כתב סופר אורח חיים קעה

ור"ע דוקא בג' משקי' דר"ע ג"כ ס"ל אחמיץ וממהר, אלא דאזיל לשיטתו דא"י במצה שנלושה בישו"ד וממילא ליכא איסור חמץ מכח הקישא משו"ה לש ור"א ור"י ל"א לו דבר דג"כ כותי' ס"ל ור"ג ורבנן ס"ל כריה"ג דיוצאים במ"ע ממילא איכא איסור חמץ בג' משקין אלו, ובשאר מ"פ גם ר"ע מודה דאסור ללוש ואפשר אפי' דיעבד כר"ג לכן נקטה הברייתא ישו"ד דוקא משום ר"ע ורבותא לר"ג ורבנן וא"ש: והרוחנו בזה ליישב קושי' הצל"ח לר"פ למה אמר ר"ל אין חייבין ע"ק כרת הא מותר ג"כ מכח הקישא עיי' בו שהלך עד"פ, ולמ"ש א"ש דר"ל תרתי קמ"ל מתוך דבריו דנלושה בישו ר אין חייבים ודוקא ג' אלו אבל שנלושה בשארי מ"פ חמץ גמור הוא וחייבי', ואי הוי אומר שנלושה בישו"ד מותר הי' הדיוק הא בשארי מ"פ אסור אבל אין בו כרת דאינו רק נוקשה, לכן אמר א"ח כרת וה"ה דמותר אבל שאר מ"פ אפי' כרת אית בי' ומיושב קושי' הצל"ח, ולמסקנ' דטעמא דר"ל משום דמ"פ אין מחמיצין ואמר א"ח ע"ח כרת אבל איסור איכא דנוקשה מיהא הוי וס"ל כאביי דמ"פ בלא מים מחמיצין, ומ"ש הה"מ דלרמב"ם הא דאמר ר"ל אין חייבי' לאו דוקא, לא הבנתי מה צריך לדוחק הזה י"ל ר"ל כאביי ורמב"ם פסק להלכתא כרבא, אלא דצ"ל למה נקיט ג' משקי' אלו דוקא, י"ל ניהי דהי' קשו להו מתחלה אי משום דמ"פ אין מחמיצין למה נקיט לג' אלו דוקא, לבתר דאמר ר"פ משום דכל שאין יוצאין בו אינן חייבים וכו', הגם דנדחו דבריו מסתמא דברייתא דהקפה ולולי הברייתא הי' מקום לומר כן לכן נקיט ר"ל ג' אלו דאלו הוי אמר סתם שנלושה במ"פ א"ח וכו' הי' מקום לטעות דבג' משקין אלו מותר לגמרי משום היקש דבמ"ע אין יוצאין, ודוקא בשאר מ"פ א"ח אבל אסור, ומג' משקין אלו לא איירי דהן ענין בפ"ע דגם אם היו מחמיצין חמוץ גמור הי' מותר כיון דא"י בהם י"ח מצה, לכן פרט ג' אלו דא"ח אבל איסור איכא לאורוי לן דלא מקשי' חמץ למצה או דס"ל מדנפשי' כן או מכח האי ברייתא דהקפה, והא"ש נמי בריית' דנקט' ג' משקין אלו דאי הוי נקיט שאין לשין במ"פ משום דממהר, ה"א חוץ מג' משקי' דדינא אחרית' אית להו דאפי' מחמיצין חמצן מותר משום היקש חמץ למצה קמ"ל מפורש דאין לשין אפי' בג' אלו דלא מקשינן חמץ למצה לענין זה ומיושב הקושי' שהקשו על הרמב"ם ולא לבד דלא קשי' עליו אלא שמשם ראי' לדינו מדנקטה הברייתא ור"ל ג' אלו, ודיוק זה עצמו דלא נדחק דלאו דוקא ג' אלו נתחזק מכח קושי' פ"י מדלא ניחא להו לפרש טעמא דר"ל משום מ"פ א"מ, וגם מכח קושי' הצל"ח וא"ש נכון, עיי' והבן: והנה הב"י סי' תס"ב כ' דלא מצא לו חבר לרמב"ם בדין זה ואני מצאתי לו חבר והוא הרי"ף רבו דרבו ז"ל שהעלה להלכה כר"ע מדריב"ל ס"ל כוותי' והקשה הרז"ה דלמא ריב"ל בלא מים איירי דאינו מחמיץ כלל וש"ס מביא דריב"ל לענין מ"ע ורמב"ן השיב עליו דאי ריב"ל בלא מים אמר למלת' מנ"ל דס"ל דבמ"ע א"י הא בלא"ה א"י משום שאינו בא לידי חימוץ וע"כ דריב"ל עם מים איירי, והנה סוף כ"ס קשה דעיקר חסר דהא בדברי ריב"ל לא נזכר א' עם מים או בלא מים אמר יומא קמא וכו' מכאן ואילך ואי דש"ס ידע דהכי הוי דעם מים אמר הו"ל לפרש דהכי אמר, ונ"ל דמובן מדברי ריב"ל עצמו דעם מים קאמר מדפרט יומא קמא ל"ת לי בדובשא למה פרט בדובשא דיש מקום לטעות משום דמ"ע היא, אבל בשארי משקי' יצא דלאו מ"ע היא, ובאמת לא יצא כיון שאינו בא לידי חימוץ, וע"כ דעם מים קאמר דיומא קמא ל"ת ומשום מ"ע ובשאר משקי' באמת יצא דלאו מ"ע היא, ואמר ל"ת לי בדובשא דה"ה ביין ושמן דכחדא נינהו דמ"ע הם וזה ידוע לבניו דכולהו תלתא מ"ע הם ולמדם דא"י במ"ע ומהו מ"ע ידעו, והא דפרט דובשא משום דאמר מכאן ואילך לושו לי בדובשא כי ערב לו הנלוש בדבש, אבל אם בלא מים איירי וגם בשאר משקי' א"י לא הו"ל לומר יומא קמא ל"ת לי בדובשא משום דרצה לומר מכאן ואילך לושו לי בדובשא במקום שיש מקום לטעות בדין יומא קמא יוצאי' בשארי משקין בלי מים, ומוכח מדברי ריב"ל עצמו דבדובשא עם מים אמר יומא קמא ל"ת מכאן ואילך לושו, ומייתי ש"ס כדאמר ריב"ל דמוכח מתוך דבריו דבמים קאמר ומוכח דבמ"ע א"י וגם דאינו ממהר להחמיץ ורוחא הסוגי' בלי דוחק ומינה סיוע לשיטת הרמב"ם ורי"ף כוותי' ס"ל דבחד שיטה אזלו דקיי' כר"ע מדריב"ל ועיי': והנה הרמב"ם כ' דנלוש' בחלב ג"כ ל"י משום מ"ע ונפקא לי' משום ה דבחד לישנא אמר ריב"ל ל"ת לי בחלבא וצ"ל הא דנקיט ר"ע רק יין שו"ד וכן בברייתא דאין לשין וכו' משום דלא שכיח ללוש בחלב דשרי דוקא כעין תורא, והנה הרי"ף מביא ב' לשונות וכ' ולשנא בתרא דאמר ל"ת לי בדובשא עיקר, וצ"ל כיון דאין נ"מ לדינא בין ל"ק לל"ב לענין אי קיי"ל כר"ע למה דייק הרי"ף כ"כ ומביא ב' לשונות וכ' לשנא בתרא ל"ת לי בדובשא, ונראה דהרגיש במ"ש הרז"ה די"ל דחלב אינו ממהר בטבע להחמיץ ולכן כ' ל"ב ל"ת לי בדובשא ונקטי' כל"ב, ורז"ה ס"ל כיון דמתרץ לבסוף ל"ק דל"ת לי בחלבא הך לשנא עיקר, ורי"ף ס"ל דלשנא דל"ת לי בדובשא עיקר ורמב"ן ור"ן דחו חילוקו של הרז"ה בין חלב לשארי מ"פ, ומסתבר כוותי', ולכן נ"ל דס"ל לרי"ף דמ"ע ליכא רק בג' דברים דהזכיר ר"ע יין שו"ד ותו לא, וחלב לענין חמוץ בטבעו כמו כל מ"פ אבל מ"ע לא הוי, לפ"ז להך לשנא דאמר יומא קמא ל"ת לי בחלבא לא מוכח דעם מים קאמר י"ל בלא מים ואמר בחלבא לא משום דאינו מחמיץ ממילא ה"ה בשארי מ"פ לא ואין מקום לטעות ופרט חלב משום דרצה לצוות מכאן ואילך לושו לי בחלבא דערב לו או דרצה לומר היתר דכעין תורא שרי בשארי יומי, ומוכח דע"כ בלא מים איירי דאי עם מים למה יומא קמא לא הא נילוש בחלב ליכא משום מ"ע וע"כ בלא מים ולא מוכח מדריב"ל דס"ל הלכה כר"ע לא לענין מ"ע ולא לענין דאינו ממהר להחמיץ וש"ס דמייתי דריב"ל משום דעיקר כל"ב דל"ת לי בדובשא וכו' והא"ש דכ' הרי"ף דל"ב הוא דל"ת לי בדובשא והוא העיקר וא"ש נכון ועיין: והנה הרמב"ם פ"ה כ' דיומא קמא אסור ללוש אלא עם מים בלבד מדכ' אלא עם מים בלבד משמע דחוץ ממים לא ילוש ביומא קמא ובפ"ו כ' דבשארי מ"פ יוצא מלבד יין שו"ד וחלב וכבר נתקשה הב"י בסתיר' זו, ונלפע"ד דרמב"ם דייק מדנקיט ר"ע ג' דברים דוקא הם ונוסף עליהם חלב מדריב"ל וצ"ל דר"ע שביק חלב דלא שכיח ללוש בו, והראנו פנים מסבירות מן הסוגי' כוותי' דדוקא אלו, אלא דבירושלמי איתא וז"ל אמר ריב"ל אותו כזית שאדם יוצא בו צריך שלא יהי' בו משקי' והקשו על הרמב"ם מירושלמי הנ"ל דמפורש אמר ריב"ל שלא יהי' בו משקי' וכוללם יחד דכל משקי' לא יהי' בו, ונ"ל דס"ל לרמב"ם לפי מסקנת ירושלמי שם דריב"ל אמר צריך למצוה ולא לעכובא ועי' מפרש למצוה מדרבנן ויבואר לפנינו אי"ה כוונ' סוגי' ירושלמי, עכ"פ ריב"ל לא איירי רק לענין לכתחלה ומדרבנן וס"ל לרמב"ם לכתחלה גם בשארי משקי' אסור ללוש ביומא קמא ובדיעבד יצא, ור"ע דמפיק מכתיב דקרא עני שיה' לחם עני לאפוקי שנלושה ביין שו"ד בדיעבד לא יצא ודוקא במשקי' אלו אבל בשארי משקי' יוצא והא"ש פסק הרמב"ם דבפ"ה כ' דאסור ללוש היינו לכתחלה ולא איירי שם מדיעבד וכ' דאסור ללוש רק במים לבד והוא מדריב"ל בירושלמי, ובפ"ו כ' דאם לש בשארי משקי' יצא כ' אם לש לכתחלה לא אבל בדיעבד יצא חוץ מיין שו"ד וחלב דבאלו אפי' בדיעבד לא יצא, דיין שו"ד ממעט ר"ע מלחם עני וחלב נפקא מדריב"ל לחד לשנא, דאין לומר דחלב כשאר משקין לכתחילה דלא למה אמר ל"ת לי בחלבא הו"לל לא תלושו לי במשקי' כדאמר בירושלמי ש"מ דחלב אפי' בדיעבד לא יצא וא"ש: והנה מלשון הרמב"ם וסתימת דבריו שבפ"ו שכ' מצה שלשה במ"פ יוצאי' בה י"ח משמע דאפי' לא עירב מים כלל יצא י"ח וכן נראה לו להה"מ בשיטת הרמב"ם ומביא דעת הי"א והיא דעת רמב"ן במלחמות דכל דליכא תערוב' מים דקיי"ל דאינו מחמיץ א"י מתרי טעמי חדא דכל דאינו בא לידי חימוץ א"י בו מהקישא דל"ת עליו חמץ ועוד משום דלא אפשר לקיים ושמרתם לשם מצוה כיון שאינו בא לידי חימוץ והנה מטעם ראשון דכל שא"ב לידי חימוץ א"י הרגיש הרמב"ן דיש לחלק בין אם הקמח הוא ממין שאינו בא לידי חימוץ בין נילושה במ"פ שהי' אפשר לבוא לידי חימוץ כשלש אות' במים, ועיי' לח"מ שכ' חילוק זה ועי' פר"ח, ומ"ש רמב"ן דבעי שיהי' שימור לשם מצוה ומביא ראי' מירושלמי דמצה רבוכה א"י כיון דל"ב שימור לשם מצוה דבעי דוקא שיהי' דבר דצריך שמירה לשם מצוה ויעשה בה שימור לשם מצוה, ומן הירושלמי בוודאי קשה על הרמב"ם ורז"ה, והפר"ח נדחק משו"ה דכוונת הרמב"ם מ"פ עם מים והוא רחוק מאוד בכוונת הרמב"ם וכ"כ האי הו"ל לפרושי ולא למסתם לתת מקום לטעות, וגם מדלא כ' הרמב"ם הך דינא דירושלמ' דא"י במצה רבוכה משום דל"ב שימור ש"מ דלא פסק כהא דירושלמי הגם דהא דירושלמי בריית' היא ובאמת קשה למה לא מביא הרמב"ם הך דינא דברייתא דירושלמי, עכ"פ מוכח דלא פסק הרמב"ם דבעי מצה דבעי שמירה לשם מצוה דוקא אלא כל שצריך שמירה צריך שיהי' לשם מצוה, ומ"ש הפר"ח מדאמר מצוה ללתות הא לא קיי"ל כרבא בהא, ורמב"ם דפסק דבעי שימור משעת קצירה לעכובא היינו דבעי שימור לשם מצוה מקצירה ואילך שלא יבוא עליו מים, אבל ל"צ שיעשה עיסה דוקא בדבר שבא לי"ח כדי שיהי' יוכל לעשות בו שימור לשם מצוה, וגם רבא דאמר מצוה ללתות הוא רק למצוה בעלמא קאמר ולא לעכב, ואנו אין לנו וגם רמב"ן אינו מביא ראי' לדבריו רק מירושלמי דס"ל דבמצה רבוכה א"י משום דלא עביד בה שימור למצוה, ונ"ל דרמב"ם הוכיח דש"ס דילן לא ס"ל כוותי' דברייתא הנ"ל ובש"ס דילן לא נשנית בריית' זו ואין זכר למו, ומוכח דלא ס"ל כוותי' מדאמר ר"ל וכן תנא דבי ר"י וכן תנא דבי ר"א ב"י דאין יוצאי' אלא בה' מינים מקרא ל"ת עליו חמץ וכו' דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בו ידי מצה, ובאמת היקש זה אינו מופנה ועיי' מהרש"א, ול"א משום דא"א לקיים בו ושמרתם את המצות כיון שאין באים לידי חימוץ ש"מ דל"צ לעשות שימור לשם מצוה אלא כשצריך שימור וזה דלא כבריית' דירושלמי ועיי' ירושלמי שם קודם לזה דממעט מינים אלו שאינן באים לידי חימוץ מחלה דיליף לחם לחם ממצה מה מצה צריך שיה' לחם הבא