כתב סופר אורח חיים קפד

למלקות א"כ סוף כ"ס לא אתי' ברייתא ככ"ע וכהלכתא אלא כר"ש דכ"ש למלקות, ולא מצינו מי דסובר כוותי' דר"ש בהא לא הרויח רבינא מידי בדחוקו בהקישא דקרא וא"ש תמיהת תוס' ואזיל לשיטתו שם דכ"ע ס"ל במצוה הב"ע דל"י מדאורייתא ולרבינא דלא מוקי בריית' כר"ש דאמר ר"י משמי' דמהב"ע לא יצא קשה הא הוא מהב"ע דכ"ע מודים דלא יצא, אלא דכ"ז לא שוה לנו לפמ"ש הש"א דאפשר להמציא אופן דא"א לקיים שניהם כגון שהוא של נכרי ובא לו בהיתר באופן דליכא משום מצה גזולה ואין בידו להפריש דלאו שלו הוא עמ"ש: והי' נ"ל להוכיח מזה דתוס' ס"ל דא"י ידי מצוה עד שנכנס למעיו והוקשה לתוס' לר"י ולהלכתא דקיי"ל בהנאת גרונו חייב וידי מצוה לא יצא עד שנכנס למעיו ולא הו"ל בעידנא ואיכא מצוה הב"ע, וס"ל הגם דהתחלת המצוה בעודו בגרונו מ"מ לא מקרי בעידנא דלא כסברתו ועיי': ויש לדחות דס"ל דתמיהת תוס' בסוכה למ"ד בירושלמי דאין עשה דקודם הדיבור דוחה לל"ת דלאחה"ד וכ"כ בש"א שם דתוס' לשיטתו אזיל דכ' בשם ירושלמי כהנ"ל והקשה שפיר הגם שיש בזה דוחק לומר דהקשה תוס' להך מ"ד בירושלמי דכל כי האי הו"ל לפרושי, מ"מ כיון דיש לומר כן אין לנו ראי' נגד הפנים מאירות דמסתבר כוותי' מסברא כיון דאכילה של תורה לענין איסור תלי' בהנאת גרונו כן לענין מצוה, וגם סברתי נכונה דגם אם הנאת מעיו בעינן מ"מ מקרי בעידנא, וטוב לנו יותר לומר דתוס' הקשה למ"ד דאין עשה דקה"ד דוחה לל"ת וס"ל לתוס' לעיקר כהך מ"ד כדמשמע בתוס' ר"ה וקדושין סוגי' דחדש מלהוכיח מתוס' ב' דברים נגד הסברא: אבל יש לי ראי' אחרת מן ירושלמי דלא יצא י"מ רק בהנאת מעיו, והוא מן ירושלמי דמייתי תוס' שבועות כ"ד ע"א ד"ה אלא הן וכו' דאם נשבע שלא לאכול מצה ואכל מצה בליל פסח חייב שבועה שלא אוכל מצה בלילי פסח פטור, וקשה הא אפשר שיאכל מצה ויצא י"ח בהנאת גרונו ושבועה לא עבר עד שיגיע למעיו וכשנשבע שלא יאכל מצה בלילי פסח למה פטור משום דלא חל לבטל המצוה אי אכל רק הנאת גרונו פשיטא דפטור הרי לא עבר איסור שבועה עד שיכניס למעיו ואם נכנס למעיו למה פטור הרי בידו לקיים המצוה ע"י הנאת גרונו ולא נשבע לבטל המצוה, וגם רישא דנשבע שלא לאכול מצה ואכל בליל פסח למה חייב אם לא אכל רק בהנאת גרונו הרי ליכא איסור שבועה ואם הורידו למעיו פשיטא שחייב גם בלא כולל דא"צ לצאת י"מ רק באכילת גרונו ואין לומר דסתם נשבע שלא לאכול אסור בהנאת גרונו כמו כל איסורי' שאסרה התורה בהנאת גרונו דוודאי בלשון ב"א סתם אכילה הנאת מעיו כדרך אכילת ב"א ועל דעת' דהכי נשבע: ומתחלה הי' נ"ל ראי' דסתם אכילה בלשון ב"א אכילת מעיו דאלת"ה ר"ל דס"ל בכל איסורים דהנאת מעיו בעינן למה לא מתרץ מתני' שבועה שלא אוכל וכו' במפרש הנאת גרונו לרבנן ובסתם אליבא דר"ע כמו דס"ל לר"ע דאוסר עצמו בכ"ש בסתם כיון דבלשון ב"א אכיל' בכ"ש גם הנשבע כן נשבע ומחמיר ע"ע יותר כן הוא לענין הנאת גרונו, ולרבנן במפרש דבסתם אמרי' דלא יחמיר ע"ע מבאיסורי תורה כמו דס"ל בכ"ש ועיי' מל"מ דמפרש פלוגתא דר"ע ורבנן וע"כ דסתם אכילת ב"א במעיו, ובמעט התבוננות ראיתי דראי' זו טעות היא בידי ודחוי' מעיקרא חדא דאמר טפי בח"ש דמפורש פליגו בי' ר"ע ורבנן, ועוד א"כ מ"ט דר"ש דפוטר, ורחוק לומר לר"ש כמו דכ"ש למלקות משום דאחשבי' ה"ה דחייב בהנאת גרונו כעין שכ' תוס' לענין שלכדה"נ לר"ש ועיי' מהרש"ל ומהרש"א, וגם אם נאמר כן גם לענין הנאת גרונו היינו כדאחשבי' להנאת גרונו, אבל כשמכניס למעיו דלא אחשבי' להנאת גרונו לענין איסור למה פוטר ר"ש בכה"ג כשאוכל למעיו דליכא משום נו"ט ומשום שבועה איכא ועיי': אבל נ"ל להביא ראי' מוכרחת למ"ש דבלשון ב"א סתם אכילה הנאת מעיו והנשבע שלא לאכול לא עבר רק כשנכנס למעיו, והוא מסוגי' ש"ס שבועות כ"ח ע"א איבעית אימא שלא אוכל מגו דמהני לי' שאלה אכזית בתרא וכו', וכבר הקשו קמאי לשיטת הרמב"ם דנשבע שלא אוכל דאסור בח"ש ככל א"ת למה לא אמרי' מגו דחייל אח"ש בתרא חייל נמי על כל מה שאכל ועיי' באבני מלואים בתשובותיו שבסוף ספרו סי' י"ד שעמד ג"כ בזה וכ' בתי' ב' כיון דאיסור ח"ש משום חזי לצרופי וכיון שאין לו רק ח"ש אחרון ח"ש זה מותר, וכ' שלבו מהסס בזה דא"כ ביה"כ ג"כ יהי' ח"ש מותר בסוף היום שא"א לצרופי עוד, ונ"ל לקיים תירוצו עפמ"ש הר"ן הא דח"ש בשבועה אסור הגם דאין למילף מאיסורי תורה דזיל בתר טעמא דחזי לצרופי, הה"נ בשבועה עמ"ש, וי"ל בוודאי ביה"כ אין להתיר בשעת דל"ח לצרופי דמנ"ל דה"ט דקרא משום דחזי לצרופי כדי להקל בשע' דל"ח לצרופי וכי דרשינן טעמא דקרא להקל, אבל בשבועה דלא היינו למדי' מאיסורי תורה דמרבי' מכל רק משום דאיכא סברא דחזי לצרופי דשייך נמי בשבועה ודי היכא דשייך חזי לצרופי אבל ח"ש כזה דל"ח לצרופי לא כנ"ל נכון אבל אי קשי' הא קשי' לפי דקיי"ל דבהנאת גרונו חייב ואם אכל ח"ז לגרונו וחזר והקיאו ואכלו חייב דנהנה גרונו בכזית כמבואר ספנה"נ א"כ ח"ש האחרון למה לא נימא מגו דחייל על ח"ש זה להתירו דאפשר דבא לחיוב ע"י ח"ש זה כשיאכל בהנאת גרונו פעמים ויתחייב מלקות חייל נמי אכל שאכל, וגם משום ח"ש לחוד איכא מגו כיון דחזי לצרופי כה"ג כשיאכל ב"פ כהנ"ל ממילא גם ח"ש אסור מה"ת ומגו דחל שאלה להוציא מח"ש חייל נמי אכל שאכל, ובוודאי דחיק ורחוק לומר דהך תי' אב"א שלא אוכל קאי שלא כהלכתא וכר"ל דס"ל הנאת מעיו בעינן, מה לו לר"א לתרץ דרבא שלא כהלכתא היכא דיש לו לתרצו במרוח בשלא אוכלנה, ועוד מדאמר רבא במצה כרכה בסיב לא יצא נראה דס"ל דהנאת גרונו עיקר, מזה נ"ל דנשבע שלא אוכל סתמא כפירושו שלא אסר על עצמו אלא הנאת מעיו וא"ש דבח"ש ליכא מגו דחייל, ומינה הנשבע שיאכל דלא קיים שבועתו עד שיאכל למעיו דאל"כ למה נשבע שלא נאכול והדר נשבע לאכול על הראשונה חייב משום שבועת ביטוי ועל השני' משום שבועת שוא הרי אפשר לקיים שניהם דיאכל אכילת גרונו וקיים שאוכל ועל שבועה שלא אוכל לא עבר עד שנכנס למעיו, וע"כ דנשבע שאוכל לא קיים שבועתו עד שיאכל אכילת מעיו, אלא די"ל דשניהם באכילת גרונו, אבל לפי שהוכחנו דבשלא אוכל אינו חייב רק באכילת מעיו ממילא מוכח ממתני' הנ"ל דגם שאוכל באכילת מעיו דוקא קיים שבועתו ועיי': ויש לעיין בנשבע שלא לאכול ואכל נו"ט למה לא יתחייב בלי כולל לפי דקיי"ל באיסורי' דעל הנא' גרונו חייב וכבר עבר איסור וחייב עלה גם כשמקיאו ומה שמכניסו עד למעיו אינו מוסיף איסור בזה ולמ"ש כנשבע שלא לאכול אינו חייב רק כשיכניס למעיו אז יש מקום לחול איסור שבועתו דאיסור תורה ליכא עוד שכבר עבר כשעודו בגרונו ולכי משכח רוחא חייל איסור שבוע' בכניסתו למעיו וצ"ע: והי' נ"ל תחלה די"ל דהא דחייב על הנאת גרונו כשבלעו עד גרונו וחזר והקיאו דאחשבי' להנאה זו דגרון, אבל כשאוכל ומכניסו למעיו לא אחשבי' להנאת גרונו לפ"ז א"ש דלא משכחת כשאוכל נו"ט שיהי' חייב משום שבוע' ע"י הנאת מעיו דכשאוכל למעיו גם משום נבילה אינו חייב רק כשנכנס למעיו כן הי' נ"ל מסברת חוץ בלי ראי' פנים היטב בחולין ספגה"נ ולהמעיין היטב יראה דא"א לומר כן: והנה כקוש' זו קשי' לי לפי שהשריש לנו אבינו רועינו אבא מאוה"ג זצ"ל דביה"כ אינו חייב רק בהנא' מעיו דביתוב' דעתא תלי' מלתא ואין יתוב הדעת רק באכילה למעיו וכמו לענין בהמ"ז דכתיב בי' שביעה דבעי דוקא אכילת מעיו, וקשה לי מהא דאמר ר"ש האוכל נבילה דיה"כ פטור דאין יה"כ חל על איסור נבילה, הא על איסור נבילה חייב מיד כשהגיע לגרון, וכבר עבר איסור נבילה ומשום יה"כ חייב על הנאת מעיו וכבר כלה עבר וחלף לו איסור נבילה כשמוריד למעיו ולמה לא יתחייב משום יה"כ ג"כ, וע"כ צריכי' אנו לומר כיון דא"א שיעבור על איסור יה"כ בדבר זה עד שיעשה איסור ויתחייב משום נבילה א"א דיה"כ חל על אכילה זו ולא דמי להא דאמרי' לכי משכחת רוחא חייל ויש להסביר כיון דוודאי אינו חייב על כשאוכל ביה"כ בלי הנאת גרונו ג"כ כגון שתוחב בבטנו או כורך בסיב וכדומה, ותרתי צריכי' הנאת גרונו ומעיו ואז כשהוא בגרונו מתחייב משום איסור נבילה לא חל איסור יה"כ על תחלת אכילה בגרונו וגם על סופו אינו מתחייב, והו"ל כאלו מכניס לגרונו ברגע אחרונה של עיה"כ ויורד למעיו כשנכנס יוה"כ דפטור בוודאי כן הדבר הזה כנ"ל, והא"ש נמי דל"ק מנשבע שלא אכל ואכל נו"ט כיון שא"א שיעבור על שבועתו בדבר זה רק כשעובר תחלה על איסור נו"ט, וגם ע"י הנאת גרונו ומעיו יחד מתחייב על שבועתו הכל הולך בתר התחלה ותחלתו איכא איסור דנו"ט ולא חיילה איסור השבוע' גם לבסוף כנ"ל ועיי': המורם מכ"ז כי הוכחנו דהנשבע שלא לאכול סתמא כפרושו אכילת מעיו, וקשה לי טובא מירושלמי שבתוס' שבועות הנ"ל וע"כ דבקיום המצוה צריך דוקא שיכנס למעיו, ומתחלה סבור הייתי דיש לדחות די"ל דירושלמי קאי למ"ד בהנאת מעיו בעינן באיסור, וה"ה למצוה, ואחר שדחיתי ראי' זו חוזרת ונראית לי' אחר שראיתי בירושלמי שבועות פ"ש שתים בתרא סוף הלכה ד' וז"ל על דעתי' דר' יוחנן אמר שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח, שלא אוכל בליל פסח לוקה ואוכל מצה עכ"ל, וכוונתו לר"י דמביא בהלכה ג' דס"ל דשבועה חל ע"י כולל ור"ל ס"ל דאינו חל, ואמר בהלכה ע"ד דר"י אמר שלא אוכל מצה וכו' והא ר"י ס"ל דעל הנאת גרונו חייב וקשה כהנ"ל וע"כ דלמצוה בעי הנאת מעיו דוקא וצ"ע, ולא מצאתי מקום ישוב לזה אלא ע"צ הדוחק דכוונת ירושלמי כשנשבע ומפרש שלא יאכל מצה אפי' בהנאת גרונו דחייל משום כולל וכן בנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח כה"ג, ובנשבע שלא לאכול בליל פסח י"ל עוד דסתמא כפרושו שאוסר ע"ע הנאת גרונו דהא אמר בליל פסח היינו של מצוה לבד שאינו רוצה לצאת דאי אוסר על עצמו גם אכילת רשות בליל פסח הדר הו"ל כולל וע"כ דאמר שאין אוכל מצה של מצוה לצאת בה וע"כ בהנאת גרונו קאמר דהא להכניס לתוך מעיו רשות הוא ויוכל לאכול לצאת ידי מצוה בהנאת גרונו ומדאסר על עצמו שלא לאכול לצאת ידי מצוה ע"כ דכוונתו שלא לאכול אכילה שיוצא בה י"מ שהיא הנאת גרונו וסתמא