ך נגד הט"ז, וגם דחוי' מעיקרא ראי' שלי די"ל דבאמת יצא אם עשה מצוה בקטנותו משום חינוך, ושאני הכא דליכא מצות חינוך כיון שיגדל בתוך הזמן, וכיון דלית לנו ראי' דלא יצא נקטי' כפשיטותו של הש"ך דס"ל דיצא במה שנהג אבילות בקטנותו, והגם שדחינו ראי' שלו היינו במה שהוכיח שא"צ לחנכו, אבל סברתו קיימת בזה מה דפשיטא לי' דאם מחוייב בחינוך כבר יצא וא"צ להתאבל עוד: ועלה במחשבה לפני דהך מלתא שנסתפקנו אי יצא במצות חינוך תלי' בפלוגת' רש"י ותוס' ברכות מ"ח ע"א דכ' רש"י דקטן לאו ב"ח מדרבנן הוא דאין עליו חיוב רק על האב משום שהאב חייב לחנכו לא מקרי הקטן בר חיובא, ותוס' חולק שם וס"ל דמקרי בר חיוב מדרבנן משום חינוך דאל"ה גם כשאכל האב שעורא דרבנן איך יוכל להוציאו עיי"ש: ועיי' ש"ך יו"ד סי' א' סס"ק ט"ז שכ' הא דשחיטת קטן כשירה משום דאסור לו לאכול בלא שחיטה כוונתו משום דאסור למספי לי' בידים וכ"כ התב"ש בשם מהרי"ל דהוכיח דלחרש ושוטה אסור למספי בידים מדשחיטתן כשרה ש"מ דשייכו בהו, וה' נעלם כ"ז לפי שעה במח"כ מנו"בי תניינא חאו"ח סי' א', והנה פשיטא למהרי"ל וש"ך והבאים אחריו כיון דשייך באיסור זה דאסור למספי בידים הוא בכלל וזבחת ואכלת, ולפע"ד תלי' בשיט' רש"י ותוס' הנ"ל, לשיטת רש"י דקטן לא מקרי ב"ח משום דמצוה על האב ולא עלי' דידי' ושם משום מצות חינוך דרבנן ולענין שחיטה אסור למספי בידים מדאורייתא לכן ס"ל דמקרי בר זביחה מדאורייתא, ולרש"י כמו דל"מ מחוייב בדבר לדרבנן משום חיוב דאב לחנכו, כן לא נקרא בר זביחה דאוריית' במה שאחרים מוזהרים מדאוריית' דלא למספי' בידים דלאו אסורא דידי' הוא אלא של הספין לי', ועי' רש"י נדה מ"ו ע"ב בד"ה אסורא נמי ליכא וכו' ועיי' תה"ד שם שכ' דבקטן ליכא איסור כלל, והא דאסור למספי שלא להרגילו, דאי יש איסור בקטן היו צריכים להפרישו, וגם לשיטת תוס' ברכות דמשום חינוך מקרי ב"ח יש לחלק כיון שהחיוב על האב שיעשה הקטן המצוה מקרי בר חיובא כיון שעושה ומקיים, אבל באיסור נבילה וטריפה דלא למספי לי' אין בקטן כלום לא מעשה ולא שב וא"ת אלא דאסור על הגדולים למספי לי' לא נראה שיהי' משום זה בכלל וזבחת חוץ כשהגיע לחינוך ולשיטת תוס' בשבת דבהגיע לחינוך צריכים לאפרושי' ועיי' רמ"א סי' שמ"ג, אפשר לומר דמתני' דחולין בקטן שהגיע לחינוך, אלא דעדיין קשה מחרש ושוטה, ולרש"י בוודאי ליתא לטעמא של הש"ך וצ"ל לרש"י דס"ל כרמ"ב דלא נפקא לי' מוזבחת ואכלת דשחיטת נכרי אסורה ועיי': והיותר נ"ל לומר מלתא בטעמא דחשו"ק כשרים לשחיטה ול"א דלאו בר זביחה הם כמו בוקשרתם וכתבתם דפסולים עפמ"ש תוס' ע"ז כ"ז ע"א ד"ה איכא בינייהו אשה דמקשה מ"ט ל"א נ"מ מומר לערלות כמו דמין אינו בוקשרתם ה"נ אינו בכלל ואתה את בריתי תשמור, ומתרץ וז"ל מומר לערלות מיהא בר שמירת ברית הוא אלא שאינו חפץ אבל בר שמירת ברית הוא כשיחפוץ ובגיטין הכי קאמר כל שאינו בוקשרתם כלומר שאינו מקיים מצות וקשרתם אינו בכלל וכתבתם וזה מבטל מצות קשירה מעליו עכ"ל, ונ"ל להסביר דמומר לערלות מצו' זו שמבטל לשעת' היא וכל רגע מצוה עליו למול, מ"מ לא בטלה לגמרי דעדיין יוכל לקיימה כל עת שירצה הוא בכלל ואתה את בריתי תשמור כשימול אח"כ יתקן מה שעבר אלא שלא הי' זריז וליכא חיוב כרת אם מל עצמו אפי' רגע אחת קודם מיתתו, אבל מצות תפילין כל יום מצוה בפני עצמה היא וכשאינו מקיימה כל יום ויום מעוות שא"י לתקן היא וכיון שבטל ומבטל מצות קשירה אינו בוקשרתם ואינו בוכתבתם כנ"ל: וי"ל דבוזבחת ואכלת דדרשי' כל שאינו בוזבחת ממועט רק נכרי ומומר לאותו דבר דעובר ואוכל לאו בר זביחה הוא דלאו בוזבחת הוא דעובר בכל שעה וכ"ש נכרי דלאו בר חיובא, אבל חשו"ק הגם דעכשיו לאו בני חיובא נינהו מ"מ הא אתי' לכלל וזבחת קטן לכשיגדל וחו"ש לכשישתפו ויתפקחו, הגם דבוקשרתם וכתבתם ל"מ מה דאתי אח"כ לחיוב ובארנו טעמא משום דכתיב וקשרתם כל שהוא קושר והדר כתיב וכתבתם, משא"כ בוכתב ונתן היינו כל שיהי' בכלל ונתן אח"כ, וזבחת ואכלת שאני שהרי יש לחו"ק תועלת בזביחה זו כשיגדל וישתפה משא"כ נכרי לעולם לא יבוא לוזבחת שיהי' תועלת לו בזביחה זו, וגבי קשירה לא שייך זה כיון דאינו בוקשרתם דכל יומא מצות קשירה בפ"ע כתוס' ע"ז הנ"ל כנ"ל נכון מסברא ישרה וזכה דקה וברורה: ונחזור למקום שיצאנו משם לענין קטן שהגיע לחינוך ועשה מצוה אם נפטר עי"ז כשיגדל אם מצוה זו דאורייתא כבר הבאנו לעיל מ"ש המרדכי דהגיע לחינוך אינו בוקשרתם כיון שאינו רק מדרבנן, והה"נ דלא נפטר ממצוה זו דאורייתא ע"י מה שמחוייב ועשה משום חינוך, ויש לומר דמרדכי ס"ל כרש"י ברכות דמשום חינוך לאו בר חיובא מקרי דמצוה של האב היא, אבל לשיטת תוס' דמחוייב בדבר קרינן בי' אפשר דמהני זה גם למצוה דאורייתא, אלא דתוס' ס"ל התם דלא מהני מי שמחוייב מדרבנן להוציא למי שמחוייב מדאורייתא, ולרש"י דחיוב מדרבנן מוציא לדאורייתא הא ס"ל דל"מ מחוייב בדבר משום חינוך, חוץ משנצרף שיטת רש"י ותוס' יחד, כתוס' דמקרי ב"ח ע"י חינוך וכרש"י דמהני דרבנן לדאוריית' וזה א"א דממ"נ קשה מדלא מצא ש"ס דקטן מברך לאביו רק בשאכל האב שיעור דרבנן וצ"ל או כרש"י או כתוס' ולכן לענין דאורייתא בוודאי לא נפטר במה שעשה קודם שהגדיל אבל לענין דרבנן לתוס' דחיובא דבן הוא י"ל כמו שהוא מוציא אחרים שמחוייבים מדרבנן כן יוצא הוא בעצמו במה שעשה בקטנותו כשיגדיל, אבל לרש"י לא נפטר דלאו ב"ח במצוה הוא ע"י חינוך, אלא דנראה דרש"י ס"ל דבדרבנן מהני חיוב זה ע"י חינוך הגם דנגד דאורייתא ל"מ ובאמה הקשה תוס' שם דאם ל"מ ב"ח ע"י חינוך גם כשאכל האב שיעור דרבנן איך יוכל להוציא וצ"ל דרש"י ס"ל הגם דא"מ מדאורייתא מקרי מוציא המחוייב מדרבנן והה"נ דפוטר עצמו עי"כ לכשנתגדל, ואפשר דרש"י ס"ל כתוס' בר"ה ל"ג ע"א דרשות יוכל להוציא המחוייב מדרבנן, לפ"ז אפשר דלא יצא כשיגדל ע"י שעשה המצוה בקטנותו משו' חינוך דלאו ב"ח במצות דרבנן מקרי ע"י חינוך ואפי' למצוה דרבנן כשיגדל לא מהני ועיי': ולדינא בוודאי נקטי' כתוס' ורוב ככל ראשונים דכתוס' ס"ל, ועיי' מג"א רס"י תמ"ז דבכ"מ נקטי' כתוס' וכבר הבאנו ראי' מש"ך בנקה"כ דס"ל בפשיטו' דנפטר כשיגדל במה שעשה בקטנותו ע"י מצות חינוך, ובנדון שלפנינו כבר יצא לפי דנקטי' דסה"ע דרבנן בזה"ז כבר יצא בספירה שבקטנותו ע"י חינוך האב ופטרו ממצות ספירת העומר דרבנן כשיגדל: אלא לפי שכתבנו דכל שיגדל ואפשר לו לקיים המצוה בגדלותו אלא שיש בו שיהוי איזה שעות ליכא מצות חינוך במצוה זו כיין שיעשה מצוה זו בעצמו אח"כ מה לו לאב לחנכו, וכיון דליכא מצות חינוך, וגם אם ספר ע"י חינוך אב לא עשה מעשה מצוה כלל ממילא