כתב סופר אורח חיים קפ

דר"ל משום דמ"פ א"מ דקשי' להו דאמר א"ח ע"ח כרת הא אסורא איכא הגם שי"ל א"ח לאו דוקא ה"ה איסורא ליכא הא ר"ל ור"י אמרו תרוייהו כן ולר"י לשיטתו עכצ"ל א"ח דוקא הוא וכן לר"ל דוקא הוא ולר"ל לשיטתו מנ"ל דאסורא איכא הלא י"ל ברייתא דאין לשין במ"פ ע"מ לפי גרסתו במנחות ולכן הקשו מ"ט דר"ל דוקא לר"ל קשה, ומתרץ ר"פ משום הקישא ובין לר"ל בין לר"י מה"ט הוא וא"ח ומותר קאמרו תרוייהו וא"ח לאו דוקא, והדר דחי דר"פ מברייתא, אבל נשאר בסברא זו דמקשינן מצה לחמץ דכל שאין המשקין ממין הראוי' להחמיץ א"י בו מסיק שפיר טעמא דר"ל משום דמ"פ א"מ וא"ח כרת דוקא כמו לר"י וטעמא דר"ל דלא מוקי ברייתא במ"פ עם מים דא"א לומר דר"ע ס"ל דעם מים אינו מחמיץ א"כ ל"ל קרא למעט עיסה שנלושה ביין שו"ד משום מ"ע, וכ"ז בתר דאמר ר"פ למלת' וסברתי' דיש קפידא גם במשקין שנלוש בו ומיושב קושי' פ"י וצל"ח עד"פ טבא ועיי': והנה הגם דרבא לא ס"ל הך סברא דיש קפידא לענין לצאת ידי מצה במשקין שמביאים לידי חימוץ ונקטי' כוותי' דרבא נגד ר"ל ומשום הא י"ל ברייתא דאין לשין במים כרבא, אבל כ"ז לגרס' במנחות ריה"ג אבל לגרס' ר"י והיא האמת ע"פ הוכח' וקושי' ש"ס שם עכצ"ל דברייתא במ"פ בלי מים כאביי ור"י דא"ח כרת אבל אסורא איכא וכן הלכתא, ויפה כ' הר"ן ובתשובה סי' נ"ט וטור דשיטת רש"י להלכתא דמ"פ לבד מחמיצין וכוונו האמת בשיטתו דלא כפר"ח כנלפע"ד ועיי': מתוך דברינו למדנו ג"כ דס"ל לרש"י להלכתא דמ"פ ממהרים להחמיץ דלא כרי"ף ורמב"ם דס"ל דקיי"ל כר"ע וריב"ל דאין ממהר להחמיץ, דאי הי' עולה ע"ד רש"י די"ל דטעמא דר"ע משום דס"ל דאין ממהר להחמיץ לא ה' קשה לי' מידי על ר"י די"ל דמפרש ברייתא במ"פ ע"מ כרבא ול"ק דר"ע אדר"ע לשיטתו דס"ל דמחמיץ אלא שאינו ממהר להחמיץ ע"כ דלא עלה ע"ד רש"י לומר דר"ע חולק משום דפליג במציאות ובטבע מ"פ אם ממהרים להחמיץ או לא, והוכיח רש"י כן מפלוגתא דאביי ורבא ע"פ שבארנו הפלוגתא ועוד אי ס"ל לרש"י דטעמא דר"ע משום שאין ממהר וקיי"ל כר"ע נגד רבים לא הי' מקשה על ר"י די"ל דר"י כר"ע ס"ל וכריב"ל, וע"כ דס"ל דוודאי לכ"ע אין הלכה כר"ע נגד חבריו, וריב"ל ג"כ במ"פ בלא מים ומייתי לדריב"ל דאמר יומא קמא ל"ת לי לענין מ"ע כמ"ש הרז"ה: ויש לנו הוכחה עוד דרש"י ס"ל דמ"פ ממהרים להחמיץ דקשה על רש"י דס"ל דנוקשה מיהא הוי ממ"ש על שמו דהי' מסופק אם מי ביצים דין מ"פ או דין מים יש להם למאי נ"מ הא ס"ל מ"פ לבד ג"כ וקשה הוא ועי' פר"ח ועיי' נוב"י קמא סי' כ"א שהמציא נ"מ רחוקה ותולה דחוקות לומר דרש"י ותוס' להכי אתכונו, ולפע"ד הפשוט דנ"מ אם יש להם דין מ"פ אין ללוש בהם בשימור דממהרים להחמיץ, ואם דין מים אין ממהרים להחמיץ והמיהור שבו אינו אלא נפוח בעלמא וחמץ בא אחר זמן שיהוי דנלוש במים כנ"ל, ומינה דס"ל דקיי"ל דמ"פ ממהרי' להחמיץ: ודע דיש לומר לרש"י דברייתא במ"פ בלא מים י"ל דמ"פ ע"מ אין ממהרים להחמיץ דמים מחלישין כח מ"פ ואין גורמין מיהור החימוץ ויש להסביר יותר עפמ"ש בס' מנוח דמ"פ ממהרים משום שהם רותחי' בטבעם, וי"ל אם נתערב בהם מים נתקרר חמימות המ"פ, וונהת דס"ל לרבנן כל שאין לשין אין מקטפי' אין ראי' דשאני קיטוף דהוא בחוץ ואינו מתערב עם מים שבפנים ולא נתקררו המ"פ שבחוץ ע"י מים שבפנים, אבל כשמתערבי' בפנים נ"ל שמחלישי' כח המ"פ כן י"ל, אלא מדס"ל לרבא דברייתא במ"פ ע"מ איירי צ"ל דמ"פ בתערובות מים ג"כ ממהרי' להחמיץ הגם דמברייתא אין הוכחה מ"מ לא מצינו חולק על רבא בהא דמ"פ ע"מ ג"כ ממהרים ומנ"ל להקל כנ"ל: סוף דבר הכל נשמע כי מנהגן של ישראל שלא ללוש במ"פ וחוששי' לשיטת רש"י תורה היא דזהו שיטת רש"י בוודאי להלכתא דמ"פ לבד מחמיצין, וממהרי' להחמיץ דלשיטתו ע"כ דלהלכת' דממהרי' דאין במהיר שום פלוגתא כמו שכתבנו ובארנו באר רחובות: והנה מ"ש הרמ"א אפי' לקטף, והקשה המג"א מאי אפי' נהפוך הוא דהו"ל מ"פ ע"מ, וכ' דקמ"ל אפי' שהמ"פ מעט כמ"ש במק"א ושם כ' כמסתפק אם לאסור בדיעבד בנפלו מעט מ"פ במים והראה מקום לחילוק זה ממ"ש הרא"ש דקיטוף שאני דהוא דבר מועט, ורבים ראו דברי המג"א וכן תמהו ה"ה האלי' רבה וחמד משה ובספר אשל אברהם מובא במק"ח, הרא"ש לא כ"כ רק לת"ק אבל אנן הא קיי"ל כרבנן דאת שאין לשין אין מקטפין בו, ומק"ח כ' דכוונתו הגם דקיי"ל כרבנן דאין מקטפין בו היינו לכתחלה דלא לעשות פלוגתא רחוקה כ"כ בין רבנן לת"ק דמתיר קיטוף לכתחלה רבנן ג"כ לא אמרי רק דאין מקטפי' לכתחלה אבל בדיעבד שלא אפה מיד מותר אלו דבריו ז"ל, לפ"ז הא דאין מקטפין הוא מדינא דרבנן דברייתא דלכתחלה אסור, וקשה על מ"ש רמ"א שאין נוהגין ללוש ואפי' לקטף הא לקטף מדינא אסור לכתחלה ובמ"פ לחוד רק חומרא הוא לחוש לרש"י וגם למה יהי' שרי לחולה לקטף דהא במ"פ ע"מ אסור ללוש לחולה כמ"ש הא"ר וכן דייק לשון הרמ"א א"כ למה מותר לקטף במ"פ הא למאן דס"ל דמ"פ ע"מ ממהרים ה"ה דאסור לקטף לכתחלה, וצ"ל כיון שאינו אסור רק לכתחלה מתירין לחולה הצריך, אבל קושי' ראשונה קשה מאי אפי' כ"ש הוא ממ"פ לבד וצ"ע: ומ"ש בסק"א דמ"פ מעט שנפלו לעיסה, ומדמה למ"ש הרא"ש לענין קיטוף לת"ק נ"ל לדינא דיש לחלק בין קיטוף שהוא מבחוץ ואינו מתערב עם המים גורם מיהר יותר גם דבר מועט מאם מערב מעט מ"פ בפנים דמים שבפנים מחלישין כח של מעט מ"פ וכבר כתבנו מסברא זו לעיל לשיטת רש"י ושם נאמר לענין תערובת מ"פ ומים שוה בשוה, וכאן אזלינן בשיטת הראשונים דנקיט המחבר להלכה דמ"פ ע"מ ממהרים י"ל דוקא בשוה, אבל מעט מ"פ אין ממהרים וכמו דס"ל לת"ק בקיטוף דשרי הגם דלא קיי"ל כוותי' דוקא בקיטוף, אבל בשנתערבו בפנים אפשר גם רבנן מודו לו, ואפשר גם המג"א להכי אתכוון ולכן כ' אם נפלו מעט מ"פ לתוך העיסה היינו שנתערבו עם המים שבפנים לעיסה ועיי', ועיי' מהרש"א ל"ח ע"ב שכ' בחד תי' דמעט מ"פ אין ממהר, וקשה הלא פליגו בזה ת"ק ורבנן לענין קיטוף ודוחק דקיטוף הוא יותר משמן דרקיקי נזיר ולחמי תודה, ולמ"ש א"ש דקיטוף שאני שהוא למעלה בזה פליגו ומהרש"א חידש מדנפשי' דאם נתערב מעט בפנים אבדו כחם ובטל כח המיעוט ברוב מים ואינו ממהר להחמיץ כנ"ל ועיין: ונ"ל להביא ראי' דמעט מ"פ בפנים אינו ממהר לכ"ע מדמקשה ר"ע אדר"ע מדאמר ולשתי להם ואם הא דאין לשין ביישו"ד היינו אפ' במעט מ"פ דלמא הא דאמר ר"ע ולשתי להם הי' במעט מ"פ ול"א לו דבר וקמ"ל כת"ק דמעט מ"פ אינו ממהר להחמיץ דלא כרבנן דאמרו את שאין לשין אין מקטפין דמעט ג"כ מחמיץ, והא במעט מ"פ ליכא מ"ע כמבואר בש"ס ל"ח ע"ב, וע"כ דס"ל למקשן דמעט מ"פ בפנים לר"ע אינו מחמיץ ורבנן ל"א אלא שאין מקטפין דאינו מתערב יפה ברוב מים, אבל מעט מ"פ בפנים לכ"ע אינו ממהר ומאי קמ"ל ר"ע וע"כ דלש במ"פ הרבה בשיעור מים ומקשה שפיר, ומיושב בזה דקדוק עצום שיש להרגיש בו למאי הביא המקשן סיפא דברייתא פלוגתא דקיטוף אחר שהביא הא דאמר ר"ע ולשתי להם קשה דר"ע אדר"ע, ולמ"ש א"ש דבלא"ה הי' מקום לומר דר"ע לש במעט מ"פ וקמ"ל דמעט מ"פ אין ממהר, ולכן מביא פלוגתא דת"ק ורבנן בקיטוף דמוכח דמעט מ"פ בפנים לכ"ע אינו מחמיץ ולא קמ"ל ר"ע חדשות במעשה שהי' וע"כ דלש עם מ"פ טובא וא"ש ועיי': היוצא לנו מדברינו כי מעט מ"פ מעורב עם המים אין ממהרין להחמיץ והיינו מעט דמעט דליכא משום מ"ע כמ"ש המג"א סי' תע"א ועיי' ח"י סי' תס"ב ושיעור כזה מוכח דאינו ממהר מדמקשה ר"ע אדר"ע כמ"ש אבל יותר משיעור זה שיש בו משום מ"ע לא מוכח דאינו ממהר מכח קושי' המקשן כמובן ושיעור מעט מ"פ דליכא משום מ"ע ג"כ ליכא חשש שימהר כנ"ל, לפ"ז יש ג' חלוקי דינים לענין לישה לכתחלה, א) במ"פ לבד נוהגין שאין לשין אלא לחולה, אבל לברי לא וכ"ש שאין לקטף לכתחלה במ"פ ובמ"פ עם מים אסור אפי' לחולה ובמעט דמעט מ"פ יש להתיר אפי' לברי, וכ"ש לחולה עפמ"ש בצירוף דאיכא נמי שיטת רי"ף רמב"ם ורמב"ן דקיי"ל דמ"פ אין ממהרין להחמיץ כנלפע"ד: ודע דנ"ל דאם צריך ללוש לחולה וזקן מותר לו גם לברי לאכול ממנו, ל"מ מה שכבר לש בעד החולה והי' נזהר ואפה מיד, אפי' לכתחל' מותר להרבות בלישה עד שיעור עיסה שלשין בפסח דהא הא דאין לשין לכתחלה כדי לאפות מיד דחששו חכמים שמא לא יהי' נזהר יפה ויחמיץ קודם שיאפה, ואנו חוששין לשיטת רש"י דמ"פ לבד מחמיצין ואין אנו מכניסי' עצמנו ללוש לכתחלה שמא לא יהי' זריז יפה. אבל מאחר שע"כ צריך ללוש לחולה ויסמוך שיהי' נזהר הגם שאין מקילין רק משום דהעיקר לדינא דלא כרש"י מ"מ אם הקרה שלא נזהר כ"צ ונתפח חוששין לדעת רש"י ואסור לחולה לאכול ממנו, וכל ההיתר וקולא לחולה שסומכי' בזה שיהי' נזהר מותר להרבות ג"כ בשביל ברי בלישה ואפי' זו עד שיעור שלשין עיסה במים בפסח מ"ש עיסה פחות מכשיעור או כשיעור והואיל דכל זה רק חומרא ומנהגא נ"ל לצדד ולהקל והמקיל לא הפסיד: והנה לכאורה כמו דמעט מ"פ בטל כחם ברוב מים שאין ממהר להחמיץ, כן מעט מים בטל ברוב כח חמיץ שבמים ברוב מ"פ ואינו מחמיץ לדסוברים דמ"פ לבד אינו מחמיץ, ולרש"י דמ"פ לבד מחמיץ חמץ נוקשה וע"מ חמץ גמור מעט מים רק נוקשה הוא דבטל כח המים כן נראה לכאורה: אלא דרמב"ם פ"ב מחו"מ הלכ' ב' כ' וז"ל חמשת מיני דגן אלו אם לשין במ"פ לבד בלי שום מים לעולם אין באי' לידי חימוץ שאין מ"פ מחמיצין אלא מסריחין ומ"פ הן כגון יין חלב ודבש וכו' והוא שלא יתערב בהם שום מים בעולם ואם נתערב בהם מים כ"ש הרי אלו מחמיצין עכ"ל, הנה מבואר מדברי הרמב"ם דמעט מים מחמיצין ומדכ' בלי שום מים, וכ' עוד אח"כ ואם נתערב בהם מים כ"ש, נראה דאפי' מעט דמעט מים מחמיץ, והנה כפל תנאו תחלה כ' בלי שום מים ולבסוף והוא שלא יתערב בהם שום מים, נ"ל דתרתי קאמר תחלה כ'