כתב סופר אורח חיים קצב

ולענין ספירת העומר, יש מקום לומר דקטן שספר ולא התכוין כלל למצוה מ"מ סתמא לשמה, ואפרש שיחתי, הנה המג"א סי' תפ"ט ס"ק ט' נתקשה במ"ש הרמ"א אם התכוין שלא לצאת הא המחבר בס' ס' נקיט להלכה דמצות צ"כ ונדחק: ובחדושי למצ"כ העלתי יישוב נכון לדינא עפמ"ש דטעמא מאן דס"ל מאצ"כ משום דסתמא לשמה קיימי כיון דמחוייב לעשות ומונח אקרקפתי' ומ"ד צ"כ דלא ס"ל הכי י"ל דוקא בדבר שאינו ניכר במעשה או בדבור עצמו שהוא למצוה דנעשה מעשה זה לפעמים גם לרשות כגון מצה דיש אכילת מצה רשות גם בליל פסח, ותק"ש לשיר ולשורר וכדומה באלו בעי כוונה דמחשבתו מיחדו למצוה, אבל בדבר שאינו של רשות ומיוחד רק למצוה כגון ספירת העומר שאין ספירה כזו רק לספירת מצוה ובפה מלא אומר שספירה זו לעומר ואין כמותה רק למצוה, ומה שנוהגי' לכתוב במכתב כך וכך בעומר זה בכתב משום שיש ספירה של מצוה אבל בפה מלא ליכא ספירה כזו רק למצוה סתמא כפירושו דסופר לשם מצוה ואפי' בלי כוונה סתמא לשמה קיימא, וא"ש ולק"מ קושי' המג"א ושם בארה, לפ"ז קטן שספר בקטנותו ג"כ סתמא לשם מצוה קיימא דספירה זו אינה רק למצוה למצווה ועושה ולא"מ ועושה ויצא אח"כ אפי' לא התכוין בקטנותו לשם מצוה כן יש לומר ועיי': והלום ראיתי בטורי אבן בר"ה שם שכ' שי"ל דהא דלא יצא במה שאכל כשהוא נכפה משום דהוי כמתעסק דלא יצא לכ"ע, וה' נעלם ממנו מ"ש הרמב"ם הלכ' חמץ ומצה וגם מ"ש הטור סי' תע"ה, וטעם שנתן הוא משום דהוי כמתעסק בוודאי אין להעמיס בכוונת הרמב"ם אבל י"ל בכוונת הרמב"ם כמ"ש: והנה הט"א כ' ראי' דא"י במה שעשה בעת שהי' פטור מדחצי עבד וחב"ח אף לעצמו אינו מוציא כ"ש כשהוא כולו עבד או שוטה וראי' זו ראי' נצחות אפי' למ"ש אני די"ל דכשהוא שוטה לא פטרי' כשחלים משום חסרון כוונה דסתמא לאו לשמה, הא ח"ע וחב"ח סתמא לשמה דהוא מחוייב מצד חירות שבו וסתמא לשמה ועוד הא גם במכוין לא יצא: וצ"ע על הטור גם אם לא הי' לו הגרסא ברמב"ם כמו שהיא לפנינו מ"מ איך מסופק בטעמא דרמב"ם אי משום מצ"כ, הא הדין מוכח מחצי עבד דלא נפטר במה שהוא עושה כשהוא פטור ומה"ט גם כשהוא שוטה לא נפטר כשהדר חלים והרי הטעם מבואר ואין בו ספק וצלע"ג: ומצאתי לטור מקום יישוב דס"ל דאפשר יש לחלק בין האי דחצי עבר לעושה בעת שטותו, והוא ע"פ סוגי' דגיטין פ"ה ע"א דקטנה דאתי' לכלל הוי' מקרי ויצאה והיתה משא"כ עבד דבמתני' משום דתלי' במעשה ולא שכיח וכן נכרי עיי"ש, וי"ל דה"ט דעבד כולו או חציו עבד אין במעשהו כלום ליפטר עי"ז כשנשתחרר או לפטור חצי חירות שבו, אבל שוטה זה דאפשר שיהי' חלים מעצמותו ויחזיר לקדמותו ממילא או שסמי' בידו עדיף טפי וכן קטן דממילא אתי' חיובו לאח"ז כשיגדל, ובעתים חלים ושוטה שבש"ס ר"ה היינו שרגיל בכך דעתים חלים ועתים שוטה עד שבליל פסח הוא חלים ושוטה כ"ש דלא דמי' לעבד ועיי' תוס' גיטין כ"ב ע"ב ד"ה והא לאו בני דעה וכו' דקטן ב"כ מק דכשיגדל וכן שוטה כשישתפה יהי' ב"כ, וא"ש ספיקת הטור דמסופק בנכפה אם משום דמצ"כ, או משום דגרע, או משום דהוא כמתעסק כמ"ש הט"א או מטעמא דידי דסתמא לאו לשמה, או באמת משום דלאו ב"ח הוא כשאוכל כמו חצי עבד או דלא דמי לעבד כמ"ש כן י"ל: ובאמת הרמב"ם לא כ' עתים חלים עתים שוטה אלא האוכל מצה והוא נכפה בעת שטותו משמע שאינו רגיל בכך עתים חלים אלא במקרה נתרפא בליל פסח אחר שאכל מצה ולא דמי' לקטן שבש"ס גיטין פ"ה דוודאי יגדל מאליו, ויש לי ראי' דאפי' אינו רגיל בכך דעתים חלים כיון שאפשר שיחלי' מקרי אתי' לכלל הוי' וב"כ הוא ואקדים מ"ש בחי' גיטין ליישב קושי' הבית מאיר סי' קל"ז ס"ב שהקשה ממתני' דחרשת מאי איכא למימר דהא לא אתי' לכלל הוי' לעולם וכ' ודוחק לומר דמקרי בת הו' לכשתתפקח, והי' נעלם ממנו במח"כ תוס' הנ"ל, ומה שהקשה עוד הו"ל לר"נ למפשט ביותר ממתני' זו, וי"ל דיש לחלק בין עתים חלים ועתים שוטה דמעותד ורגיל בכך וכך היא חליו ובין שוטה סתם שאינו רגיל בכך אלא שאפשר שיתרפא, ושוטה כזה שאין ידוע ורגיל שחוזר לקדמותו גרע מקטן דוודאי יגדל, ועתים חלים ועתים שוטה שמשתנה משעה לשעה עדיף מקטן דא"א שיגדל עכשיו עד שיגיע לשנים ויביא סימנים, ואפשר לא יגיע לגדלות וימות עול ימים, והא"ש דלא מצי למפשט ממתני' דחרשת די"ל מתני' איירי בחרשת דעתים חלים ועתים שוטה ומשתנה בקוצר זמן לשעות, הגם דדוחק לאוקמי מתני' בכה"ג, מ"מ פשיט לי' בראי' ברור יותר מברייתא וא"ש נכון, כה דברינו בחידושינו ושם בארה: והנה לאמת מוכח ממתני' דחרשת דאפי' לא ידוע ולא רגיל בכך דעתים חלים מ"מ מקרי בת הוי' דמתני' סתמא קתני ויש סיוע למ"ש תוס' גיטין כ"ב, וא"ש דמסתפק הטור אפי' בסתם שיטה שכ' הרמב"ם דאפשר כמו דמקרי שוטה כי האי בר הוי' וב"כ אפשר דיוצא ידי מצוה במה שאכל בעת שטותו לאחרי שהחלים הגם שלא רגיל בכך ולא הי' עתים חלים מכבר ועיי' היטב: וכ"ז כתבנו ליישב הטור לפי גרסתו ברמב"ם דלא תקשי עליו מחצי עבד וכו' אבל לפי גרסא שלפנינו ברמב"ם מפורש כ' דלא נפטר בעשי' זו משום דלאו ב"ח הוא הגם שכתבתי דאפשר להעמיס בכוונת הרמב"ם משום מצ"כ, אבל לא אמיתי הוא ופשטת כוונת דבריו לא כן הוא אלא כיון שעשה מעשה זה בשעה שהי' פטור לא מפטר נפשי' כשהוא חלים ומחוייב במצות ואפי' עתים חלים מה"ט הוא דאינו יוצא ואין לומר דס"ל לרמב"ם כן רק באין רגיל שחוזר לקדמותו דגרע מקטן דהא הסוג' קאי בעתים חלים ומפורש הגם דרגיל בכך ודמי' לקטן דלא יצא, ורמב"ם דלא דק לכתוב עתים חלים צ"ל דפשיטא לי' דאין לחלק בין עתים חלים או שבמקרה חלים, או דאפשר שמרומז זה במ"ש נכפה שאכל בעת שטותו סתמא דנכפה כן הוא שידוע שחוזר ומשתנה במעט זמן: וע"כ לנו לחלק בין הא דגיטין פ"ה לדהכא התם שאני כיון דאתי' לכלל הוי' הגם שתלי' בזמן כשתגדל כיון שאפשר שיתקיים בה פעם ויצאה והיתה לאיש אחר ע"י גט זה סגי וכן מ"ש תוס' כ"ב דב"כ מקרי כיון דאתי לכלל ב"כ לעתיד מקרי ב"כ, אבל לא ילפי' משם לצאת י"ח מצוה במה שעשה בעת שהי' פטור משום שיבוא לידי חיוב אח"כ הגם שאין דומה ממש לחצי עבד, אבל גם להא דגיטין אינו דומה דהתם דאתי' לעתיד לכלל הוי' מקרי וכן ב"כ מקרי כיון דבכחו שיבוא לכלל כך: ובלא"ה ע"כ צריכים אנו לחלק בין הפרקים, דלכאורה צל"ע על תוס' גיטין כ"ב, מהא דגיטין מ"ה ע"ב ס"ת שכתבן וכו' אשה ועבד וקטן וכו' שנאמר וקשרתם וכתבתם וכו' וצ"ל למה קטן פסול הא אתי לכלל קשירה כשיגדל והוא בוקשרתם כמו דס"ל לתוס' לענין בר כריתות, ולתוס' אפשר י"ל כיון דלא כתיב קרא למעט דלאו בר כריתות אלא מסברא ועיי' שם כ"ג ע"א וע"ב לכן סגי דאתי' פעם לכלל כריתות משא"כ בתפילין דכתיב קרא וקשרתם בעינן דיהי' עכשיו דוקא איתא בקשירה, אבל ביותר קשה למ"ש רש"י ט' ע"ב דנכרי פסול משום דכתיב וכתב ונתן כל שישנו בנתינה וכ' הפ"י שם הא דמקשה ש"ס על קטן ושוטה משום דלאו ב"ד נינהו ולא מקשה הא ליתנייהו בוכתב ונתן צ"ל כמ"ש תוס' דאתי' לונתן קטן לכשיגדל ושוטה לכשישתפה, ולרש"י דנפקא לן מקרא קשה מ"ש מוקשרתם דבעי שיהי' עכשיו בר קשירה וצל"ע: ונ"ל דרשא וקשרתם וכתבתם שאני דדרשינן מסיפא לרישא כל שהוא בוקשרתם הוא בוכתבתם משמעות הקרא כל שהוא עכשיו במצות קשירה יוכל לכתוב, אבל בגט כתיב תחלה וכתב ואח"כ ונתן משמעות הקרא כל מי שהוא אחר כתיבה בונתן הוא כשר לכתוב כל שאפשר שיבוא לכלל ונתן אחר הכתיבה יוכל לכתוב וכיון שקטן ושוטה אפשר שיבואו לכלל ונתן סגי בהכי דאפשר לקיים וכ' עכשיו ונתן אח"ז וכן לענין ויצאה והיתה כיון דכתיב והיתה אחר ויצאה כל שאפשר לקיים והיתה אפי' לאח"ז בכלל ויצאה והיתה, וש"ס פשיט שם ה"ה לענין שיור כיון דמתקיים לאח"ז ויצאה והיתה ממילא הוי שיור בגט דמשייר מי שיש בו הוי' לאח"ז וא"ש נכון, וממילא מובן דאין לדמות מלתא דגיטין פ"ה ומ"ש תוס' כ"ב למלתא שלפנינו לצאת במה שעשה בשעת פטור אחר שבא לכלל חיוב משום דאתי' אח"ז לכלל חיוב דבעי שיהי' מחוייב בדבר עכשיו והחילוק רב וא"צ להאריך עוד כמובן לכל יודע ומבין: ועיי' מג"א סי' תרצ"ו ס"ק ט"ז שכ' לדסוברים דרשות לאונן לקיים המצות צריך לקרות המגלה קודם ויוצא, אבל לדסוברים דאסור לאונן לא יצא במה ששמע באנינות, וצל"ע גם לדסוברים דרשות הוא איך יפטור ע"י שמיעת ק"מ בשעה שהוא פטור, ואם קורא הוא כא"מ ועושה, והא דכ' המחבר בסי' ע' די"א דרשות נתונה לאונן היינו כשא"א לו לקרות ק"ש, אח"כ שיעבור זמן ק"ש רשאי לקרות והוא כא"מ ועושה, אבל אם יש זמן אח"כ לא יצא אם קרא בשעת אנינות, והתימא על הנב"י קמא חאו"ח סי' כ"ז שכ' ע"פ מג"א הנ"ל דאם אונן סיפר באנינותו להך דעה דרשות הוא לאונן יצא בספירה זו, ולא חלה ולא הרגיש דדברי המג"א תמוהים אם לא נאמר דס"ל למג"א דוקא במגלה כן כיון דחייבי' לקרות בציבור מה שא"א לו אח"כ ממילא לדסוברים דאונן רשות לקרות איכא חיוב עליו לקרות בציבור ויצא בקריאה זו וא"צ לקרות עוד אחר קבורת המת יחידי אבל בנדון שלו לענין ספירת עומר אם הוא פטור לא יצא, ואפשר דס"ל לנב"י כיון דגברא ב"ח הוא וחכמים פטרוהו מחיוב והסירו מקרקפתי' חיוב מצוה כדי דלא לטרדן ויתבטל מעסקי המת אבל רשות בידו לעשות ואם הוא עושה מרצונו הטוב ומניח צרכי המת, ממילא הוא בשעת עשיה כמצווה ועושה מאחר שמניח צרכי המת ועוסק בענין אחר והבן: בהא סלקינן דכל שעושה מצוה בשעה שהוא פטור לא נפטר מחיובו כשהוא מחוייב ושוטה שנשתפה אח"כ גם כשהוא עיתים חלים וכו' לא יצא וכ"ש קטן ועבד וכדומה חוץ אונן שעשה בשעת אנינותו