כתב סופר אורח חיים קצא

ובין ע"ח דליכא ש"ר ושה"ש לא ס"ל דקונה אבל לבתר עשרי' ותרתי שני' דחידש ר"י דשה"ש קונה גם ע"ח קרבנו הוא משום ייאוש וש"ר, וגם אם ייאוש ל"ק ע"כ צ"ל דפסלו קרא משום מהב"ע, וגם בעולת חובה צ"ל ג"כ דאיכא משום מהב"ע דהא קנאו ביאוש ושה"ש, וכיון דע"כ מוכרח מקרא כן בין אם ייאוש לחוד קנה או לא קנה מנ"ל להוכיח דייאוש לחוד ל"ק וא"ש דהוכיח עולא דאיכא מהב"ע אפי' בע"ח וחטאת דבמתני' פ' הנזקין וס"ל ייאוש קונה ואביי מקשה משום דס"ל דשה"ש אינו קונה ומיושב קושי' תוס' על ר"ת ע"ד פלפלא טבא חריפתא: ואיידי דאיירי בשה"ש וש"ר לגבי הקדש אומר מה שנ"ל להסביר מ"ש תוס' ב"ק דבלי ייאוש א"י להקדיש וליכא שה"ש וייאוש הגם דל"ק מ"מ מהני שאפשר לו להקדיש והו"ל ייאוש ושה"ש, והדבר צריך תבלין להבינו, ונ"ל להסביר דהא מילתא דיוכל להקדיש אחר ייאוש הגם דליכא ש"ר כגון בקדשים שחייב באחריותן, הוא תחלתו מדרבנן או משום דייאוש קונה מדרבנן מיהת והקדישו מדרבנן עכ"פ ונשתנה שמו דמעיקרא תורא חולין ועכשיו הקדש הגם שאין שם הקדש עליו אלא מדרבנן מ"מ שה"ש כזה קונה בו מדאורייתא דשה"ש תלי' בהסכמת ב"א בשם יקראו כמ"ש הש"ך ח"מ סי' שנ"ג וכיון דמדרבנן הקדיש הקדש ונשתנה שמו הקדש באותה רגע קונה מדאורייתא וקדוש הוא מדאוריית' ואפי' למ"ד דייאוש אפי' מדרבנן ל"מ י"ל דהם אמרו דמהני ייאוש לענין זה שיהי' יוכל להקדיש מדבריהם וממילא קונה מדאורייתא ע"י שה"ש ומדאורייתא קדוש ויש להאריך בסוגי' ותן לחכם ואכ"מ: ויש אתנו להראות פנים ולעשות סמוכים לסברת רמב"ן ולדברינו מסוגי' ש"ס גיטין פ' הנזקין דמקשה לר"י מאי ארי' חטאת אפי' עולה נמי, והרגיש רשב"א בלשון המקשן אפי' עולה מאי אפי' עולה הא נהפוך הוא דעולה כ"ש הוא ועכ"פ אפי' ליכא ונדחק, ולמ"ש י"ל במרוח דמקשה מאי אר' חטאת דלא נודע מכפרת משום דקנה בייאוש ומהב"ע לית לי' דפוסל אפי' עולה נמי דאי קתני עולה גם עולת נדבה בכללו ואיכא רבותא יותר דאפי' בעולת נדבה שהכניס עצמו לכך ליכא משום מהב"ע ויוצא י"ח נדרו, ואי דס"ל לר"י דבעולת נדבה באמת איכא משום מהב"ע זה א"א כיון דס"ל ייאוש קונה ע"כ א' מתרתי או דמוכח מקרבנו דאפי' בע"ח איכא משום מהב"ע דהא קרא דקרבנו בין בע"ח בין בע"נ קאי ואפי' ס"ל לעולא דשה"ש ל"ק הא ע"י יאוש לחוד קונה, וע"כ דס"ל דמקרבנו לא מוכח כלום די"ל בגזל קרבן דחברי' א"כ מנ"ל מהב"ע אפי' בעולת נדבה ואי מקרא דוהבאתם את הגזול מינה ילפי' בשניהם דאיכא משום מהב"ע ושפיר מקשה אפי' עולה נמי, ומתרץ דבנודעה דאינה מכפרת איכא רבותא יותר בחטאת מבעולה כדמתרץ ואזיל וא"ש ועיי': היוצא לנו מדברינו כי חזקה ונתחזקה סברת הרמב"ן ור"ן דכל שהוא רשות יותר איכא מהב"ע, אלא דרמב"ן ור"ן ס"ל כן במצוה דרבנן, ותוס' ורא"ש ס"ל דיש לחלק בין דאורייתא לדרבנן או משום דרבנן רצו להקל במצוה דדהו דיצא הגם שעושהו בעבירה, הגם דמצד הסברא איכא בדרבנן ניאוץ יותר כיון שאין מחוייב מדאורייתא, או דס"ל כיון שמחוייב מדרבנן מיהת הוא לא הכניס עצמו לכך דחיוב דרבנן עליו וליכא ניאוץ יותר מבמצוה דאורייתא ובמצוה דדהו הקילו דיוצא הגם שבא' ע"י עבירה אבל בעולת נדבה וכיוצא בו כשנדר לעשו' דבר מצוה מודו תוס' ורא"ש דמגרע גרע ממצוה שמחוייב לעשות: לפ"ז מה שכתבנו דיש לחלק בין לולב הגזול ביט"ש למרור בזה"ז דגם לפי שיטות דס"ל דהלכתא כר"י ונקיט הרמ"א לדינא כוותי' מ"מ יוצא במרור הגזול דבלולב ג"כ אי רק משום גזירה דיט"ר דלא שייך במרור בזה"ז דבר זה עצמו תלי' בשיטות תוס' ורא"ש ורמב"ן ור"ן דלרמב"ן ור"ן גרע מסברא מצוה דרבנן מדאורייתא, ושמואל ל"ל כלל מהב"ע, ולפי דקיי"ל דמהב"ע ל"י בדאורייתא וכ"ש ביט"ש בדרבנן, א"כ ה"ה במרור הגזול דא"י בזה"ז כמו לולב ביט"ש ועיי': מ"מ נלפע"ד להלכה כיון דמחבר נקיט לעיקר דביט"ש ליכא משום מהב"ע, ורמ"א דכ' דנוהגי' להחמיר י"ל דחוששי' לשיטות דס"ל דהלכה כר"י נגד שמואל משום דסתם ש"ס קאמר קפסיק ומשום דלא מסתבר טעמא דשמואל לחלק כמ"ש הרא"ש והיינו משום דיש לגזור יט"ש אטו יט"ר, אבל לא מחמירי' ביט"ש מטעמא דרמב"ן ור"ן דאזלו בתר איפכא דרבנן כ"ש הוא מדאורייתא וי"ל במרור הגזול לכ"ע יוצא, וכיון דמילי דרבנן הוא יש להקל ולסמוך על מ"ש ע"פ שיטת תוס' ורא"ש, והיינו דיוצא בדיעבד, אבל לא יברך דלענין ברכה אין חילוק בין מברך על מצוה דאורייתא או דרבנן כיון שמזכיר ש"ש כמ"ש הרא"ש, וממילא דלכתחלה לא יטול מרור הגזול לצאת בו, ובדיעבד יצא, ומ"מ מהיות טוב אם בקל לו למצוא אח"כ מרור שאינו גזול שיאכל שנית מרור שאינו גזול להוציא נפשי' מפלוגתא דרמב"ן ור"ן דלדדהו אינו יוצא ידי מרור אבל לא יברך על אכילה שני' שמא וקרוב דיצא באכילת מרור הגזול, ולכריכה נ"ל פשוט כיון דאינו אלא לזכרון למקדש כהלל יוכל ליקח מרור הגזול כיון שאינו אלא לזכרון, וברכה ליכא, כנלפע"ד להלכה אבל למעשה לא בעינא לסמוך על סברתי וכי משום דאנו מדמי' נעשה מעשה יצילנו משגיאות האומר ועושה ויהי' לנו למגן ומחסה, עייננו והעלינו על הספר ובדיו וגמרנו בעזרת לאל גומר עלי נגהי ליום ג' ב' ע"ח תרל"ב לפ"ק פה פ"ב יע"א ובעה"ח: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה צט אשר נתן לנו תורת אמת ישפיע דבר יום ביומו, לאיש מתהלך בתומו ה"ה מע"כ תלמידי חביבי הרב הותיק מלא עתיק, בע"פ המאוה"ג כש"ת מו"ה נתן מיללער נ"י אבדק"ק סעטשין יע"א: יקרתו קבלתי עם צרור כסף הקדשים והקוויטטונג יקבל פה, והנה נפשו יודעת מאוד כי עצומות טרדותי בפרט לעתים הללו לכן אחרו פעמי תשובותי עד היום בהודעה זו בדבר הנוגע אל הממון, וגם בדבר הלכה לא הי' לי שעת הכושר לשום עין עיוני עד יום אתמול פניתי מעט בין גברא לגברא מהנכנסי' ויוצאים ואציע פה מה שהעלת' מצודתי ע"ד שאלתו על אודות בנו שנעשה בר מצוה בתוך ימי ספירה ועלה ספק בלבו אם יוכל לספור אחר שנעשה ב"מ לפי דעת בה"ג דמי שלא ספר לילה א' שוב לא יספור דבעי תמימות, כן הדבר הזה או יש לחלק, ולהיות כי לא מצא דבר ברור לברר ספיקתו ולא מצא בא' מן האחרונים שדבר מזה הורה לו שיספור בלא ברכה ונפשו שוקקה לשמוע דעתי: הנה גם אני עמדתי בספק זה איזה שנים והי' לי בו הרהורי דברים ולאשר לא הי' אז למעשה לא עלי הי' המלאכה לגמור, ועכשיו שבא לידי שמתי עיני ולבי להשיב דבר ולא חצי דבר כיד ה' הטובה עלי: וטרם אענה בנדון שלפנינו נבוא ונחקורה במי שנעשה גדול באיזה שעות בלילה דהיינו דוודאי לא הביא ב' שערות תחלת הלילה דאל"ה סמכי' על השנים ומיד כשהגיע הלילה נעשה ב"מ עיי' מג"א סי' נ"ג ס"ק י"ג ובס"ק יו"ד לענין דרבנן סמכי' אחזקה דרבא, ולשיטת הרמב"ם דספירה בזה"ז דאורייתא יש מקום לספיקתנו גם אם אין ידוע אם הביא ב' שערות עד אחר איזה שעות, אם יצא במה שספר תחלת הלילה וא"צ לספור עוד כשהביא ב' שערות, או נימא כיון דלא הי' אז בר חיובא לא יצא במה שספר קודם שנעשה גדול כמו קטן שאינו מחוייב אינו מוציא מי שמחוייב בדבר, או נימא שאני להוציא אחר מלצאת ידי חובת עצמו כיון שגוף זה עשה מעשה זה כבר יצא הגם שלא הי' מחוייב בשעת עשי', משא"כ להוציא אחר שאין האחר עושה מעשה כלל רק ששומע צריך שיהי' בדוקא המוציא מחוייב בדבר: והנה בר"ה כ"ח ע"א בעתים חלים ועתים שוטה מבואר דלא יצא ידי אכילת מצה במה שאוכל בעת שטותו לפטרו מחיובו כשהוא חלים, והרמב"ם בפ"ו מהלכ' חמץ ומצה הלכ' ג' כ' וז"ל לפי שאותה אכילה היתה בשעה שתי' פטור מכל המצות הרי מבואר מתוך דבריו משום שהי' אז לאו בר חיובא במצות לא נפטר ע"י מעשה זה כשהדר לחיובו והה"נ קטן לא נפטר כשנתגדל במה שעשה בקטנותו: אלא דהטור בסי' תע"ה מסופק בכוונת הרמב"ם אי משום דס"ל דמצ"כ או משום דהכא גרע טפי ועיי' הג"ה מהרל"ח דגרע טפי משום דא"י שהוא פסח ושהיא מצה, לפ"ז כשאכל מצה בקטנותו תחלת ליל פסח ואחר איזהו שעות נעשה גדול א"צ לאכול עוד מצה פעם שנית דכבר יצא במה שאכל בקטנותו דידע שהוא מצה וליל פסח: אלא דדברי הטור תמוהים דהא הרמב"ם מפורש כ' הטעם משום שאכל בשעה שהי' פטור מן המצות הרי גילה טעמו, וצריך לומר דלא הי' לו לטור הגרסא ברמב"ם כמו שהיא לפנינו, וכן נראה דהעתיק דינו ולשונו של הרמב"ם ולא כ' סוף דבריו שמסוף דבריו ניכרין דברי אמת לראש דבריו, ש"מ דלא הי' לו הגרסא ברמב"ם כמו שהיא לפנינו: ואפשר לי לומר גם לפי הגרסא שלפנינו, י"ל טעמא דרמב"ם משום חסרון כוונה, הגם אם ס"ל מאצ"כ, דס"ל דמשו"ה לא בעי כוונה כיון שמחוייב בדבר בעת ההיא סתמא לשמה קיימא וסתמא כפירושו דלשם מצוה עושה כהא דריש זבחים בקדשים סתמא לשמה קיימי ועיי' תוס' שם לענין גט אם מחוייב לגרשה בגט זה הי' סתמא לשמה עיי"ש היטב כן י"ל לענין קיום המצוה בכ"מ הגם שיש לחלק מ"מ י"ל דהיינו טעמא דמאצ"כ, וכ"ז במי שמחוייב ועושה אבל נכפה זה שאינו מחוייב לעשות סתמא דמעשה לאו למצוה היא וגם כוונתו אינה כוונה לכן אינו יוצא במעשה זה לפטרו כשהוא חלים, וזהו שכ' הרמב"ם כיון שהי' אז פטור מכל המצות סתמא לאו למצוה קיימי וכן קטן שאכל מצה בקטנותו בלא כוונה לא יצא באכילה זו כשיגדל, אבל כשאוכל בקטנותו בכוונה למצוה כאינו מצווה ועושה אפשר שנפטר באכילה זו אחר שיגדל: