כתב סופר אורח חיים קעב

דמהני מתנה עמ"ל מהני נמי מתנה כה"ג משא"כ כאן דל"מ מעמ"ל משום חומרא דחמץ הה"נ דל"מ מתנה כזו דהך חומר' גופה חומר' יתירה היא וכו' די לחומרא זו גבי חמץ ולא להוסיף עלי' לדמות מלתא אחריתא, נראה מדברים אם הא דל"מ מעמ"ל בחמץ דינא הוא, הי' מקום לומר דל"מ מתנה כה"ג, היינו דהי' מקום לומר דגזרינן מתנה כה"ג שבדעתו ליקח ממנו אחה"פ כעין מתנה עמ"ל, אלא כיון דהא דמע"מל לא חומרא יתירה היא מה לנו להוסיף חומרא ע"ח ולמגזר כה"ג אטו עמ"ל, לפ"ז לרמב"ם דמע"מל מדינ' ל"מ יש מקום למגזור דמתנ' כה"ג ל"מ: אלא דצ"ע הא דין זה מבואר בתוספתא דמהני ומותר ומה לו לתה"ד לכל האריכות ולהביא ראי' מסוגי' דגיטין, וצ"ל דמביא ראי' מסוגי' דגיטין דאפ' לגבי אשה ל"א דלא ידעה לאקנוי', או אפשר דמתוספת' י"ל דמותר לכ"א לעשות כן ויודע בנפשו שמכוין למתנה גמורה, והיינו דמסיים ובלבד שיתן במתנה גמורה שיודע בנפשו כי בלבו כן הוא, אבל עדיין י"ל דאנן אין מורי' כן למי ששואל ובא שיעשה כן אולי לא ידע לאקנוי' ומביא ראי מסוגי' דגיטין דאין חוששין לכך ואפי' באשה אין חוששי' לכך ושוב כ' דאפשר משום חומרא דחמץ מחמירי' וחוששין יותר מבכ"מ כמו דמחמירי' שלא למכור ולתת במעמ"ל ע"ז כ' כיון דזה גופי' חומרא יתיר' אין לנו להוסיף ולעשות הרחקה במתנה כזו כנלפע"ד ונתבארו כל דבריו היטב והרימותי את תרומת הדשן וסלקנו ממנו כל חמירא, בעזרת עוטה אורה: ואחר הדברים י"ל מלתא בטעמא דבעי דוקא שיוציא החמץ לחוץ ממקומו דאם יושאר במקומו הראשון בבית ישראל דיש לחוש שלא יהי' נראה בלבו רק כשאלה, דדרך מקבל מתנה להוציא מרשות הנותן, לכן הגם דהעלה התה"ד דאין מוסיפי' חומרא דל"מ מתנה כה"ג דמהני בכ"מ דכ"ע יודעים לאקנוי' כה"ג כדמוכח מסוגי' דגיטין, משם לא מוכח היכא דניכר מתוך מעשיו דנגד אמירת פיו שנותן לו לשם מתנה כמו בהאי זקן וערב וגט, משא"כ בנותן חמץ במתנה ודעתי' להחזיר אחר ימי הפסח ונשאר בב"י דניכר מתוך כך שמחזיק הוא בו ואינו כמתנה גמורה ולכהפ"ח מחזי כמערים לכן קפיד שצריך שיוציא הנכרי החמץ מבית ועיי' ב"י סי' תמ"ח בתמיהתו על ר"י בשם בה"ג ובלבד שלא יערים וז"ל ואפ"ה שרי מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי נראה דאלו לא מוציאו מרשותו לגמרי איכא הערמה לכל הפחות או דחוששים שמא אין פיו ולבו שוי' כיון שנשאר ברשותו של ישראל: ולפי דברינו לחלק יצאנו בין מוכר לנותן, במוכר ומקבל דמי זביני אפי' הם דבר מועט ל"ש דנראה לו כשאלה ולא ידע לאקנוי' דהרי מכר לו מכירה גמורה וקבל דמיו כמוכר ולא כשואל א"צ להוציא מביתו, ולא כ' התה"ד דצריך להוציאו מביתו רק בנותן מתנה, ובב' תשובות זאח"ז לא כ' חוץ לביתו רק במתנה וניהי דאין מזה ראי' דקאי שם בב' תשובות בנותן ולא במוכר, מ"מ יש לנו לחלק מעצמנו בין מכירה לנתינה כמ"ש ועיי': אלא דנראה לי מהה"מ דס"ל דבעי להוציא מביתו גם כשמכר לו דכ' על מ"ש הרמב"ם ואם התנה עובר בב"י רמב"ם לטעמי' דס"ל חמצו של ישראל בב"נ עובר עליו בב"י, וצ"ל מה ראה על ככה דאיירי רמב"ם כשאינו בבית ישראל עד דכ' דרמב"ם לטעמי', ונ"ל משום דפשיטא להה"מ דצריך להוציא מרשותו לבית נכרי מאיזהו טעם שיהי' ולכן כ' דרמב"ם לטעמי' דהא הרמב"ם התירא קאמר דמותר למכור ולומר וכו' וע"כ בשהוציא מרשותו דאל"ה אסור מדרבנן וכ' ובלבד שלא יתנה ואם עשה כן עובר בב"י ע"כ דאזיל לטעמו דחמץ ש"י מופקד אצל נכרי עובר בב"י וא"ש דברי הה"מ ומינה דס"ל דגם למכור אסור עד שיוציא מרשותו דהא הרמב"ם כייל מכירה ונתינה ברישא ובסיפא משמע דדרך א' להם בכל דבר שצריך שיוציא מרשותו דוקא: ועלה במחשבה לפני לומר מלתא בטעמא דצריך להוציא מביתו בין במכירה בין במתנה משום חשש דיבוא לאכלו הגם בחמץ של נכרי סגי כשעושה מחיצה עשרה בפניו דוקא בחמץ שהי' קה"פ של נכרי והוא עכשיו ש"נ, אבל חמץ זה שהוא של ישראל מעולם ויחזור לאחה"פ ולא הסיח דעתו ממנו, לא בדיל מיני' כמו חמץ שהוא של נכרי מקודם ויהי' של נכרי אחה"פ ויש לחוש כה"ג לתקלה ואפי' מחיצה אינה מעכב', ועיי' כסברא זו לענין חשש תקלה ביומא ע"ב ע"א והארכתי בחשש תקלה בחילוק זה בתשובה א' כנלפע"ד בטעמא טעם לשבח אשר ישבחוהו רבנן: וכאשר בינותי וחפשתי אחר תשובת הרדב"ז שהבאנו לעיל לשמחת לבבי מצאתי שאהבה נפשי שכ' שם וז"ל דמתנה עמ"ל ל"מ אם הוא בביתו של ישראל פשיטא דאסור שמא יבוא לאכלו ואע"ג דחמצו ש"נ עושה לו מחיצה הכא איכא למיחש כיון דדידי' הוא מעיקרא לא בדיל מיני' אלא אפי' בתוך בית ש"נ אסור משום חומרא דחמץ בפסח ושוב מביא התה"ד דלתת לנכרי במתנה בלי שום תנאי או שימכור לו בדבר מועט אע"פ שהגוי יודע בו ומכירו שלא יגע בו וכו' מותר וכגון שהוליכו הגוי לביתו, אבל להניחו ישראל בביתו אסור מטעמא דאמרן אלו דבריו ז"ל, והנה ממ"ש תחלה במתנה עמ"ל דל"מ בביתו אסור משום דלא בדיל מיני' כיון דדידי' הוא מעיקרא, הי' אפשר לומר דוקא במתנה עמ"ל אין מסיח דעת ממנו שכך התנה שיחזור לו אחה"פ ואם לאו המתנה בטלה, אבל כשנותן לו במתנה חלוטה אלא שמכיר בו שיחזור לו, מ"מ לא בטח לבו כ"כ אפשר דליכא חשש כ"כ שמא יאכל ממנו, אלא לבסוף כ' מפורש במתנה כה"ג דלהניחו ישראל בביתו אסור מטעמא דאמרן הרי ס"ל גם כה"ג שייך משום דלא בדיל, ואנן אסברא לן היטב והבאנו ראי' מסוגי' דיומא, וזהו טעמא של תה"ד בל"ס הנה אמת והנה נכון בעזה"י: ולפי טעם זה בוודאי ייחד לו חדר או מקום בביתו כל שישראל נכנס או יוכל לכנוס שם וגם כשמוכר או משכיר לו המקום וישראל יוצא ונכנס שם לא מהני דאכתי איכא משום שמא יבוא לאכול, ואפי' א"א לו להוציא החמץ מן הבית אינו מועיל אלא דנגד זה יש לצדד להקל דבאמת חשש זו שמא יבוא לאכלו דל"מ מחיצה הגם שהוא ש"ם מחודש היא למפ"ש, ולפמ"ש הרדב"ז שהבאנו, וכל עיקר' נפקא מתה"ד מדכ' שיוציאנו לחוץ והראנו לדעת כי כן ס"ל להה"מ, ואפשר שטעמו כמ"ש הח"י דעד שאינו מוציא לחוץ במאי קנה, ובאמת זה טעם דחוק דאפשר להקנות לו בדרכי' שונים גם כשהוא בביתו וי"ל ג"כ כמ"ש המג"א דמחזי כמפקיד אצלו או כמ"ש אני דמחזי כשואל הגם דטעם הברור יותר כטעם האחרון שכתבנו מ"מ לא ברור דזהו טעמו של תה"ד וי"ל עוד כיון שמכרו או נתנו במתנה לנכרי ואין אומר ואין דברים מה שיהי' אחה"פ אלא שסמוך לבו על הנכרי בדיל יותר מחמץ של עצמו, רק דלא בדיל כ"כ כחמצו ש"נ שהי' ש"נ מעולם, וי"ל דוקא בדבר שנאכל כמות שהוא יש לחוש שישכח עד דלא נזכר איסורו וישכח שמכרו או נתנו לנכרי אבל קמח שאין ראוי' לאכלו כמות שהיא ויש בו טורח מלאכות הרבה לישה ואפי' אדהכי והכי יזכור איסורו ושאינו שלו הוא ועיי' תוס' ריש ביצה ג' ע"א ד"ה גזירה שמא יעלה ויתלוש שכ' בדבר דבעי מרא וחצינא לא שייך שמא יעלה ויתלוש דאדכורי מדכר הואיל ואינו יוכל בקל לתלשו, וכ"ש כאן דאין רגילו' עכשיו ללוש עיסה ולאפות בפסח רק ע"צ הרחוק ודחוק, רחוק שיטעה וילוש ויאפה ויאכל, הגם בוודאי דלא נתיר להשהות קמח חמוצה בביתו אחר הביטול דחוששי' בחמץ משום לא בדילי ויש בו כרת עיי' תוס' ור"ן ריש פסחים או משום דעובר בב"י כ"ז בחמץ של ישראל השוו מדותיהם, אבל הא זה חמץ ש"נ הוא ואנן חיישי' משום דלא בדיל כ"כ מיני' משום שהי' שלו וקרוב שיוחזר לו כ"כ האי ל"ח רק בדבר שראוי' לאכול בלא טרחא ולא בקמח וכיוצא בו, והתה"ד בסי' קי"ט שכ' מפורש בסופה וראוי' להורות לתת לגוי מחוץ לבית במתנה גמורה ותשובה ההיא היא על השאלה על מיני מרקחת העשוי' מבלילת צוקער ודבש אם יש בהם חשש חימוץ שמא נזדייפו בקמח, שפיר הקפיד התה"ד שיתנם לנכרי מחוץ לבית ושאלה ק"כ במי שיש בידו עניני חמץ ורוצה לתתה לנכרי מחוץ לבית, מלבד מה שכתבנו בתחלת דברינו דאין ראי' דיש קפידה שצריך שיוציא מן הבית אלא דבעהח"מ רצה לעשות כן ובתשובותיו לא הזכיר מזה, עוד י"ל דהיו דברים הנאכלים כמות שהן וכן משמע הלשון שיש בידו עניני חמץ, אלא מסתימת לשון המחבר סי' תמ"ח לא משמע כן והוא אזיל לשיטתו בב"י דמפרש שצריך למכרו לנכרי שהוא חוץ לבית בוודאי אין חילוק, אבל למפ"ש בטעמא דתה"ד יש להקל בקמח ויש לצדד ג"כ דקמח אינו חמץ ברור כ"כ עיי' סי' תנ"ג סעיף ד' ובמג"א ס"ק ח': ואחרי דברים הדברים אלו ואחרי ראיית פנים בב"ח ובאלי' רבה ובח"י נלפע"ד בנדון שלפנינו דאיכא פסידא מרובה להוציא החמץ מביתו וממקום שמונח בו כל השנה וכבר קרבו ימי פסח שא"א לו בוודאי למכור כל שיש לו ק"הפ יעשה כך ימכור או ישכור מקום שעומד' התיבה שבו החמץ ואגבו ימכור התיבה והחמץ שבה כמו שמוכר החמץ מכירה גמורה ע"פ פתשגן כתב קאנטראקט כתוב או הבא בדפוס דשכיחי ויתן מפתח התיבה ביד הנכרי, ואם אין מפתחות ומפתח לתיבה יתן הנכרי עליו חותם שלו בכ"מ שאפשר לפתוח וליקח הקמח ממנו, וגם יעשה מחיצה מלמעלה עד למטה ע"י ווילין או טאקען שלא יהי' נראה ונהי' מחיצה במרכולתו בין חלק המכור או שכור ובין חלקו שמשתמש בו ומוכר בו בפסח, ובפירוש יכתוב שיוכל הנכרי לצאת ולבוא במרכולתו כשירצה עם א' מב"ב שילכו עמו לכשירצה יבקש ויופתח לו, ויצאנו בזה לכל החששות, וחומרת אחרוני קמאי ובתראי, ה' יצילנו משגיאות, ומאיסור חמץ במציאות, ויראנו מתורתו נפלאות: אחר קוראך כל הצורך בתשובתי תציע דברינו לפני הרב שאתה תחת דגלו כמדומה לי הוא הרב הצדיק י"נ המאוה"ג בשוראן דש"ת ומברכו בברכת חה"מ. הכ"ד רבך אוה"נ חותם בברכת חה"מ. פ"ב כאור בוקר ליום א' י"א ניסן תרל"א לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה צא רץ כצבי וגבור כארי בתורה, בדבר הלכה מורה בתורתו לעדתו ה"ה י"נ הרב החריף ובקי בע"פ וכו' כש"ת מו"ה הירש בער דולדנער ני' בשבת תחכמוני ד"מ בק"ק פ"ש יע"א: גי"ה קבלתי היום עת האסף טרדות רבות מכל צד לדרוש סמוכים