כתב סופר אורח חיים קעט

האחרון וחביב משוים, בעזרת מאיר עינים, הכ"ד דודך רבך אוה"נ, שש בהצלחתך, צלח רחב ע"ד אמת. פ"ב כאור בוקר ליום ב' י"ב ניסן תרל"א לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה צד לריח שמניך טובים, ריח תלמידי כבני כריח שדה אשר ברכו ה', ה"ה י"נ הרב המופלג מלא וגדוש מורג חרוץ בע"פ צדיק וישר נגיד נגידות מדבר כש"ת מו"ה עמרם גרינוואלד נ"י בשבת תחכמוני בק"ק טשארנא יע"א: ני"ה קבלתי בטטי שלא בעתו כי לע"ע איכא דוחקא דפרקא דכלה ואני שאול לתלמידים ולעסקי וצרכי הרבים ביותר בכ"ז אהבה אל מעכ"ת דוחקת אותי לשום עין על דבריו ולהשיב בתשובה מאהבה כיד ה' הטובה עלי, והנה נפשך לשאול הגיע והוא באחת אם מותר ללוש במ"פ שנתערב בהם מעט מים קודם הלישה אם יש לסמוך על הח"י ס"ק ו' וס"ק יו"ד שכ' דנראה לו פשוט דמ"ש המחבר סעיף ג' דבמעט מים מותר ללוש היינו שאינו ממהר להחמיץ ומ"ש בסעיף ו' בלבד שלא נתערב בהם מים היינו דאז מחמיץ ככל עסה שנלוש במים אבל אינו ממהר, או נחוש לדעת מג"א ביישוב סתירת המחבר דאין חילוק בין רב למעט אלא בשינוי ע"י תסיסה או בישול, ובלא"ה דין מים מעוטי' כמרובי' דמחמיצי' וממהרי' להחמיץ אלו דבריך, ואני מוסיף די"ל גם לח"י אין לשין לכתחלה לפי מנהגינו דאין לשין במ"פ לבד דחוששין לדעת רש"י דמ"פ לבד מחמיצין וממהרי' להחמיץ, י"ל גם לח"י דאין לשין דלא עדיף תערובות מעט מים ממ"פ לבד דמשום מעט מים לא נחלש כח מ"מ דמחמיצי' וממהרי' דעד כאן לא קאמר הח"י דבמעט מים אינו ממהר אלא לעיקר הדין דמ"פ אין מחמיצין והחימוץ בא רק מכח תערובת מים שבו ומים אין בטבען למהר החימוץ, אבל לפי דחיישי' לכתחלה לשיטת רש"י דמ"פ לבד גורמין החימוץ מעט מים אין מעכב מיהור חימוץ של מ"פ, אבל יש מקום ספק בדיעבד כשלש כה"ג ולא אפה מיד אם יש לסמוך על הח"י דמ"פ עם מעט מים אינו ממהר, ועוד בה שלישי' אם מותר ללוש לחולה וזקן שצריכים לכך שכ' הרמ"א דלשין להם במ"פ לבד וכ' האלי' רבה דוקא בלא מים אבל עם מים לא דלכ"ע מחמיץ וקיי"ל דממהרי' להחמיץ, וי"ל בתערובות מים מעוטי' מותר ללוש דיש לסמוך או לצרף עכ"פ שיטת הח"י דבתערובות מים מעוטי' אין ממהרי' להחמיץ: והנה טרם אני אענה בדין מ"פ עם תערובות מעט מים, אני אומר כי מנהגן של ישראל שאין לשי' במ"פ לבד וחוששי' לשיטת רש"י דמ"פ לבד נוקשה מיהא הוי וגם חוששי' לשיטות הסוברים דמ"פ ממהרים להחמיץ תורה הוא, הנה הפר"ח הראה כאן כחו כי עז לחלוק על הראשונים ואחרונים קמאי בתשובותיהם דשיטת רש"י לדינא דמ"פ לבד מחמיץ באומרו דרש"י לא כ"כ רק לר"ל מכח דיוקא דאמר אין חייבי' ע"ח כרת הא איסורא איכא וע"כ דס"ל כאביי בתרי שבולא ובחצבא דאבשונא, אבל להלכתא בוודאי ס"ל לרש"י הלכת' כרבא דמ"פ לבד אין מחמיצין דלא כאביי ור"ל וירושלמי ואין מקום לחוש כלל שלא ללוש במ"פ בלא מים, ואני מוסיף עוד אפי' תימא דרש"י להלכת' אמר דמ"פ לבד מחמיץ היינו דבעי שימור ככל עיסה, אבל מנ"ל דס"ל לרש"י דקיי"ל דמ"פ ממהרי' להחמיץ דלמא כרי"ף ורמב"ם ס"ל דקיי"ל דאין ממהר להחמיץ ואם לשין במ"פ לחוד בשימור כראוי' לכל עיסה שנילוש במים אפשר כבר יצא ידי שיטת רש"י ומנ"ל לגבב ב' חומרות להדדי דמחמיץ וממהר להחמיץ ומכ"ש לפי דקיי"ל דנוקשה דרבנן אין להפריז על המדה להחמיר כ"כ דהא גם לרש"י אינו רק נוקשה כל זה יש להעיר על המנהג שאין לשין במ"פ לבד: ואחר התבוננות נ"ל דכתורה הוא, דמ"ש הפר"ח דרש"י לא כ"כ רק לר"ל מדדייק ואמר א"ח ע"ח כרת משמע הא אסורא איכא, למעיין בצדק בלשון רש"י יראה דלא כן הוא דהא כ' וז"ל ולר"י דאמר לעיל מ"פ אין מחמיצין ל"ק הך דאיהו אין חייבין ע"ח כרת קאמר ולא הוי חמץ גמור אלא נוקשה וכו' כל הרואה יראה כי לולי דקשה מבריית' לא הוי ס"ל מדיוק מדברי ר"י דכרת הוא דליכא אבל איסורא איכא אלא כדי דלא תקשי עליו מבריית' כ' דלא אמר רק דכרת ליכא וכיון דמכח קושי' מברייתא העלה דא"ח כרת דוקא קאמר ממילא נשמע דע"כ כן הוא לדינא דאסורא איכא: אלא דקשה על רש"י כיון דמכח קושי' מברייתא אתי' עלי' דר"י והוכיח דא"ח דוקא קאמר מה יענה לרבא דאמר מ"פ אין מחמיצין בתרי שבולא, וצ"ל דס"ל כמ"ש תוס' במנחות נ"ג ע"א דס"ל לרבא כיון שאין בו אלא איסור בעלמא ל"ח דבלע האי גיסא, אלא דתוס' עצמו כ' דעדיין קשה מותיקא וה"ה דקשה מחצבא דאבשונא ועיי' נב"י קמא חאו"ח סי' כ"א שהרגיש והוסיף מה שלא כ' תוס' והוא מדילי' וצ"ע: וליישב כ"ז נ"ל בשנבאר פלוגתא דאביי ורבא, דשניהם ס"ל הלכה כרבי' נגד ר"ע דאמר לשתי להם, אלא דבהא פליגו אביי מפרש ברייתא דאין לשין ביין שו"ד בלא מים וכן משמע פשטות לשון הברייתא אין לשין ביישו"ד דאין בו רק משקין אלו וקיי"ל כרבנן דמחמיץ, ורבא מפרש הברייתא במ"פ ע"מ, אבל במ"פ לחוד כ"ע מודים דאינו מחמיץ, ודס"ל מסברא דנפשי' דמ"פ לבד בוודאי אינו מחמיץ כלל לכן דחוק קצת בברייתא דאין לשין היינו עם מים, ולהבין יותר פלוגתא דאביי ורבא, אומר דס"ל לשני' דר"ע דחולק רחוק לומר דטעמא משום דס"ל דמ"פ אין ממהרי' להחמיץ דא"כ אנו עושין ג' פלוגת' בדבר ר"ג ורבנן פליגו בדיעבד ור"ע מתיר אפי' לכתחלה, וגם רחוק שיפלגו במציאות וטבע אם ממהר או לא, לכן ס"ל בפשיטות דטעמא דר"ע דס"ל דמ"פ אין מחמיץ וכבר אפלגי בדבר זה תנאי רחב"ג ורבנן במחמיצי' בתפוח, ואומר מעתה כי דבר זה אם בריית' דאין לשין בישו"ד ופלוגתא דר"ע אם במ"פ בלבד או במ"פ ע"מ איירי תלי' בגרסא במנחות נ"ז ע"ב לפי גרס' ר"ל ריה"ג אומר לרבות מנחת נסכים לחימוץ ומפרש ר"ל דס"ל מגבלה במים י"ל ר"ע דלא מוקי לה למנחת נסכים ס"ל מ"פ ע"מ ג"כ אינו מחמיץ וי"ל ברייתא דאין לשין במ"פ ע"מ וס"ל לר"ע דגם מ"פ ע"מ אינו מחמיץ, אבל לגרסת ר"י שם דר"ע אומר לרבות מנחת נסכים לחימוץ ומוכח דס"ל עכ"פ דמגבלה במים ומ"פ ע"מ מחמיצין לכהפ"ח חמץ נוקשה וקשי' דר"ע אדר"ע ועכצ"ל דברייתא דאין לשין במ"פ לחוד, והא"ש די"ל רבא גרס כר"ל ריה"ג אומר לרבות מנחת נסכים לחימוץ שפיר מוקי הפלוגתא דברייתא במ"פ ע"מ והלכה כרבנן אבל בלא מים ר"ע ס"ל דאין מחמיץ ואביי גרס כר"י ר"ע אמר לרבות מ"נ לחמוץ ע"כ ברייתא במ"פ לחוד וקמ"ל כרבנן דמחמיץ זהו הנ"ל לבאר פלוגתא דאביי רבא: ואחר הוצעת דברים אלו נבוא ליישוב דברי רש"י ואקדים דברש"י שלפנינו ולר"י ל"ק וכן כ' בסמ"ג כשהעתיק לשון רש"י וכן הוא בב"ח ככתבו וכלשונו לפנינו נראה שנוסחא אמיתי' היא וכ"כ תוס' והשתא לר"ל ור"י נראה דגרס ג"כ ר"י, ונ"ל או דהי' לרש"י גרס' ר"ל ור"י כתוס' או ר"י לחוד, וכ' דלר"י דאמר לעיל א"ח ל"ק כ' לר"י דלר"י לשיטתו דאמר במנחות ר"ע אומר לרבות מ"נ לחימוץ לדידי' ע"כ בריית' במ"פ בלא מים, והלכה כרבא וקשי' לר"י, אבל לרבא ל"ק דאפשר דגרס כר"ל ריה"ג אומר לרבות מ"נ לחימוץ, ואם כגרס' תוס' ר"ל ור"י ולר"ל לשיטתו לפי גרסתו במנחות ל"ק, אלא לר"י לשיטתו קשה, והוצרך לתרץ ולדייק דר"י א"ח ע"ח כרת דוקא אמר אבל אסורא איכא ומיושבי' קושי' תוס' מרבא דתרי שבולי ומותיקא, ואי גרס רש"י ר"י לבד ל"ק מידי קושי' תוס' מר"ל מנחות כמובן: ויש להוכיח דלא גרס רש"י רק אמר ר"י דאי גרס ר"ל ור"י עיסה שנלושה וכו' א"ח, ולר"י ע"כ צ"ל דא"ח ע"ח כרת דוקא הוא כרת הוא דליכא וכו' בוודאי אין לומר דר"ל לאו דוקא אמר א"ח ה"ה דאסורא ליכא כיון דלר"י דוקא הוא בוודאי אין להפריד בין הדבקים שבמאמר אחד אמרו ומביאים בלשון אחד שר"י דוקא ור"ל לאו דוקא קאמר, וקשה לר"ל לשיטתו די"ל כרבא דברייתא במ"פ ע"מ, מנ"ל דמ"פ בלא מים אסורא הוא דאיכא וע"כ דלא גרס רש"י אלא ר"י דלא כתוס': ויש אתנו מקום ליישב גרס' תוס' אליבא דרש"י עד"פ, די"ל דר"ל אית לי' הוכח' אחרית' דבריית' במ"פ בלא מים קאי דס"ל כל שאין בו משקה שאפשר להחמיץ א"י בו ידי מצה לכ"ע משום הקישא דל"ת עליו חמץ כל שישנו כמ"ש רמב"ן דהא ר"פ רצה לומר משו"ה א"ח משום שהוא מין שאין ראוי' לצאת בו הגם דנדחה מברייתא דהקפה דלא מקשינן חמץ למצה אבל מסברא זו לא נדחה דמקשינן מצה לחמץ דכל שנלוש במה שאין ראוי' להחמיץ א"י י"ח מצה, לפ"ז אם ברייתא דאין לשון במים וס"ל לר"ע דאינו מחמיץ ל"ל ל"ע דא"י במ"ע תיפוק לי' דא"י משום שאין בא לידי חימוץ וע"כ דבריית' בלי מים ובמים מודה ר"ע ועיי' פר"ח סי' תס"ב, ורבא דס"ל דברייתא במ"פ ע"מ לא ס"ל הא מלתא דכל שאין נלוש במשקין שמביאי' לידי חימוץ דא"י משום הקישא דכל שישנו דתלי' רק בקמח שראוי' להחמיץ כמ"ש לח"מ ופר"ח דיש לחלק ורמב"ן הוציא כן מס"ד ולאמת לא חזר מסברתו וי"ל כן ס"ל לר"ל אבל לרבא לא ס"ד לומר כן, ואפשר ס"ל שזהו בעצמו טעמא דברייתא דהקפה וכו' לא משום דלא מקשינן חמץ למצה אלא כיון שהי' ראוי' שיהי' מצה אלא שהמחהו זה לא ממועט מכח היקש, וה"ה דלא מקשינן כה"ג מצה לחמץ ועיי': והרוחנו בזה ליישב מה שצ"ל על הנהו אמוראי דהקשו מ"ט דר"ל ור"פ חידש מדילי' היקש חדש ולא ידעו לומר דטעמו משום דמ"פ א"מ וכבר עמד הפ"י בזה, והצל"ח הקשה על ר"פ דאמר טעמא דר"ל משום הקישא דחמץ למצה ולטעם זה מותר ג"כ ולמה אמר א" וצ"ל לאו דוקא אין חייבין קאמר ה"ה דמותר, וכן י"ל למסקנא ולמ"ש י"ל קושי' הפ"י וצל"ח כ"א בירך חברת' י"ל הא דלא רצו לומר טעמא