כתב סופר אורח חיים קעג

בתורה ושאלות הבאות ממרחקים הנחוצים לשעה בכ"ז פניתי כשעה חדא להשיב בקוצר אומר גם לפר"מ ני' להעמידו על אמיתת הדברים אשר בתחלת מכתבו נאמרים כאשר עיניו יחזו בפתקא הלוטה, קצרה ומעוטה אשר יש בה די לחכימא: ועל מה דבדק לן על מ"ש הפר"ח על מ"ש הב"ח בסי' תע"א דבשעת הדחק יוצא במצה שנלוש' במי פירות עם מים והקשה הפר"ח עליו כיון דמ"פ בלי מים אינו מחמיץ א"צ קרא דעני למעט מ"ע תיפוק לי' מדלא בעי שימור למצוה א"י בה כדאיתא בירושלמי, ויותר מזה כ' בסי' תס"ב, וכ' לבסוף דלשיטת הטור וכמה מראשונים דס"ל דמ"פ עם מים אינו אלא נוקשה וס"ל נמי דנוקשה דרבנן קשה איך משכחת דא"י משום מצה עשירה בלא"ה לא יצא משום דל"ב שימור, והוא קושי' דבעי יישוב על כל הראשונים ופוסקי' דס"ל הכי דהם נגד ירושלמי אלו תוכן דברי הפר"ח, ופר"מ במח"כ עירב הדברים, אבל כוונתו רצוי' ודבריו נכונים מ"ש ע"פ ש"ס מנחות נ"ג ע"א דמבואר שם דשיאור דר"מ לר"י יצא מכלל חמץ ולכלל מצה לא בא א"כ בעי שימור לשם מצה כדי שלא יצא מכלל מצה שבוודאי אין יוצא בה כמו שאין יוצא במנחות להכי צריך מיעוט דלחם עני שמשום מ"ע אינו יוצא, אלו דבריו, וכבר כתובים דברים כאלו אצלי בקונטרסי זה שנים הרבה ועיי' ברכ' הזבח ובספר מנחת כהן, ומ"מ דברי ב"ח בעצמותן תמוהים דכ' דמי פירות בלא מים דאינו מחמיץ משו"ה א"י וקשה קרא ל"ל, ועיי' פמ"ג: והנה ראי' מג"א דגם במים מקרי מ"ע בקל לדחות וכבר דחוהו די"ל דס"ס רצה לתרץ האמת דבמעט דמעט מי פירות אפי' לכתחלה יוצא ועיי' מפרש בירושלמי, והח"י מביא ראי' מדמקשה ר"ע אדר"ע והא בריית' במ"פ עם מים כמ"ש הרי"ף והסכימו עמו רוב ראשונים מוכח דגם עם מים א"י משום א"ע, וצ"ל מנ"ל למקשן בפשיטו' להקשות דלמא עם מים ליכא מ"ע, צ"ל דהוכיח מדר"ע דמעעט מ"ע מעני ואי בלא מים תיפוק לי' דא"י משום דמ"פ בלא מים אינו מחמיץ וא"י משום דל"ב שימור לשמה וע"כ דמ"פ עם מים ס"ל דהוא מ"ע ומקשה שפיר, ולרש"י דמ"פ בלא מים מחמיץ ונוקשה מיהא הוי ואפי' תימא נוקשה דרבנן מ"מ בעי שימור כמ"ש וליכא ראי' דר"ע ס"ל דמ"פ עם מים לא יצא משום מ"ע, צ"ל דקושי' המקשן דנראה לו דבריית' דאין לשין ביין שו"ד בלי מים איירי דסתמא הכי הוא ומקשה שפיר, או י"ל דס"ל לרש"י דא"י בדבר שאינו בא לידי חימוץ משום כל שישנו כמ"ש רמב"ן במלחמות והה"מ בשם י"א דיש קפידא גם במים שנלוש בהם העיסה ולהאי טעמא בוודאי בעי דוקא חמוץ גמור מדאוריית' שחייבי' ע"ח כרת וע"כ ר"ע דממעט מ"ע היינו עם מים וס"ל דחמץ גמור שיש בו כרת ועיי' ויש להאריך עד"פ: ויש להקשות לשיטות הסוברים דברייתא במ"פ עם מים דומי' דקיטו' מנ"ל בפשיטות דעם מים א"י לר"ע י"ל כשנלושה עיסה חצי' מים וחצי' מ"פ לא מקרי מ"ע, והא דממעט ר"ע מלחם עני היינו כשעיקרה ממי פירות ומעט מים משום מ"ע איכא דרוב' מ"פ ומ"מ משום דל"ב שימור או משום היקש דכל שישנו וכו' ליכא דרוב מים ומ"פ מעט מחמיץ, ויש להביא ראי' מזה לשיטות הסוברים דמעט מים ומי פירות מרובי' אינו מחמיץ: ומדי דברי עיי' בח"י סי' תס"ב שכ' שאפשר דכוונת המחבר דבמעט מים מותר היינו שאין ממהר להחמיץ כמו מ"פ עם מים בשוה, אבל מחמיץ, ולפע"ד איפכ' מסתברא לענין מהירת החימוץ דטבע מ"פ למהר הנפוח יותר מן המים אלא דבלא מים לפי דקיי"ל אינו חמוצו שאסרה תורה דאינו אלא סרחון ואין חמץ אלא במים או מים עם מ"פ דאין מ"פ מחלישי' כח המים שבטבעם להחמיץ או דאין מעכבי' המ"פ כלל וע"י מים מחמיץ חמץ גמור או נוקשה, וכ"ז לענין חמץ דאסרה תורה, אבל לכ"ע דמ"פ ממהרי' לפעול סרחון ונפוח יותר מן המים ומ"פ עם מים אין ממהר כ"כ כמו מ"פ בלא מים דכל דבר שנתערב עם דבר אחר שאין טבעם שוה מגרע כחו מב"מ מחזק זא"ז ובשא"מ מבטל ומחליש כח החזק ממנו כנלפע"ד ברור ואין מקום לדברי הח"י וגם לדברי תשוב' מים עמוקים שטרח בפי' תוס' מנחות ועיי' בקרבן נתנאל ולמ"ש א"צ לכל זה והטורח שלא לצורך: אמנם כן קשה לכאורה על הרי"ף דכ' דבריית' עם מים דומי' דקיטוף, לא הי' צריך לכך לפי דס"ל לרוב ככל ראשונים וגם הרא"ש עצמו חזר בו ממ"ש בפ' כ"ש, וכולם פשיטא להו דכוונת הרי"ף דקיי"ל כר"ע דס"ל דמחמיץ אבל אינו ממהר ולפמ"ש גם אם ברייתא בלא מים וס"ל לר"ע דבלא מים אינו ממהר ה"ה וכ"ש עם מים דאינו ממהר להחמיץ, ומה לו לרי"ף להקדים דבריית' עם מים, ולאחר התבוננות מעט לק"מ דלולי דמוכרח דבריית' שנלוש במים הי' מקום לומר דטעמא דר"ע דס"ל מ"פ לבד אין מחמיצין ורבנן ס"ל דמחמיצין והלא פליגו תנאי רבנן ורחב"ג במנחות שרסקה בתפוח וי"ל דפליגי בלי מים וי"ל דפליגו עם מים, וי"ל דפליגי בלא מים ור"ע ס"ל דאינו מחמיץ וקיי"ל כוותי' כדס"ל לרבא דמ"פ בלא מים אינו ועם מים מחמיץ לפ"ז אין הכרע להלכה דמ"פ ע"מ דאינו ממהר דבטבע המיהור לא מצינו פלוגתא, הגם שי"ל אם בריית' בלא מים, מנ"ל דעם מים ג"כ ס"ל דממהר, הגם שי"ל כן אבל ראי' אין לנו דכן הוא, לכן הקדים הרי"ף דבריית' ע"כ עם מים, ותו ליכא למימר דטעמא דר"ע דס"ל דאינו מחמיץ דהא בש"ס מנחות הוכיח דאיפוך דר"ע לריה"ג ור"ע דרש לרבות מנחת נסכים לחימוץ ולכהפ"ח מוכח דס"ל דמ"פ ע"מ מחמיצין וס"ל מגבל במים וע"כ הא דשרי ר"ע בבריית' משום דס"ל דאינו ממהר להחמיץ ומדמייתי עלה בדריב"ל דס"ל כר"ע ש"מ דריב"ל ג"כ עם מים איירי וא"ש ועיי': והנה הרא"ש גמגם על ראי' הרי"ף די"ל דאין לשין בלי מים וקיטוף ענין בפ"ע ומקיטוף אין ללמוד דמעט הוא, ונ"ל לחזק ראי' הרי"ף מסוגי' ש"ס דע"כ דייק הכי דומי' דמקטפי' אין לשין עם מים, הנה הפ"י הרבה לתמוה דקארי לי' למקשן להקשות מה ראה על ככה דר"ע אומר לשתי לצאת ידי מצה, ונ"ל דס"ל דבריית' עם מים איירי וא"א לומר דטעמא דר"ע משום שאין מחמיץ דהוא לשיטתו דמרבה מנחת נסכים ע"כ ס"ל דמ"פ ע"מ מחמיץ ולומר דס"ל דאין ממהר להחמיץ כלל ומתיר אפי' לכתחלה מלבד שרחוק לומר שיפלגו כ"כ בטבע ובמציאות גם צריך לעשות מחלוק' בין חכמים לר"ג לענין דיעבד ולכתחלה ובין ר"ע לדדהו דס"ל אפי' לכתחלה דאין ממהר כלל מזה הי' נראה לו למקשן דלש לצאת י"ח מצה, וי"ל דכ"ע מודים לו ובאמת לא משמע דחילק אלא מעשה שהי' כך הי' קאמר, וי"ל בוודאי לכ"ע ולכהפ"ח לרבנן אפשר לשמרו בשמירה מעולה בלי היסח הדעת גדול בר דעת וחפץ ודעתו לשער אבל ע"י קטן ונכרי לא, ומשום לא פלוג אסרו ללוש בשמן ודבש לכל, וכן אית' בירושלמי אם מותר לכהנים ללוש בפושרי' דזריזי' הם במנחות ופשיט דלא כיון דלכל מקור וי"ל ה"נ כן במ"פ, וכ"ז ללוש למצה של רשות, אבל למצוה דאין נעשה אלא בגדול ולא בנכרי ולא בקטן, ול"מ למאן דס"ל דל"מ עע"ג ואפי' למ"ד דמהני עע"ג, הוא העומד ע"ג עומד ומזרז שימהרו ויחישו וליכא למיגזר שילוש בלא"ה דא"א, ועוד י"ל בדרך קצרה ע"ד שאמרו בני חבור' זריזי' הם כיון שעומדי' מוכנים ומכונים למצוה זריזי' בדבר ואין לחוש למכשול, הה"נ מי שלש למצות מצה צריך שיהי' דעתו ולבו על מעשיו לשם מצוה בלי היסח דעת אין לחוש שיחמיץ, מכ"ז הי' נראה למקשן דלש ר"ע לצאת י"ח מצה, ומנ"ל דעם מים איירי הבריית' דלמא בלא מים ומשום דס"ל דאינו מחמיץ ולא מוכח דלמצוה לש, נפקא למקשן דאין לשון דומי' דמקטפי' עם מים, והא"ש הא דצ"ל הא דמביא כל הבריית' אע"פ שאין לשין וכו' דהוא ללא צורך דהא כבר מביא מעשה דר"ע וקשה אדר"ע ובדקדוק עצום זה הרגיש האלי' רבה, ולמ"ש א"ש דבלא"ה לק"מ די"ל דלישת רשות הי' וכל הבריית' בלא מים לכן הוצרך להביא הא דקיטוף דמזה מוכח דברייתא כולה בלישה מ"פ ע"מ איירי, ונתחזקה ראי' הרי"ף: ומצאנו מקום יישוב ע"פ דברינו לקושי' הרז"ה דלמא ריב"ל בלא מים ולא מביא לדריב"ל רק לענין מצה עשירה ולמ"ש מוכח ע"כ דמביא לדריב"ל להא מלתא דס"ל דמ"פ ע"מ אינו מחמיץ, דאלת"ה צ"ל הא דמתרץ ל"ק הא ביט"ר הא ביט"ש, הא לפמ"ש גם המקשן ידע מכ"ז רק דלא נראה דפליג ר"ע וס"ל דאינו ממהר כלל, ומה משיב לו ל"ק הא ביט"ר עדיין לא מיישב דעת המקשן דרחוק בעיניו לעשות פלוגתא בזה, וע"כ דמביא לדריב"ל דידע דאיירי ג"כ מ"פ ע"מ ומוכח דריב"ל הכי ס"ל דמ"פ ע"מ אינו ממהר דהא אמר מכאן ואילך לושו לי וריב"ל נפקא לי' מר"ע, הרי מה דרחוק בעיני המקשן ריב"ל מסתבר לי', ומינה דש"ס ידע דריב"ל עם מים איירי וא"ש נכון ועיי': ובדברינו אלו נתיישב לי קושי' אחת שעמדתי בה איך אפשר דריב"ל אמר מכאן ואילך לושו לי היינו עם מים והורה להם דמותר ללוש עם מים דאינו ממהר להחמיץ, לא הי' צריך לומר כלל מכאן ואילך דממילא נשמע מכיון דאמר יומא קמא מכלל לאו דיומא קמא נשמע ההן מכאן ואילך דשרי, וע"כ דבלא מים קאמר מכאן ואילך לושו לי בלי שימור כלל וקמ"ל טובא לאפוקי דאביי דס"ל מ"פ בל"מ ג"כ מחמיץ ולא פשיטות' הוא כמ"ש הרז"ה דבהכי איירי והרמב"ן בעצמו כ' דיש לקרב דבריו כוונתו די"ל דקמ"ל לאפוקי דאביי, ורז"ה כ' די"ל דריב"ל בלא מים ולושו לי היינו בלי שימור, ולפמ"ש מוכח כן מתוך דברי ריב"ל הא דמייתי ש"ס דריב"ל צ"ל ע"כ כמ"ש הרז"ה דס"ל דא"י במ"ע, ומ"ש רמב"ן דאי בלא מים מנ"ל דס"ל דא"י במ"מ הא א"י בלא"ה משום שאינו מחמיץ א"צ שמירה לשם מצוה, נ"ל עפמ"ש דלק"מ דאי ס"ל דיוצאי' במ"ע והא דאמר יומא קמא לא תלושו לי משום שאינו מחמיץ הדר תקשי מה לו לומר מכאן ואילך לושו לי דממילא נשמע דלא בעי שימור שאינו מחמיץ דאל"ה למה ביומא קמא לא כיון שמחמיץ ובעי שימור וידעו דאינו מחמיץ וע"כ דס"ל לריב"ל דבמצה עשירה אינו יוצא ואפי' מחמיץ ולא נשמע מדאמר יומא קמא ל"ת דס"ל דאינו מחמיץ והוצרך לפרש שיחתו דס"ל דא"מ ול"ב שימור ושפיר מייתי ש"ס לדריב"ל דס"ל דבמ"ע א"י כר"ע, אבל לא מוכח דס"ל דמ"פ ע"מ דמחמיץ שאין ממהר להחמיץ ע"י מ"פ המעורבי', ולא לבד דאין ראי' מסוגי' ש"ס דידע דריב"ל עם מים קאי מכח ראי' רמב"ן, אלא דא"א לומר דבמים איירי כמ"ש וצל"ע: ואתי' לן שפיר כ"ז עפמ"ש דהוכחת המקשן דר"ע לש ביט"ר די"ל דס"ל ג"כ דממהר אלא דלישה של מצוה מות' מעטמי' שכתבנו