כתב סופר אורח חיים קפז

כדאכ"פ לא נכון לאכול תחלה ולברך אח"כ עיי"ש, הרי לפנינו תלתא גברי רברבי חכימי דיהודאי דעולין בקנה א' כי ליכא מצוה בח"ש כלל, והי' כ"ז בהעלמה מן שערי תשובה שבגליון ש"ע סי' תע"ה סעיף ו' והוא לא ראה אלא רא' א' בתשוב' שבו"י הנ"ל דס"ל דליכא מצוה כלל בח"ש וספר בני חיי' שציין עליו לא נמצא באמתחת ספרים שלי ולא ראינו אינו ראי' לדחות פשיטותם של המל"מ ושבו"י וש"א שהבאנו ונקטי' כוותי': ונלפע"ד לפ"מ שבארנו דיוצא ידי אכילת מצה בהנאת גרונו לבד הגם דבוודאי אין לו לאכול בהנאת גרונו, וגם יאכל לכתחלה כזית בב"א עיי' סי' תע"ה במג"א סי' תע"ה ס"ק ד', מ"מ מי שאין לו אלא ח"ש או כ"ש יאכל ולא יכניס לבמ"ע ויחזור ויקיאו ויאכל כ"כ עד שיהי' בכדאכ"פ אכילת גרונו באלו בצירוף כזית ויוצא י"ח עיי' ספגה"נ דחזר והקיאו וחזר ובלעו חייב למ"ד הנאת גרונו, ועיי' יומא פ"א ע"א זר שבלע שיפון וחזר והקיאו ואכלו אחר דשני משלם דמי עצים לראשון נראה דאחר שהקיאו לא נחשב אוכל וכבר נתקשה בזה בתוס' ישנים שם ותי' בחד תי' דבספהג"נ מיירי שהקיאו שלא בפניו וביומא כשהקיאו בפניו דממאס, והי' דברי תוס' ישנים בהעלמה מספר תוספ' יה"כ ונתקשה בסתירת הסוגי' והניח בצ"ע, ולולי תוס' ישנים הי' נ"ל דבפגה"נ בשחוזר ובולע המקיאו אינו מאוס, אבל ביומא דאחר חוזר ובולע בוודאי מאיס לאחר לאכול מה שמקיא חבירו, ועוד יש לחלק בפ' גה"נ שלא אכל אלא הנאת גרונו לא ממאס ולא נתעכל, וביומא שהקיאו אחר שנכנס למעיו ודאי ממאס טפי ולא צריכי' לחלק בין בפניו בין שלא בפניו כנ"ל, ונ"ל עפ"ז דמי שאין לו אלא ח"ש מצה דיאכל עד"ז דיחזור ויקיאו, אבל אחר לא יצא בו דממאס וגרע משלא כדה"נ, ועיי' בשערי תשובה בסי' תע"ה בשנים שאין להם אלא כזית מצה איך יעשו, ולמ"ש עצה יעוצה להם שיאכל כ"א ח"ז ע"ד הנ"ל ויצא שניהם, ומחוייב לתת לחבירו חצי' והוא יאכל חצי' בהנא' גרונו עד"ז שיוציאו לחוץ ויחזור ויאכל הגם דלא עביד מצוה מן המובחר בב' וג' דברים חדא שאינו אוכל בב"א, ב' שאוכל רק בהנאת גרונו ג' דיש בו משום הקריבהו לפחתיך אחר שאכל והקיאו דממאס קצת בוודאי מ"מ טוב שיעשה כ"א עיקר המצוה ויוצא י"ח משיעשה א' מן המובחר וחבירו יודחה מכל וכל כה"ג אומרי' חטא בשביל שיזכה חבירך ויזכה גם הוא שיזכה ויזכה חבירו ועיי' מג"א הלכ' חנוכה רס"י תרע"א, הגם שיש לחלק בין הכא לדהתם דמוסיף והולך רשות הוא ואינו אלא הדור, משא"כ כאן מ"מ נ"ל נכון כמ"ש בעזה"י: וזאת תורת העולה, במסילה העולה בית אל, אלו הן ד' אמות של הלכה, אשר חנני החונן דעת לערוך מערכה מול מערכה, ומציון תצא תורה, ציון דורש יש לה ע"י סימני אותיות, א) העלנו דמי שנשבע שלא יאכל או שיאכל סתמא כפירושו לאסור עצמו כדרך אכילת ב"א הנאת מעיו, חוץ כשנשבע שלא יאכל מצה של מצוה דהיא בהנאת גרונו ע"כ דהתכוין לאסור על נפשו הנאת גרונו ג"כ ב) דיוצא י"ח מצה מרור וכזית בליל ראשון בסוכה בהנאת גרונו וכן שתי' של מצוה ד' כוסות וקדושא ואבדלתא, ג) מצות אכילת שבת ויו"ט ופורים דבעי עונג ושמחה אינו יוצא רק בהנאת מעיו, ד) לכתחלה יאכל כזית בב"א ובהנאת מעיו, וכ"ש שלא יאכל לכתחלה ח"ז ויחזור ויקיאו ויאכלנו בכדא"פ, אבל מי שאין לו רק ח"ז יאכל עד"ז ויוצא בו הוא עצמו שבלע וחזר והקיאו מגרונו, אבל לא חבירו, וכשהי' כבר במעיו וחזר והקיאו גם הוא עצמו מעצמו א"י בו, ה) שנים שאין להם אלא כזית מצה יאכל כ"א עד"ז שיאכל ויחזור ויקיאו מגרונו ויאכל וחיובא הוא על מי הזית מצה שלו שיתן חציו לחבירו ויאכלו שנית עד"ז, ו) העלתי דא"י י"מ אכילת מצה וכזית לילה ראשונה של סוכות ושתי' של מצוה בשלא כדה"נ וכ"ש עונג שבת ושמחת יו"ט ופורים, ומ"מ נ"ל מי שאין לו אחרת רק זו שאפשר לו לאכלה שלא כדה"נ כגון שנתערב בדבר מר וכיוצא בו מהיות טוב יאכל כיון דלת"ח יצא בשלכדה"נ ומל"מ מסתפק בו ויאכל בלא ברכה, ז) אכילה דקדשים בזמן שבהמ"ק קיים וכן אכילת פסח העלתי דלכ"ע לא יצא שלא כדה"נ, ח) אכילת מרור אם יוצא שלא כדה"נ תלי' בשיט' הרא"ש אם יוצא באכילת ח"ש מרור, ולכתחלה בוודאי לא יאכל עד"ז כיון דמברך על אכילת מרור, ובדיעבד יצא, מ"מ אם נזדמן לו אח"כ לאכול כדרך הנאתו יאכל שנית כיון דלשיטת הרא"ש לא ברירא לנו כוונתו זו הנלפע"ד אחר עיון היטב בעזרת הטוב ומטיב, ואין טוב אלא תורה, הוא ית"ש האיר לנו ויאר פניו אתנו סלה, כתבתיו וגמרתיו פה פ"ב יע"א ו' עש"ק אדר"ח אייר תרל"א לפ"ק ובעה"ח: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה צז הנה באתי במגלת ספר כתוב מה שחנני הי"ת בדין מצה שכרך באוכל אחר ודין כרך בסיב או במאכל דברים האסורים מה"ת או שאסר איסר על נפשו: א) הנה הרמב"ם פ"ו מהלכ' חמץ ומצה הלכה ב' כ' וז"ל בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא בלע מצה ומרור כא' ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא שהמרור כטפילה למצה כרכן בסוב וכיוצא בו ובלען אף ידי מצה לא יצא, והוא מסוגי' דפסחים קט"ו ע"א דאמר רבא הכי והוסיף הרמב"ם מדילי' טעמא דבלע מצה ומרור יצא משום דהמרור כטפילה למצה ועיי' הה"מ דראב"ד לא כיוון יפה כוונת הרמב"ם והשיג עליו לחנם דכוונתו משו"ה לא הוי מרור חציצה בין מצה לפיו דהמרור כטפילה למצה ונראה דלולי דהמרור כטפל למצה הי' חוצץ הגם דמרור ג"כ מאכל הוא מ"מ חוצץ, אלא דמרור טפל למצה דמצות לילה לאכול מצה ומרור ולהלל צריך לאכול ביחד ועבדינן ג"כ כהלל, הגם דידי מרור לא יצא דטעם מרור בעינן מ"מ המרור כטפל למצה ולכן כ' הרמב"ם דהמרור כטפילה ולא טפל ממש, וקשה לי לפ"ז ממ"ש הרמב"ם פ"ג משארי אבות הטומאה הלכה ה' וז"ל הכורך כזית מנבילת עוף טהור בחזרת וכיוצא בו ובלעה אע"פ שלא נגע בגרונו ה"ז טמא, כרכו בסיב ובלעו הרי זה טהור, וכ' הכ"מ והטעם נראה כיון דחזרת מין מאכל הוא מב"מ אינו חוצץ משא"כ בסיב ע"כ, מדברי הרמב"ם וכ"מ למדנו דכל שהוא מין מאכל אינו חוצץ דמין מאכל במאכל אינו חוצץ, וממ"ש בהלכ' חו"מ נראה דוקא מרור אינו חוצץ משום דהוא כטפל למצה, אבל מאכל אחר חוצץ, והי' נ"ל דמ"ש הרמב"ם בהלכ' שאר אבות הטומאה דחזרת אינו חוצץ דוקא חזרת שהוא טפל לבשר שדרך לאכלו בחזרת אינו חוצץ אבל שאר מאכל חוצץ, והא"ש דכ' במרור דהוי כטפל לו דוקא מרור טפל למצה בלילה זו כמ"ש, אבל שארי מאכלי' חוצצין, ומ"ש באבות הטומאה וכיוצא בה היינו כיוצא בה בחזרת שרגילים לאכול עם הבשר כנ"ל, אלא דמלשון כ"מ לא משמע כן דכ' טעמא משום דמין מאכל הוא משמע כל שהוא מין מאכל אינו חוצץ, לכן נ"ל יותר דוקא לענין טומאה יש חילוק בין מאכל לד"א דכל שיש הפסק בינו לטומאה אינו מקבל טומאה וכל שהוא מין מאכל הו"ל כמב"מ שאינו חוצץ, אבל במצה דבעי עכ"פ הנאת גרונו שיצא ידי מצוה, כמו באיסורים דבעי או הנאת מעיו לר"ל והנאת גרונו לר"י ואם כורך מצה בד"א חוצץ בינו לפיו וגרונו ולא מרגיש בגרונו כלום ולא יצא ידי מצוה, וגם מין מאכל חוצץ חוץ מרור דהוא טפל למצה דשייכי' להדדי ואין מבטלות זו א"ז הגם שידי מרור לא יצא מ"מ י"מ יצא כן י"ל, אלא מדאמר רבא וכ' הרמב"ם כרכן בסיב וכיוצא בו לא יצא משמע דוקא כרכן בסיב וכיוצא בו דלאו מין מאכל הוא דלא יצא אבל במאכל יצא, וצ"ל למה נקיט כרכו במרור וכ' הרמב"ם משום דהמרור טפל לו מאי מעליותא דמרור כל מאכל נמי אינו חוצץ, וצ"ל דנקיט מרור משום דאוכלים מצה ומרור בלילה זו נקיט כרכו במרור ולומר ג"כ י"מ יצא ידי מרור ל"י, והרמב"ם מעתיק לשון רבא במקומו, ולא כ' יותר ממ"ש רבא, ובהלכ' ש"א הטומאה כ' וכיוצא בו להגיד לנו דלאו דוקא חזרת דהוא טפל לבשר אלא כיוצא בו דבר מאכל וכ' דכרכו בסיב אינו מטמא דוקא סיב וכיוצא בו דלאו מאכל הוא כנ"ל, אלא דטעמא לא ידענו, ניהי דלענין טומאה א"ש כמ"ש הכ"מ דכל שהוא מאכל הו"ל לדבר זה כמב"מ שאינו חוצץ כ"ז לענין טומאה אבל לענין מצוה דתלי' בהנאת גרונו מה לי מאכל או סיב סוף כ"ס אינו נהנה, וגם מרור עצמו הגם דהוא נטפל למצוה קשה להסביר למה אינו חוצץ כ"ש כשידי מרור לא יצא וכאלו אוכל מאכל רשות וצל"ע: והנה המל"מ פי"ד מהלכ' מ"א הלכה י"ב נכנס לבית הספק כרך איסור בסיב אם חייב או פטור כמו מצה שכרך דלא יצא הה"נ דליכא איסור כשכרכו בסיב דסיב מפסיק בינו לבין הגרון וכן מסתבר לו דמ"ש אלא דמביא ירושלמי פ"ג דשבועות הלכה ג' וז"ל שבועה שלא אוכל פת וכרכו בעלי קנים ועלי קנים אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל פת וחרצנים וזגים וכרכם בחרצנים וזגים חייב על כ"א ואחת עכ"ל, וכ' המל"מ דלא ימלט דיש טעות בדברי ירושלמי פשיטא כיון דאין נשבע אלא על הפת שאינו חייב אלא אחת וצ"ל חייב אחת וקמ"ל דלא תימא כיון דעלים מפסיקים אינו חייב קמ"ל, וחזר והקשה על סיפא נשבע שלא יאכל פת וחרצנים וזגים חייב על כ"א פשיטא ואי דקמ"ל דאין החרצנים וזגים מפסיקים הוא כבר נשמע מרישא, ומ"ש המל"מ בועוד אפשר לומר הוא רחוק וצריך לשבש כל הגרס' שלפנינו מחייב לאינו חייב ולהוסיף דנשבע גם על העלין ועיקר חסר וגם מעייל פילי ומחדש חדשות ולחלק יצא בג' דינים, והנלפע"ד דגרסא האמיתית חייב א' וקמ"ל דאין העלין חוצצין, הגם דאמר רבא כרכו בסיב לא יצא ובוודאי דהה"נ דכרך לאיסור בסיב דאינו חייב דרבא ס"ל כר"י דבאסורי' בהנאת גרונו תלי' והה"נ קיום מצוה בהא תלי' דיצא בהנאת גרונו לחוד ועי' ח"ס חאו"ח ועשיתי חיזוק לדבריו בתשובה א', וכיון דעיקר הנאת גרונו לכן כרכו בסיב לא יצא והה"נ דכרכו לאיסור בסיב דפטור ומותר מה"ת, אבל לר"ל דס"ל דאיסורי' בהנאת מעיו תלי' הגם דוודאי לר"ל אם תחב בבטנו אינו