כתב סופר אורח חיים קעח

תשובה צג שובע שמחות, ורב ברכות, ואת חג המצות תחוג בדיצות, ה"ה ב"א חתן חתני תלמידי חביבי הרבני המופלג בתו"י מורג חרוץ מלא ברכת ה' מעולפת ספירים בתורת ה' עיניו מאירים הקצין כש"ת מו"ה עקיבא שלעזינגער נ"י מכון שבתו בע"מ וויען יע"א: בימי חפזון אשר כ"א נחפז למלאכות הרבה, אני אמרתי בחפשי חפש מחופש בין המכתבים כל אדם כותב זה דורש ומבקש דבר הלכה נחוצה לשעה, וזה בא בד"ש וברכת החג ובתוכם מצאתי שאהבה נפשי מכתבך אגרת בת מחלת בקשת מחילה שלא הראתני אות באותיות דר"ע לטובה, והנני ברב תודה לה' כי הכל במעמד הטוב ובריאות אתך וזוגתך נכדי הצנועה החכמנית יראת ה' תתהלל מ' רוזא תי' כה לחי ראה חיים עם האשה אשר הפיל ה' בגורלך מזרע קודש מצבתה בה כהן צדק לאל עליון חתני כבני הרבני הצדיק מהרי"ל כ"ץ נ"י יהי' שלום בחילך שפע ברכה, מאלקי המערכה: ולהיות כי אהבה התקועה בלבי מאבות לבנים דוחקת את הבישור לבשר לכם ואת הטוב תקבלו מאתנו, פניתי מעט מעוצם והמון טרדות להעריך אליכם מכתב ברכה וד"ש בכדי שיבוא ביום טובה היו בטוב לב ביום טוב בבישור כל טוב, ואין יותר טוב מן התורה והיא חיינו, אשעשע עמך קצת בקוצר אומר ודברים בדבר בעטו שכתבת בשולי מכתבך תמיה קיימת על הכ"מ פ"ג מהלכ' חמץ ומצה הלכה ח' שכתב ועוד דהא אמרי' בפ"ק דכתובות דל"א מתוך אלא בדבר השוה לכל נפש פי' לכל גוף אדם והכא ליכא הנאה לשום גוף אלו דבריו ז"ל ותמוה לך מה יענה למשנה מפורשת ביצה י"ב ע"ב דמפורש דמוציאי' לולב וס"ת לצורך מצוה משום מתוך הרי מבואר דמצוה מיקרי צורך קצת דשוה לכל נפש, יפה ראית ותמיהתך רבה היא על הכ"מ, כמוך כמוני נפלאתי מנעורי עד"ז עד שזכיתי ללמוד בישיבה מס' כתובות שעורין כסדרן מצאתי ראיתי כי כבר עמד במבוכה זו הפלא"ה זצ"ל ולא מצא מענה, וגם אני לא מצאתי יישוב עד היום על ידך וע"י התעוררת שלך לעת עתה מצאתי מקום יישוב, דצ"ל באמת הלא צדקו דברי כ"מ דאין בזה צורך שום גוף והא קיי"ל מצות לאו להנות נתנו דאקרקפרת דגברא מונח לצאת י"ח כ"כ רש"י בר"ה כ"ח, ולמה יחשב צורך קצת הא בעי דשוה לכל נפש שיהנה גופו מזה וצ"ע לכאורה, וצ"ל בוודאי יש לו הנאה לאדם אם יוצא ידי חובתו שעליו מוטל לעשותו, אלא לענין איסור הנאה לא מחשב הנאה כזו הנאה כיון דמצד חיוב והכרח מצות ה' באה, כ"ז לענין איסור הנאה, אבל מ"מ מיקרי צ"ק והנא' דשוה לכל נפש דיש לו לאדם הנאה ושמחה בלבו שיצא ידי חיובו ויש הנאה לגופו, ויש להוסיף תבלין עפמ"ש ריטב"א הא דמצות לל"נ הגם דמקבל שכר הנאה כזו הבאה אח"כ אינה אסורה באה"נ דהוא כגרם הנאה עיי' ריטב"א בע"ז ר"פ השוכר, והא"ש הגם שלא מחשבה הנאה כזו לענין אה"נ הבאה אח"כ, סוף כ"ס שמח לבו כי בטוח שמקיים מצות ה' ומקבל שכרו בזה ובבא, והיא היא הנאת הגוף ושמחת יו"ט כנ"ל להבין ולמסבר מלתא דא: וי"ל דזה דוקא בשמקיים מצות עשה דנוח לו בה ושמח לבו בעשותו אחת ממצות ה' לקיים מצות לולב וקריאת התורה וכדומה אבל המוצא חמץ בביתו ביו"ט שעבר בב"י עד שלא מצא עיי' טור סי' תמ"ו וב"י נוח הי' לו שלא הי' ולא תהיה החמץ לפניו דעובר בכל רגע ואיה שמחתו והנאת הגוף, הגם בקיום ביעור חמץ מציל עצמו מב"י להלאה ושלא יהי' מזיד להבא בכ"ז אינו נהנה דהוא אקרקפתי' בע"כ דידי' להציל עצמו מעונש, ולק"מ ממתני' על הכ"מ ועיי': אלא דעדיין קשה מש"ס פסחים ה' ע"ב דאמר רבא ש"מ ר"ע ל"ל מתוך וכ' תוס' הגם דבעינן צורך היום קצת הכא מה שמבער הוא צורך היום והרי מוכח דמצוה כזו ג"כ מקרי צורך קצת, וי"ל דרבא ל"א דר"ע ל"ל מתוך כלל אלא דס"ל דל"א מתוך משום צ"ק כזה דזה לא מקרי הנאת הגוף, ומיושב קושי' תוס' ביצה י"ב דל"א ש"ס הא מני ר"ע דל"ל מתוך דמר"ע לא מוכח רק דל"ל מתוך בצ"ק כזה, ועיי' כעין דרך זה בצל"ח סוגי' דמתוך שם דמיישב קושי' תוס' די"ל ר"ע ל"ל מתוך רק בהבערה עיי"ש, ויותר נ"ל לפמ"ש דכ"מ לחלק יצא בין קיום מצוה דלולב וס"ת, ובין קיום הבער' דחמץ שמצא בביתו ביו"ט דלא ניחא לי' שבא' לידו י"ל דרבא אמר שפיר ש"מ דל"ל לר"ע מתוך דאם מצות השבתה רק ביט"ר הי' במצוה זו צ"ק כמו לולב וס"ת דמצוה דיומא היא ונהנה כשמקיימה, אבל לאמת דמצות ביעור קודם פסח ומוצא חמץ בביתו והי' שוגג עד שעה שמצא ליכא הנאה דטוב לו שלא שגג, או שלא מצא דעובר בכל רגע בב"י עד ששורפו ועיי' מג"א סי' תמ"ו ס"ק ג' דהקשה על הכ"מ מפסחים ה' וכ' דאפשר היינו לס"ד הוי צורך קצת ודבריו אין מובנים דהא הכ"מ כ' מלתא בטעמא דבמצוה ליכא הנאת הגוף מה לי מצוה דתלי' ביום דוקא או שאפשר קודם י"ט אבל לפמ"ש בהסברת סברת כ"מ א"ש נכון, ולדברינו אפשר אם נתחמץ לו ביו"ט שלא הי' אפשר מעיו"ט ולא עבר ע"ע מקרי צ"ק טפי ממוצא בביתו וקרוב לי יותר גם כה"ג לא מקרי הנאה דטוב ונוח לו יותר שלא נתחמץ כלל, ומהתימא על המג"א דהקשה מסוגי' דפסחים ולא הקשה ממתני' דביצה הנ"ל, ואנן דברי כסף משנה נקח בידינו דלא קשה עליו לא מסוגי' ש"ס דילן ולא מן המשנה, בעזרת מחליף העתים ומשנה: ועיי' תוס' כתובות ז' ע"א שכ' דאפי' בטלו מ"מ איכא צ"ק דמצוה דרבנן ג"כ צ"ק היא, נראה דמצוה דאורייתא צ"ק יותר ממצוה דרבנן, דמצוה דאורייתא יש בה חיוב יותר ובאמת מן הסברא יש במצוה דרבנן הנאה יותר והרי שיטת הרז"ה בר"ה כ"ח דמצוה דרבנן להנות ניתנה דלא שייך כ"כ דמונחת אקרקפתא דגברא, והגם דרבו החולקים עליו מכח ראי' שמביאים עיי' ר"ן שם, ולולי הראי' היו מודים לו מסברא, וזה היפוך מסברת תוס' דנראה דבמצוה דאורייתא יש צ"ק יותר ממצוה דרבנן, ועיי' תוס' חולין פרק כה"ד פ"ח ע"ב ד"ה דס"ל דספק בר חיוב הגם דמחוייב מספק דאורייתא לא מקרי צ"ק וזה דלא כתוס' כתובו' הנ"ל וצ"ע, ועיי' ש"א בתשובות אחרונות סי' מ"ש בתוס' חולין והארכנו בזה ובקושי' ש"א הנ"ל במק"א ואכ"מ: והנה רש"י פסחים ו' ע"א כ' דאינו עובר בב"י שכבר בטלו משמע דאם לא בטלו מותר לשורפו ועיי' ב"י סי' תמ"ו דמשמע לי' כן מרש"י ואפשר דגם רש"י לא הי' פשיטא לי' דמקרי הבערה צ"ק דלית בה הנאת הגוף כ"כ אלא דלשיטתי' אזיל דס"ל דמדאורייתא ל"ב צ"ק ורבנן הוא דאמרו דבעי צ"ק והקילו דסגי בצ"ק כזה ג"כ, ועיי' רש"י פסחים ל"ו ע"א שכתב דהא דא דאמר ר"ג תשרף מיד במועד ולא בי"ט דהבער שלא לצורך הוא וסתר שיטתו בדף ו' וכבר נתקשה בסתיר' זו הצל"ח עיי"ש ובימי חורפי אמרתי ליישב עד"פ, ע"פ כ"מ הנ"ל דבקיום המצוה ליכא הנא' הגופני' ליכא צ"ק כלל היינו לפי דקיי"ל מצות ל"ל נתנו, אבל למאן דס"ל להנות נתנו י"ל דמקרי צ"ק ג"כ וקו"ח מה לענין אה"נ מקרי הנא' כ"ש שיהי' נחשב הנאת הגוף לענין צ"ק, והא"ש דלעיל ו' אמר רב יודא אמר רב ור' יודא ס"ל בר"ה כ"ח מצות להנות נתנו כ' רש"י ובב"י אינו עובר דכבר בטלו, כוונתו אבל לא בטלו אם מותר לשרוף ביו"ט תלי' בפלוגת' אי מצות להנות נתנו ור"י דאמר משמי' דרב ע"כ צ"ל דאיירי שבטלו מע"פ, וע"פ הרוב כן הוא דלאו ברשיעי עסקינן דלא ביטל, ומשו"ה לא כ' רש"י מפורש דאם לא בטלו דמותר לשרוף דלאמת דקיי"ל מצות לאו להנות נתנו אסור לשרוף, לכן כ' רש"י בלשון שלילה שאינו עובר כיון שכבר בטלו אבל אם לא בטלו תלי' בפלוגתא ורב יודא ע"כ בביטלו איירי כמ"ש, והא"ש לקמן ל"ו כ' דבמועד קאמר דאל"ה אסור לשרפו דשלא לצורך הוא לפי דקיי"ל מצות ל"ל ניתנו ע"כ במועד קאמר וא"ש עד"פ טבא: ומדי עברי במרוצה על וענין זה כעת נפל מלתא בדעתי בשעת הכתיבה די"ל דרש"י ס"ל דיש בהבערה צ"ק, והא דכ' דר"ג בעומד קאמר דס"ל דמשהי ע"מ לבערו אינו עובר כשביערו בשעה שיש מצוה בביעורו ומקיים העשה, לכן ביט"ר דאפשר להשהותו עד המועד אסור לשרפו ביו"ט ועיי' מג"א סי' תמ"ו שכ' מדעתו משו"ה אסור לשורפו ביו"ט כיון שאפשר להשהותו ולבערו במועד, ואח"כ בס"ק ג' דביום ז' דאי אפשר לנתק הלאו אחר יו"ט מותר לשרפו, והא"ש דכ' רש"י דבמועד קאמר דביו"ט אסור לשורפו שלא לצורך דהא אפשר לשהותו עד המועד וה"ה דאם לש ביום ז' דמותר לשרפו, ולא רצה רש"י לומר דביום ז' קאמר דהא קתני אין לשין עיסה בפסח דקאי על כל ימי פסח ואמר ר"ג ואם לש ישרוף מיד דחוק לרש"י לומר דתשרף דוקא כשלש בשביעי לכן כ' דבמועד היינו שישרוף מיד כשאפשר לו לשרוף ואם לש ביט"ר ישרף מיד במועד וביו"ט לא כיון שאפשר לשרפו במועד, ולעיל ו' מוצא חמץ בביתו ביט"ר כ' רש"י ובב"י א"ע דכבר בטל כוונתו אבל אם לא ביטל אם מוצא ביט"ר אסור לשרפו ובשביעי מותר וצריך לשרפו, והא ר"י בשם רב סתמא אמר מוצא חמץ בי"ט כופה וכו' ולא מחלק בין יט"ר לשביעי, ולא כ' דאם לא ביטל דמותר וצריך לשורפו דאיכא חילוק בין יט"ר לשביעי, ולכן כ' דאיירי דביטל ואינו עובר כנ"ל והוא נכון לפום רהיטא לפע"ד: ועוד בה שלישיה הנני בא בכתוב השלישי ליישב סתירת רש"י בשנבין טעמא דר"ג תשרף מיד וכי חולק עם חכמים בדבר הנאה וניכר אם כבר נתחמץ או לא ואיך יחלוק עם חכמים ור"ע כ"כ, ונראה לרש"י דר"ג ג"כ ס"ל דיש היכר ואפשר שלא יתחמץ חיש מהר כ"כ, אלא שממהר מאוד להחמיץ ועד שיאפה אפשר שיחמיץ לכן תשרף מיד, וחכמים אומרים יאכל דאפשר לכתחלה לא ילוש ובדיעבד יאכל ואין חוששי' שמא עד שילך ויאפה יחמיץ, ולגרסת הרי"ף תאפה מיד ולא חוששי' עד שילך ויאפה יחמיץ מהר כ"כ. והא"ש כיון דעדיין לא נתחמץ ור"ג אמר תשרוף כדי שלא יחמיץ ואיך ישרוף ביו"ט הא אפשר שיבטל ויאפה אח"כ ואם בין כך יחמיץ הרי יוכל להניחו אח"כ דהרי כבר בטל ואינו עובר בב"י, או יבטל ויניח העיסה בין כך אסור לשרוף כיון שאינו עובר וע"כ דבמועד קאי וישרוף מיד מחשש שמא עד שיאפה יחמיץ וגם כשמבטל תחלה מ"מ יש לחוש שיהי' חמץ בביתו ועובר על איסור דרבנן, ולעיל ו דמוצא חמץ בביתו דאם לא בטל ולאחר איסורו א"א לבטל מותר לשרפו משום ב"י דהוא צ"ק, כנלפע"ד ובא הכתוב שלישי והכריע שניהם, דטוב האחד