כתב סופר אורח חיים קפח

חייב דלא אכל דרך אכילת ב"א, מ"מ עיקר חיוב בהנאת מעיו והה"נ לענין מצוה ואם כרך מצה בסיב יצא והה"נ דחייב כשכרך איסור בסיב כנ"ל, ונראה שזה כוונת המל"מ שם בסופו שציין סוגי' דס"פ גה"נ דפליגו ר"י ור"ל אם חייב על הנאת גרונו או הנאת מעיו, נראה שכיוון למ"ש דהך מלתא תלי' בפלוגתא דר"י ור"ל, לפ"ז י"ל דירושלמי דאמר כרכו בעלין דחייב אחת אזיל לר"ל דס"ל בכ"מ דתלי' בהנאת מעיו, ולהלכתא דקיי"ל כר"י כרכו בסיב אינו חייב כלום ויוצא ידי מצוה וא"ש: אלא דלא משמע כן דאזיל לר"ל דוקא דסוף דברי ירושלמי שם ואם הי' נזיר חייב ג' ר"י אמר בכולל אבל בפורט אין שבועות חלות על איסורים ר"ל אפי' בכולל אין שבועות חלות על איסורים עכ"ל, ונראה דכל דינים האמורים בזה רישא ומיצעת' וסיפא אתי' לר"י וסיפא אם הי' נזיר רק לר"י ולר"ל דל"ל כולל אם הי' נזיר אינו חייב רק ב' וזה דלא כמ"ש דרישא כר"ל לבד אתי', לכן נ"ל דכ"ע הוא גם לר"י א"ש עפ"מ שהעלתי בתשובה הגם דקיי"ל באיסורי' דעל הנאת גרונו חייב, אבל הנשבע שלא לאכול סתמא כפירושו אכילת מעיו דסתם אכילה בלשון ב"א אכילת מעיו היא בין לרבנן בין לר"ע דס"ל בנשבע שלא לאכול דאוסר עצמו בכ"ש ואוסר ע"ע יותר מאסורי תורה דאזלי' בתר לשונו ורצונו להחמיר ע"ע יותר מאיסורי תורה, ורבנן ס"ל הגם דבלשון ב"א אכילה בכ"ש, הנשבע מסתמא כונתו בכזית שלא יחמיר ע"ע יותר מאיסורי תורה, וכ"ע מודים דאזלי' בתר לשון ב"א, אלא דרבנן ס"ל דע"כ מפרשי' דבריו בכזית שלא יחמיר יותר ע"ע מאיסורי תורה, אבל לענין הנאת גרונו ומעיו נפוך הוא לפי לשון ב"א הנאת מעיו הוא מקיל ע"ע מאסורי תורה ודי לו לחדש ע"ע איסור שלא אסרה התורה עליו דוקא כדרך אכילת ב"א, ומה לנו לפרש לשונו נגד לשון הרגיל בב"א ובין לרבנן ובין לר"ע אזלי' בזה בתר לשון ב"א, והבאתי ראיות צודקו' לזה ושם בארה, והא"ש הא דירושלמי דכרך לפת בעלי', דחייב אחת דבשבוע' לכ"ע בתר מעיו אזלי' הו"ל שבועה לר"י ככל אסורי תורה לר"ל דתלי' בהנאת מעיו דכרכו בסיב חייב וכמ"ש, וממקום דמביא המל"מ סיוע לפי הגרסא שלפנינו דכרך לאיסור בסיב וכדומה דחייב משם יש ראי' להיפוך מדנקיט ירושלמי הך חידוש דין דחייב כשכרכו בנשבע דוקא הלא דבר זה מישך שייך בכל אסורי תורה, ודוחק משום מיצעתא וסיפא נקיט רישא בנשבע, דאין שייכות לסיפא ומיצעת' אם חייב ב' או ג', ודין דרישא דין בפ"ע הוא דאין החציצה פוטרת, ולמ"ש א"ש נכון דדין זה ליכא רק בשבועה ולא באיסורי תורה לר"י דקיי"ל כוותי' ומיצעתא וסיפא אליבא דר"י נקיט גם דין דרישא אליבא דר"י ודוקא בשבועה, ולהלכתא וא"ש נכון ועיי': וליישב קושיותיו של המל"מ על המיצעת' נשבע שלא לאכול ח"ז וכרכם מאי קמ"ל פשיטא דחייב על כל א' ואי דקמ"ל דלא הוי חציצה כבר נשמע מרישא נ"ל עפמ"ש דברישא דוקא נקיט נשבע דבכל אסורים אינו חייב דעלין חוצצין, וי"ל דוקא עלין דלאו בר אכילה כלל הוא, אבל חרצנים וזגי' דמידי דראוי' לאכילה בתערובות הוא גם בשארי איסורים אינו חוצץ כמ"ש המל"מ שם דמאכל אינו חוצץ, קמ"ל סיפא נשבע שלא לאכול פת וחו"ז וכרכם חייב על כל א' ודוקא משום איסור שבועה חייב דבהנאת מעיו תלי' אבל בשאר איסורים פטור או דגם חציצה ע"י מאכל הוי הפסק וחציצה בגרונו, או אפשר דוקא חו"ז וכיוצא בו דלא מאכל הראוי' הוא דלא מתאכל בעינא, אבל מאכל הראוי' לאכול בעין אפשר דאינו חוצץ וזה נראה יותר מדנקיט דנשבע על חרצנים וזגים ולא נקיט שכרכו במאכל הראוי' בעין כדי לדייק הא באיסורי תורה חוצץ ש"מ דמאכל הראוי' בעין באמת חוצץ ומיושבים כל הקושיות ודקדוקים של המל"מ ע"ד נכון בעזה"י: המורם מדברינו דמבואר מירושלמי דשבועות דכל איסורים שכרכן בסיב כי היכא דידי מצה ל"י ה"ה דאינו חייב ודוקא כרכו בסיב או בחרצנים וזגים שאין ראוי' לאכול בעינא אלא ע"י תערובות, אבל כרכו בדבר מאכל חייב וכן משמע מדאמר רבא כרכו בסיב משמע דוקא בסיב וכיוצא בו, אלא מדנקיט בסיב משמע קצת דוקא בסיב אבל בחרצנים וזגים דראוי' לאכול ע"י תערובות יצא, וכבר כתבנו דסתרו הדיוקים מדאמר כרך מצה ומרור ידי מצה יצא וכ' הרמב"ם דהמרור טפל משמע דוקא במרור יצא ובמאכל אחר לא יצא דאינו טפל למצה, ואפשר י"ל ניהי דמאכל שכרך במאכל אינו חוצץ לטומאה וה"ה לענין איסור דמאכל במאכל הו"ל מב"מ מ"מ לענין מצה דמצוה הו"ל כאינו מינו דזה רשות וזה דמצה אכילת מצוה והו"ל חציצה לענין דבר זה דמצוה, וכעין דאמרי' דאתי מרור דרשות ומבטל למצה דאורייתא, ודמצוה א"מ זה את זה לכן דוקא כרכו במרור יוצא י"מ דמרור טפל ועיי': ויש להביא ראי' דמאכל של היתר אינו חוצץ למאכל של איסור, מירושלמי דמביא תוס' ר"ה י"ג ע"א וקידושין סוגי' דחדש דלא אכלו מצה מחדש דלא אתי עשה דקודם הדיבור ודחי לאו דלאחה"ד, ואי כורך איסור במאכל של היתר חוצץ הי' יוכל לאכול בלי דחוי הלאו שהי' להו לאכול מצה כרוכ' במרור דמרור טפיל' למצה וידי מצה יצא ומשום איסור דחדש ליכא, אלא ש"מ דמאכל היתר הו"ל מב"מ עם מאכל של איסור לדבר זה דאינו חוצץ: אלא דראי' זו נכונה לפי מה שמביא תוס' הירושלמי דחלה דלא אכלו מצה מן החדש, אבל למעיין בירושלמי נראה דתוס' לא הביאו כמו שהוא לפנינו ומובא בר"ש חלה דאמר שם ר' יוסי דחיטי' של שנים שעברו ואפי' שבעלי' נאסרו כשנכנסו לארץ והקשה לנפשי' וכי לא אכלו ישראל מצה ומשיב דעשה דוחה לל"ת ואמר סתם ירושלמי לר' יונה דס"ל דאין עשה דוחה לל"ת דלא סמיכי איך אכלו מצה מן מה שתגרי נכרי' מוכרים להם, הנך רואה דנהפוך הוא ממ"ש תוס' דאכלו מצה אלא דפליגו מהיכן אכלו לר"י אכלו מחדש דעשה דוחה לל"ת, ולמ"ד דאין דוחה אכלו ממה שתגרי נכרים מכרו להם ועיי' ש"א סי' צ"ז, לפ"ז יש לדחות ראי' דידי מירושלמי די"ל דר' יונה ור' יוסי ס"ל כר"ל דבאיסורים תלי' בהנאת גרונו ולא מהני אם כרכו מצה במרור כמ"ש כבר לעיל דלר"ל לא מהני הפסק וחציצה ולר' יוחנן י"ל דאכלו כה"ג: וי"ל בזה קושי' תוס' ר"פ לה"ג שנשאר בתימא ל"ל הקישא למעט מצה של טבל תיפוק לי' דהוא מהב"ע דלא יצא, ולמ"ש י"ל דצריך היקש למעט מצה של טבל כגון שכרך המצה במרור דידי מצה יצא ואיסור לא עשה דמרור חוצץ לענין איסור ואתי' הקישא דלא יצא משום כל שאינו בב"ת חמץ אם הי' חמץ ואכלו דלא מחייב משום חמץ אלא משום טבל כשאכלו בלי כריכה, ולר"ל דכתבנו דכרך לאיסור חייב י"ל דס"ל כרבינא בפסחים דמתרץ לברייתא דלא כר"ש, וי"ל דבריית' ל"ל מהב"ע לא יצא, וקושי' תוס' רק לר"ש ולמסקנא דברייתא כר"ש והא ר"י משמי' דר"ש אמר דמצוה הב"ע לא יצא ל"ק די"ל כשכרך המצה כמ"ש ועיי', ומדלא תי' תוס' הכי ליכא ראי' דס"ל דמאכל אינו חוצץ דתוס' לשיטתו ר"פ לולב הגזול דס"ל דליכא מאן דחולק וכ"ע ס"ל דמצוה דאורייתא הבאה בעבירה דלא יצא והקשה שפיר דקשי' לר"ל אפי' אי ס"ל דברייתא דלא כר"ש, אבל רבו החולקי' על תוס' עיין רמב"ן ורז"ה לשיטתם א"ש דברינו ביישוב תמיהת תוס' ועיי': אלא אחר שדחיתי ראי' שלי מירושלמי חוזרת ונראה לי, מדאמר סתם ירושלמי על ר' יונה דס"ל דאין עשה כזו דוחה לל"ת צ"ל שאכלו ממה שתגרי נכרים מכרו להם ולא אמר מאן דאמר הכי ס"ל כר' יוחנן דבאיסורים בהנאת גרונו תלי' ואכלו מצה של חדש בכריכת מרור ש"מ דפשיטא לי' כל שהוא מאכל אינו חוצץ בפני מאכל דהו"ל לדבר זה כמב"מ וכמ"ש הכ"מ הלכ' שאר אה"ט לענין טומאה הגם דכתבנו דיש לחלק בין איסור לטומאה מ"מ מן ירושלמי דשבועות ומירושלמי דחלה איכא ראי' דכן הוא לענין איסור ג"כ, וכן משמע מדאמר רבא כרכו בסיב לא יצא וכדכתיבנא ועיין בכל זה: וזאת תורת העולה מדברינו, א) אסורי תורה שכרך בסיב פטור ומותר מדאורייתא, ומדרבנן אפשר דאסור, ב) הה"נ כשכרכו בחרצנים וזגים וכדומה, ג) כשכרכו בדבר הראוי' לאכול בעינא אסור וחייב, ד) הנשבע שלא לאכול אסור לאכול אפי' כרכו בדבר שאין ראוי' לאכילה כלל, ה) הנשבע לאכול דהעלתי בתשובה והוכחתי דאין יוצא ידי שבועתו רק כשאוכל למעיו אם כרך בסיב לכאורה דיצא כיון דבמעיו תלי', ויש לעיין דאפשר כיון דאין דרך אכילה בכה"ג לכרוך בסיב ל"י ידי שבועתו ויש לחלק בין כרכו בסיב או בדבר הראוי' לאכול בפ"ע דדרך אכילה לכרוך מינים שונים, ו) לצאת ידי מצות מצה אם כרכו בדבר הראוי' לאכילה בעינא דבר דק מאוד דליכא משום דאתי רשות ומבטל לי' למצה מדאמר רבא כרכו בסיב ל"י משמע בדבר מאכל יצא דאינו חוצץ, אלא מדכ' הרמב"ם דכרכו במרור יצא משום דמרור כטפילה למצה משמע אבל במאכל אחר לא יצא דמפסיק למצות מצה וצריך עוד עיון וחפוש להלכה ולמעשה, הנלפע"ד העלתי על הספר ובדיו ב' חי' למב"י תרל"א לפ"ק פה ק"ק פ"ב יע"א ובעה"ח: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה צח מה שהעלתה מצודתי בעז"ה בדין אם יוצאים במרור הגזול בזה"ז ואם יוצאי' אם מברכי' עליו ברכת המצוה דבר זה מקורו הערה, בעל שאגת ארי', בתשובותיו צ"ד לספירה, יצא בכחא דהתירא, באמרו ניהי דמקשינן מרור למצה לכל דבר ואפי' מרור בזה"ז זהו דוקא מה דאינו רק במצה ונאמר במצה בקרא אבל דבר שהוא כללי' בכל מצוה ולא ביחוד במצה בזה לא מקשינן מרור למצה כי כן לענין מהב"ע דכללא הוא בכל מצות ולא במצה דוקא דילפי' מקרבן או מדאורייתא או או מדרבנן לא מקשינן מרור למצה, וכ' לבסוף וז"ל ולפ"ז למאי דפסק באו"ח סי' תרמ"ט בש"ע דיוצא י"ח ביט"ש