כתב סופר אורח חיים קפג

עליו חמץ וכו' לא אתי' סוכה רק מהלכה וקשה הקישא דמצה ל"ל תיפוק לי' דאף הן היו וכו' ואי דה"א דילפי' מסוכה הא סוכה אין לנו דפטורות רק מהלכה ואין למדין מהלכה ולא א"ש תי' תוס' גם לרבא ולריב"ל להך מ"ד דסוכ' ענני כבוד ולפי גרסא שלפנינו ר"א אומר סוכת ענני כבוד קשה ר"א אדר"א, וצריכי' אנו לדברינו דלמ"ד סוכות ענני כבוד ה"א דנילף מסוכה דאף הן היו וכו' ומ"מ נשים פטורות, גם במצה כן, ובזה לא שייך אין למדין מהלכה דאין למדין בי"ג מדות, אבל למדין דבר דתלי' בסברא שלא לחייב נשים במצה משום שאף הן היו באותו נס וכיון דמצינו דאין חייבות בסוכה הגם דאתי' מהלכה נמצינו למדין מהלכה דפטורות מה"ת הגם שהיו באותו נס ה"א ה"ה למצה דפטורות וצריך הקישא דחייבות במצה ועי' ויש להאריך עוד בכ"ז ותן לחכם ויחכם עוד: עוד פש גבן ליישב כיון דקיי"ל כר"י דלפני זמנו דר"י ור"ש הלכה כר"י וכיון דס"ל לר"י דלולי הקישא לא ידענא דמצה בזה"ז דאורייתא מבערב וצריך לטמא וד"ר למה פסק הרמב"ם מצה בזה"ז דאורייתא כר"ש וכרבא דלא כראב"י הא ר"י ס"ל דבערב ת"מ צריך לטמא וד"ר ולדידן דבעי הקישא לחייב נשים במצה מצה בזה"ז מנ"ל, וכן קשה על רבא לקמן ק"כ ועיי' תוס' שם, ונ"ל עפמ"ש הרשב"ם לקמן ק"כ דמפרש וצריכא דטמא וד"ר לא ילפי' מערל ובן נכר דה"א עוב"נ שאני דאין להם תשלומין עיי"ש, וצריך לומר רבא לא ניחא לי' בצריכותא זו ול"ל מקום לחלק בין טוד"ר לעוב"נ, והנה לעיל כ"ח לא אסיק וצריכא וכ' רש"י כתיב בהאי וכתיב בהאי בערוב"נ ובטמא וד"ר נראה משום דקאי לר"י דס"ל ב' כתובי' מלמדין אין צריך לומר וצריכא דרגיל הקרא לכתוב ב"פ ד"א, והא"ש דרבא ל"ל צריכותא דראב"י ור"י ג"כ ל"ל צריכותא דראב"י אלא לשיטתו דב' כתובין מלמדין ה"א דבערב ת"מ לטמא וד"ר וכ' הכתוב ד"א ב"פ הגם דאפשר למילף זה מזה, אבל להלכתא דקיי"ל ב' כתובין אין מלמדין מוכח דבערב ת"מ למצה בזה"ז וא"ש הא דרבא ופסק הרמב"ם כוותי' וא"ש: עוד י"ל בשנפרש פלוגתא דראב"י ורבא ודר"י ור"ש, עפ"י פי' רשב"ם בצריכות' לראב"י והקשה הצל"ח לקמן ק"כ לפמ"ש תוס' שם דב"נ היינו שעשה תשובה א"כ אית לי' תשלומין ותי' כגון שחל פ"ש בשבת דל"ל תשלומין וצ"ל דהא דאמר לטמא וד"ר ה"ה דיוכל לומר לב"נ וכגון שהי' אפשר בפ"ש דלא חל בשבת קאמר לטמא וד"ר וה"ה ב"נ, ועל דרכו נ"ל לומר דרך קצרה יותר, דתלי' בפלוגתא למ"ד יחיד א"ע פסח עיי' פלוגתא דר"י ור' יוסי במתני' דר' יודא ס"ל יחיד א"ע פ"ש אפשר ב"נ שא"א לעשות פ"ש כגון שהוא יחיד שאין מי שהוצרך לפ"ש כמוהו, אבל טמא וד"ר וה"ה לב"נ כשאינו יחיד ה"א דלא קמ"ל בערב ת"מ, ויש לכווין טמא וד"ר שניהם יחד דאפשר בתשלומין ולא לערל וב"נ יחד דלא שכיחי והא"ש דקאמר לר"י כתיב בהאי וכתיב בהאי וצריכה והא"ש דהא דרבא כהלכתא דהא קיי"ל כר' יוסי דנמוקו עמו דיחיד עושה פסח ממילא ליכא צריכותא ובערב ת"מ ע"כ למצה בזה"ז וא"ש הרמב"ם דפסק כרבא דהא פסק כר' יוסי דיחיד עושה פסח ועיי': ולולי פ' רשב"ם דחידש צריכותא מדנפשי' וכ"כ האי הו"ל לש"ס לפרש מאי הצריכותא וגם טעמא דרבא לא ידענו דל"ל צריכותא דראב"י, ולולי דמסתפינא הייתי אומר בכוונת ש"ס כתיב בהאי וכתיב בהאי וצריכא, דבש"ס צ"ו ע"א עשה צריכותא דצריך לערל וב"נ דמערל לא ידענו ב"נ דאוכל במצה ומרור משום דאין לבו לשמים, ומב"נ לא ידענו ערל דה"א משום דמאיס לא יאכל ועיי' תוס' שם דהצריכותא על בו לרבות דכתיב ב' פעמים, והנה כל רואה יראה דצריכותא זה רחוק מאוד לומר משום דמאיס לא יאכל במצה ומרור, או משום דאין לבו לשמים יודחה גם ממצה ומרור, ונ"ל שזהו דאמר לראב"י כתיב בהאי וכתיב בהאי היינו דבו דערל ובו דב"נ ב' כתובים הלא ילפי' מערל וב"נ דב' כתובים הם, ול"ל צריכות' דש"ס לעיל לכן צריך לבערב ת"מ לטמא וד"ר דלא ילפי' מערל וב"נ דב' כתובי' הם, והא דכ' הקרא ב"פ כדי דלא נילף מנייהו וכתיב בערב תאכלו לא נכתב רק בערל או ב"נ ונילף טמא וד"ר דהא סוף כ"ס בכולהו איתא, י"ל דאי ילפי' או מערל או מב"נ הוי מחייבא טמא וד"ר גם במרור דבו אינו ממעט רק פסח לכן כתיב ב' כתובים ערל וב"נ ולא ילפי' טמא וד"ר מינייהו, וכתיב בערב ת"מ לטמא וד"ר ודוקא מצה אבל מרור לא, ועיי' צל"ח בשם חתנו דמשמע לי' דלראב"י טמא וד"ר חייבים במרור ג"כ ואינו מוכרח דהכי קאמר דה"א דטמא וד"ר במצה ומרור נמי לא ליכול קמ"ל בערב ת"מ דמצה אוכל, אבל מרור לא, ורבא ס"ל דלאו ב' כתובים הם כצריכותא דש"ס לעיל ולא צריך ש"ס לפרש טעמא דרבא דכבר אמורה הצריכותא לעיל צ"ו, ולעיל כ"ח א"א לפרש כן כתיב בהאי וכתיב בהאי והיינו בערל וב"נ וצריכא בערב לטמא וד"ר דהא ר"י ס"ל ב' כתובי' ילפי' ושם צריך לפרש כתיב בהאי וכתיב בהאי היינו בערל וב"נ וכתיב בהאי בטוד"ר כמ"ש רש"י ועיי': ומה שנתקשית ל"ל לר"י בערב תאכלו מצות כיון דמהקישא ילפי' דמצה בזה"ז דאורייתא כ"ש לטמא וד"ר בזמן דאיכא פסח דחייבי' במצה ואין לומר דאי בערב ת"מ ה"א דהקישא לטמא וד"ר הא הקישא הוא כ"ז שיש ב"ת חמץ ואיסור חמץ גם בזה"ז איתא, והנה כקושי' זו יש להקשות לכאורה בו דערל וב"נ ל"ל הא מהקישא נדע גם ערל וב"נ, אלא דהא לק"מ דמהקישא לא ידענו רק דמחוייב במצה, אבל מרור לא ידענו לכן צריך בו אי אתה אוכל, אבל אוכל מצה ומרור, אבל הא קשי' לר"י בערב צריך לטמא וד"ר משם לא ידענו דמחוייבי' רק במצה ולא במרור וחיוב מצה נדע מהקישא דל"ת עליו חמץ וצ"ע: ונ"ל ליישב ע"פ מ"ש הרשב"ם ק"כ כתיב בהאי וכתיב בהאי וצריכא לתרווייהו דמערל וב"נ ה"א משום דל"ל תשלומין משא"כ טמא וד"ר עיי"ש, והא"ש דצריך לר"י בערב לטמא וד"ר, דמהיקש דל"ת עליו חמץ ה"א דוקא בזה"ז דל"ל תשלומין אבל טמא ושהי' בד"ר בזמן בהמ"ק ה"א כיון דאית להו תשלומין לא חייב במצה קמ"ל בערב תאכל מצות אפי' טמא וד"ר הגם דלר"י לא צ"ל צריכותא דלר"י דס"ל ב' כתובי' מלמדין רגיל הקרא לכתוב דבר א' כמ"ש רש"י ועי' צל"ח שם, מ"מ אית לי' סברת צריכותא דראב"י וא"ש: הנלפע"ד כתבתי, הכ"ד חמיך אוה"נ דש"ת חותם בברכה מרובה ואהבה רבה. פ"ב ג' כ"ו למב"י תרל"א לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה צו א ראה ראיתי שתי ראיות אחת בתשובת פנים מאירות ח"ב סי' כ"ז העלה מתוך דברי הרא"ש פ"ב ברכות ססי' ו' דבבהמ"ז אכילה במעי בעינן ניהי דבאכילה של איסורים חייב בכזית מצומצם על של בין החניכים כמבואר ספגה"נ מ"מ בבהמ"ז דכתיב ושבעת בעינן שישבעו מעיו, וראי' שנית ראיתי אחרי רואי בפנים מאירות בספרא דבי רב רבנן קדושת אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס חאו"ח סי' ש"כ על פ"מ הנ"ל וז"ל ומבואר מדבריו דה"ה כל המצות דכתיב גבי אכילה סתם ולא שביעה סגי כזית מצומצם, ועשה סמוכים לדין זה מתוס' ר"ה י"ג ע"א בשם ירושלמי דתיתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דחדש ואס"ד דאיסור חדש כבר עבר בהנאת גרונו וידי מצוה לא יצא עד שיכנוס למעיו לא הוי ק"מ דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה דומי' למ"ש תוס' ב"ב י"ג ע"א ד"ה כופין דמשעת העראה עובר על לאו אלו דברי קדשו זצ"ל והנה כ' דיש להביא קצת ראי' לזה משו' דיש לדחות דלמא קושי' ירושלמי לר"ל דס"ל הנאת מעיו בעינן ולא עבר על לאו דחדש עד שיורד למעיו ושניהם בב"א, אבל לדידן דקיי"ל בהנאת גרונו תלי' אפשר דוקא לענין איסור החמירה תורה דחייב על הנאת גרונו אבל למצוה החמירה תורה דא"י רק בהנאת מעיו ג"כ ומהא דאמר רבא במצה כרכו בסיב לא יצא אין ראי' דתלי' בהנאת גרונו די"ל דתרתי בעי הנאת גרונו ומעיו וגם להך צד דבמצה בעי הנא' מעיו מקשה ירושלמי שפיר לר"ל: הא חדא ועוד קאמינא נגד ראי' ח"ס אפי' לר"י י"ל דהוי בעידנא הגם דס"ל לתוס' דלא כרנב"ר שבנמ"י ב"מ ס"ב דכל דצריך למצוה הוי בעידנא, נ"ל דוקא העראה דאינה ממצוה עצמה ואפי' התחלת מצוה ליכא רק דא"א לקיים מצות פ"ו בלי העראה, ומצוה עצמה מתחלת כשיטול זרע במקו' הראוי' בהא ס"ל הגם שא"א בלא העראה מ"מ לא בעידנא דהתחלת המצוה היא דלא כרנב"ר הנ"ל, אבל במצות אכילה גם אם נימא דא"י עד שיכנוס למעיו מ"מ בוודאי גם הנאת גרונו בעינן ועיקר הנאת גרונו ומיד כשנכנס לגרון התחלת המצוה עד סופה כשנכנס למעיו גם תוס' מודה דהוי בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה הגם שלא נגמר עד לבסוף כיון שכבר התחיל בה ועיי' כתובות ל"א ע"א, ותוס' גיטין ס"פ הנזקין סוגי' דמטמא ומדמע כנלפע"ד נכון מסברא: ובתחלת הרעיון עלה במחשבה לפני להביא ראי' מתוס' סוכה ר"פ לולב הגזול דא"י ידי מצוה רק בהנאת מעיו, והוא מדהניח תוס' בתימא ל"ל למעט מהקישא דל"ת חמץ דא"י במצה של טבל תיפוק לי' דהוא מצוה הבאה בעבירה ולא מצא מענה לתמיה זו, ובכפת תפרים כ' די"ל דבעי היקש לטבל הטבול למ"ע דליכא רק לאו כשאין לו רק כזית מטבל כזה דעשה דוחה לל"ת וליכא עבירה ולולי ההיקש דכל שאינו בב"ת חמץ ה"א דיצא ועיי' ש"א סי' צ"ו ועי' ח"ס או"ח סי' קל"ז משמי' דהפלאה דכ' דאין לומר דאין עשה דוחה לל"ת דאפשר לקיים שניהם שיפריש הגם שאין לו רק כזית מצומצם הרי ליכא רק איסור ח"ש ואפשר למעט באיסורא מאיסור טבל ש"ש לאיסור מעשר ח"ש, דהא בריית' ר"ש ולשיטתו דכ"ש למכות א"א לקיים שניהם ולא הקשה תוס' מידי ועכ"פ תימא ליכא, ומ"ש אבא זצ"ל דאפשר שיבטל המעשר ברוב, לפמ"ש הנוב"י תנינא חיו"ד סי' מ"ה דביבש לכ"ע א"מ איסור לכתחלה, ומצאתי בכתבי הקודש של אבא מאוה"ג זצ"ל בחי' לחולין לעת זקנותו שאמר כן מדנפשי' וא"ש דברי הפלאה זצ"ל, והי' נ"ל די"ל קושי' תוס' על רבינא דרצה לתרץ ברייתא ככ"ע וכהלכת' ודחיק דדרשא דקרא דכתיב ל"ת חמץ שאין עליו רק אסורא דחמץ לבד ואם אין צריך מיעוט זה רק בטבול למ"ע וכר"ש שא"א לקיים שני' דס"ל כ"ש