כתב סופר אורח חיים קפו

אבני מלואים שבסוף ספרו סי' י"ב, וקשה למה לוקה משום שבועת שוא יאכל מצה שלא כדה"נ ויקיים המצוה ולא יעבור על שבועתו ושבועתו לא לשוא היתה והא הנשבע שלא לאכול מותר שלא כדה"נ בסתם אליבא דרבנן כמבואר בתוס' שבועות פ' ש"ש דמתרץ בתי' שני דקושי' ש"ס ר"י מ"ט ל"א כר"ל בשלא כדה"נ בסתם לר"ע ובמפרש לרבנן, ובוודאי רחוק לומר דירושלמי לר"י אליבא דר"ע אמר דס"ל בסתם אוסר עצמו שלא כדה"נ דהוא שלא כהלכתא ואיך יאמר סתמא דירושלמי דינא לר"י שהוא דוקא לר"ע דלא כהלכתא, וע"כ דשלא כדה"נ א"י ידי מצוה כלל וזו ראי' מהימנא: ועיי' נזיר ג' ע"ב לאסור יין מצוה כיין רשות מאי היא קדושא ואבדלתא מושבע ועומד וכו' ואם יוצא שתי' של מצוה שלא כדה"נ מאי קמ"ל קרא דחל על יין של מצוה דקדושא ואבדלתא הא אפשר שיקיים המצוה שלא כדה"נ וכדה"נ פשיטא דאסור דליכא מצוה שישתה כדה"נ, וקשה בין לפי' רש"י ובין לפי' תוס' שם אלא ש"מ דא"י שלא כדה"נ, וראי' זו דחוי' היא לתוס' שבועות הנ"ל דלח"ש שלא כדה"נ אסור ולא חל שבועה עלה והתם לר"ש קאי דמרבה מיין ושכר יזיר לאסור יין של מצוה לפ"ז לא מוכח משם מידי: אבל ראיות ראשונות כראיו' מוצקות וחזקות דא"י ידי אכילת מצוה שלא כדרך הנאתן וה"ה דא"י מצות שתי' של ד' כוסות ושל קדוש שלא כדה"נ ונ"ל עוד דאפי' לת"ח דס"ל דיוצא דוקא כשיורד עד למעיו דיש עכ"פ מילוי כרס, אבל אם אינו נכנס למעיו לא יצא דליכא הנאת גרונו ולא מילוי כרס, וגם נ"ל דאכילת שבת ויו"ט ופורים גם לשיטתו של ת"ח אינו יוצא שלא כדה"נ שאין זה עונג ומשתה ושמחה ופשוט: ולדינא נ"ל עיקר דל"י ידי מצה וכזית לילה ראשונה של סוכות וכן ד' כוסות ויין קדוש והבדלה רק כדה"נ, ובאכילת מרור עדיין יש לעיין אם יאכל מרור שלא כדרך אכילת אותו מרור שמערבו בדבר מר ביותר שאין דרכו לאכול כך או אכלו שלא כדרך אכילת ב"א אם יוצא בו, לפמ"ש הרא"ש פ' ע"פ דבעי למיכל כזית מרור דהא מברכים עליו על אכילת מרור ואין אכילה פחות מכזית נראה דלולי הברכה ל"צ לאכול כזית דיאכלוהו דכתיב גבי פסח מצה ומרור קאי על פסח לחוד ובמצה איכא קרא אחרינא בערב תאכלו מצות ובמרור דליכא קרא מיוחד דכתיב גבי' אכילה ל"ב כזית עיי' זה בשאגת ארי' סי' ק', וכיון דלא כתיב אכילה דממעט שלא כדה"נ יוצא שלא כדה"נ ג"כ כמו דיוצא בח"ש אם לא משום הברכה ואפשר דלכתחלה לא יאכל שלא כדה"נ משום דמברך על אכילת מרור וסתם אכילה שבתורה כדה"נ, אבל אם אכל שלא כדה"נ יצא, ויש להביא ראי' דלשיטת הרא"ש דיוצא בח"ש מרור ה"ה שלא כדה"נ והוא מש"ס פסחים קט"ו ע"א דטרחו איך יעשה בדלית לי' אלא חסא לט"ר מה יעשה אחר שכבר יצא איך יברך, והא באפשר שיאכל תחלה שלא כדה"נ ולא יצא ידי מצוה ואח"כ יאכל למצוה כדה"נ, וכעין זה הקשה הש"א לדסוברים דל"ב כזית לט"ר וא"י ידי מצות מרור רק בכזית יאכל תחלה פחות מכזית וכ' דגם ח"ז אין ראוי' שיאכל תחלה כיון דחזי לצרופי ואם יאכל בכדאכ"פ עוד יוצא י"ח בצירוף אכילה זו אין ראוי' שיאכל תחלה ח"ז עיי"ש, וזה לא שייך כשיאכל תחלה שלא כדה"נ דלא מצטרפ' אכילה כזו לעולם למצוה וקשה כהנ"ל וע"כ יוצא ידי מצות מרור שלא כדה"נ כיון דלא כתיב בי' אכילה, אלא לרמב"ם דס"ל דבעי גם בט"ר כזית בוודאי הה"נ דבעי בכל דבר כמו טבול שני אין ראי' דיוצא שלא כדה"נ ידי מצות מרור, והשוו מדותיהם דגם ט"ר בעי כדה"נ כמו דבעי שיעור שלם ונדחה ראי' זו, אבל לשיטת רא"ש ודעימי' דבט"ר ל"ב כזית וה"ה דיוכל לאכול שלא כדה"נ מוכח דיוצא ידי מצות מרור ג"כ שלא כדה"נ ועיי': וכ"ז לפי שהבין ש"א שיטת הרא"ש בפ' ע"פ וכן הבינו התה"ד סי' רמ"ה שמביא המג"א סי' תע"ה ס"ק ה' ועיי' פמ"ג שם, אבל אני בעניי הכינותי בתשובה א' באורך דלא התכוין הרא"ש לכך דא"צ כזית לאכילת מרור והסבותי את לבי לכוין כוונה אחרת ברא"ש דל"א להלכתא דמרור שוה למצה וכדומה דבעי כזית דוקא והה"נ דבעי כדה"נ ומ"מ לדינא כיון דתה"ד ס"ל בכוונת הרא"ש כש"א צ"ע אם יוצא שלא כדה"נ, וכשאין לו מרור לקיים המצוה רק שלא כדרך הנאתו נ"ל דצריך לאכול אולי יצא, אבל לא יברך כנלפע"ד: ג' עוד פש גבן לברורי חדא מלתא מי שאין לו אלא ח"ש מצה אם צריך לאכול ח"ז דמצוה קצת מיהא עביד כמו דח"ש אסור מה"ת כן איכא מצוה קצת בח"ש, או נימא דמצוה מאיסור לא ילפי' דשאני באיסורים דגלי קרא כל חלב ולא ילפי' מיני' למצוה, הנה הש"א סי' צ"ו חקר אם לר"ש דכ"ש למלקות יוצא ג"כ י"ח מצוה בכ"ש או נימא כיון דכ"ש לאו ככזית נחשב דאין חייבין עליו קרבן גם ידי מצוה לא יצא ומסתבר לי' דלא יצא, ונ"ל להביא ראי' דלא יצא לר"ש מקו' תוס' סוכה ר"פ לה"ג הקישא דא"י במצה של טבל ל"ל תיפוק לי' דהוי מהב"ע וכבר כתבנו לעיל דהאמת בכוונת קושי' תוס' כמ"ש הש"א סי' צ"ו דעשה דקודם הדיבור אינו דוחה ל"ת דלאחה"ד, ונ"ל ליישב קושי' תוס' דיש אופן דליכא מהב"ע כשיש לו ח"ש מצה של טבל וח"ש של היתר ל"מ לר"ל דח"ש מותר מה"ת דצריך היקש למעט דלולי ההיקש הי' יוצא בח"ש מצה של טבל בצירוף ח"ש דהיתר והיקש ממעט כל שאינו בב"ת חמץ כשאוכל כזית א"י ידי מצה מגזה"כ אפי' לר"י דח"ש אסור מה"ת א"ש י"ל הא דעשה דלפני הדיבור אינו דוחה דוקא ל"ת שחייב עלי' דחמירא מעשה דלפני הדיבור אבל איסור קל דח"ש דוחה כדס"ל לתוס' ורמב"ם דשבועה חל על ח"ש דקיל וא"ש גם לר"י, הגם דברייתא כר"ש אתי' דכ"ש למלקות, י"ל זיל בתר טעמא שכ' הריטב"א במכות משום דאחשבי' לכ"ש לאכילה וה"ט דפטור מקרבן משום דלא אחשבי' לאכילת איסור, לפ"ז נ"ל פשוט דוקא כשאוכל ח"ז איסור לחוד, אבל כשאוכל ח"ז איסור וח"ז היתר ביחד דלא אחשבי' לח"ז איסור לאכילה דהא אכל עמו עוד ח"ז של היתר גם לר"ש ליכא מלקות אלא דין ח"ש יש לו לר"ל מדרבנן ולר"י איסור קל דאורייתא כנ"ל, ועיי' נזיר ד' ע"א צירוף ל"ל היינו כשאוכל ח"ש לחוד ואחשבי' חייב וצירוף לכזית לא בעי, לפ"ז מיושב קושי' תוס' הגם אי ברייתא כר"ש וא"ש: ונ"ל הא דתוס' לא רצה בזה והניח בתימא דאזיל לשיטתו פ"ב דשבועות דכ' שם דלר"ש דכרת במזיד נמי לא מחייב ר"ש וליכא אלא מלקות בח"ש, הרי לא ס"ל כריטב"א דתלי' בשוגג ומזיד אלא דלא חמיר איסור דכ"ש רק למלקות ולא לכרת עיי' היטב ממילא דלא תלי' באחשבי' דידי' אלא כך גזרה התורה דמלקות איכא וכרת ליכא בכ"ש, משו"ה לא ניחא לי' דצריך היקש לר"ש כשאוכל ח"ש טבל וח"ש היתר דהא לר"ש כ"ש למלקות הגם שאוכל בצירוף היתר זית שלם שוב הוי מהב"ע דעשה לפני הדיבור אין דוחה איסור דיש עליו מלקות, ולענין אם יוצא לר"ש בח"ש נ"ל דתלי' ג"כ בשיטת תוס' וריטב"א לריטב"א ח"ז כמו זית שלם וחייבי' כרת אלא קרבן ליכא דבשוגג אכל ולא אחשבי' אבל במזיד דאחשבי' חמירא אסורא דכ"ש כמו כזית ואין בו שום קולא ומה"ד דיצא ידי מצוה ג"כ כשאוכל ח"ז ואחשבי' לאכילה, אבל לשיטת תוס' שבועות דבמזיד ג"כ קיל כ"ש לר"ש דאין בו לעולם רק מלקות יש לצדד ולומר דא"י בכ"ש כיון דקל מכזית דאין בו כרת, ואפשר כיון דמלקות מיהא איכא כמו בכזית דנבילה ושאר רוב איסורי תורה גם ידי מצוה יצא זהו הנלפע"ד בדבר זה לר"ש, לפ"ז גם לשיטת ריטב"א קושי' תוס' סוכה במקומה עומדת דאם יש לו כ"ש היתר יוצא בזה לחוד וא"צ להשלים השיעור באיסור דהרי אחשבי' ואם אוכל עמו ח"ז טבל ולא אחשבי' לח"ז ולא יצא רק לצורך אוכל איסור שלא לצורך קיום מצוה, דהי' אפשר לאכול רק ח"ז היתר לבד ויצא בו דאחשבי' ועיי': ונ"ל דוודאי לר"ש דחיוב מלקות בכ"ש גם להך צד דלשיטת תוס' לא יצא כיון דקיל מש"ש מ"מ מי שאין לו רק ח"ש מחוייב לאכול דקצת מצוה קעביד מיהת דהא אכילה חשובה היא דחייב מלקות על אכילתו, אבל לפי דקיי"ל דח"ש אינו אלא רק איסור קל בעלמא דאתי' מרבוי דכל יש מקום ספק דאפשר דליכא מצוה כלל, ונ"ל לפמ"ש הר"ן בשבועות דטעמא דרמב"ם דנשבע שלא לאכול אסור בח"ש כמו כל איסורי תורה הגם דאין למדין מאסורי תורה דגלי קרא דזיל בתר טעמא דחזי לצרופי משו"ה יש בח"ש ג"כ איסור הה"נ באיסור שאוסר עצמו בו הגם דלא אסר עצמו רק בכזית ממילא אסור גם בח"ש משום דחזי לצרופי, והה"נ יש לענין מצוה הגם דאין למדין מאיסורי' למצוה מ"מ משום דחזי לצרופי לקיים מצוה באכילה זו תוך כדא"פ גם בח"ש איכא מצוה קצת כן י"ל, ויש לחלק באיסורי' חומרא הוא כיון שאפשר שבא לידי איסור משא"כ לענין מצוה: וכאשר בינותי ודרשתי מפי סופרים וספרים ראיתי שנחלקו בזה גאוני קמאי, הנה המל"מ הלכת חמץ ומצה הקשה על הרא"ם דס"ל דאכילה שבתורה בכ"ש ואתי הלכה ומפקא לקרא ולא לגמרי דנשאר לשון הקרא לענין איסור והקשה הא לענין מצוה ג"כ אכילה בכ"ש ומפקא לקרא לגמרי דהא ליכא מצוה כלל בח"ש עיי"ש, והנה מה דפשיטא לי' כ"כ דליכא מצוה כלל בח"ש עד דהקשה על הרא"מ לא ידעתי מניין לו, ועכ"פ הנך רואה מה דמסתפקא לו פשיטא לי' דליכא מצוה כלל, ומצאתי לו חבר בדבר זה בתשוב' שבות יעקב ח"ב ססי' ח"י מי שאין לו מצה רק ח"ש אין צריך לאכול דליכא מצוה כלל באכילת ח"ש ומביא לו ראי' מהא דאית' בסי' תפ"ד הנשבע שלא לאכול מצה כל השנה אסור לו לאכול מצה בפסח ולפי דקיי"ל בשבועה שלא אוכל כזית משמע קשה יאכל פחות מכזית אלא ודאי לאו מצוה כלל באכילת ח"ש אלו דבריו ז"ל, ודבריו נפלאו ממני וראי' זו איני מכיר חדא דלמא באמת צריך לאכול ח"ש ואסור לאכול מצה היינו שיעור אכילה כזית שיוצא בה ידי חיובא ועוד הא רמב"ם ור"ן והכי קיי"ל ס"ל דנשבע שלא יאכל אסור בח"ש ככל ח"ש שבאסורי תורה, ואיך יאכל ח"ש כדי לצאת ידי מצוה קצת ועושה איסור דח"ש מה"ת מאי אולמ' האי מצוה קצת מאיסור קל דח"ש, וכבר כתבנו לשיטת רמב"ם ודעימי' דח"ש בשבועה אסור משום דאזלי' בתר טעמא מסתבר לומר דהה"נ איכא מצות קצת בח"ש, וכשנשבע אסור לאכול ח"ש למצוה משום אסור שבועה דח"ש שבו, והלום ראיתי אחרי רואי בשאגת ארי' סי' ק' בסופו דנראה מדבריו דליכא מצוה כלל לאכול ח"ש אלא כיון דאפשר שתהי' אכילת ח"ז התחלה למצוה ואפשר לצרף עם מה שיאכל אח"כ תוך