כתב סופר אורח חיים יז

ממך דמדמה מילתא למילתא והם רחוקים כרחוק וכו' מי שנקטעה ידו בוודאי ב"ח הוא אלא שאינו יכול לקיים שאין לו יד, אבל חו"ש לאו בני חיובא הם כלל כיון שאין להם דעה ולא נתחייבו כלל במצות ולא עדיפי מקטן אלו דבריך והנה תמיהתך תמיה' קיימת וגם בעיני יפלא: והנה בתבו"ש בחידושיו נתקשה למה לא קתני בברייתא גם חו"ש, וכ' ואין לומר דכ"ש הם מקטן דאתי לכלל חיוב כשיגדל הא בכ"מ קתני חשו"ק ולא סמכי' דנדע חו"ש מכ"ש דקטן, ולא מצא מענה אלא על צד דוחק גדול. והנה מ"ש דחו"ש כ"ש מקטן, דקטן אתי לכלל חיובא כשיגדל כ"כ תוס' גיטין כ"ב ע"ב לענין ב"כ אלא דשם כ' תוס' דגם חו"ש בכלל ב"כ דאפשר שישתפה ויתפקח הרי דגם חרש ושוטה מיקרי ב"כ משום דאפשר שיבואו לידי כך, מ"מ י"ל דחו"ש כ"ש מקטן, דקטן ודאי וממילא אתי' משא"כ חו"ש ספק ולא שכיח, ומה שהקשה הא בכ"מ מפורש חשו"ק אע"ג דחו"ש אתי מכ"ש מקטן, נ"ל די"ל איפכא מצד אחר חו"ש רבותא יותר דאינו מחוסר זמן דאפשר שישתפה ויתפקח עכשיו משא"כ קטן דא"א רק לאח"ז, לכן נקיט בכ"מ חשו"ק דלא נלמד זה מזה, וי"ל דבברייתא זו דקתני מומר ומין דפסולים משום כל שישנו, הגם שביד המומר לחזור בו כל שעה ורגע ושיהי' בוקשרתם מ"מ פסול כ"ש חו"ש הגם שאפשר בכל שעה שיתרפאו, מ"מ אין זה בידם, אבל קטן לא נשמע ממומר ומסור, כיון דאין ודאי שיחזרו בתשובה, משא"כ קטן ודאי שיגדל וממילא אתי', וי"ל עוד דקמ"ל קטן אפי' הגיע לי"ג שנים אלא שידענו דלא הביא ב' שערות ובכל רגע ראוי' שיביא ב"ש ויהי' גדול קמ"ל דפסול כיון שאינו בר קשירה עכשיו וזה לא נשמע ממומר ומסור ועיי' כזה בש"ס זבחים י"ב ע"ב דעשה צריכותא לר' יוחנן דהפריש קרבן ונשתמד ה"א דאין דחוי משום דבידו לחזור ועיי' תוס' שם דמ"מ אין בידו ממש מיקרי כיון שעכשיו אינו רוצה, ועיי' תוס' ע"ז כ"ז ע"א ד"ה איכא בינייהו וכו' וכיון דקתני בברייתא מומר ומסור כ"ש וקו"ח חו"ש דלאו ודאי דאתי ואין בידם דפסולים ול"צ לומר דחו"ש רק קטן דאיכא רבותא יותר, משא"כ בכ"מ דקתני קטן הוצרך לומר חו"ש, די"ל איפכא דקטן גרוע משום דתלי' בזמן וה"א דוקא קטן כשלא הגיע לשנים קמ"ל חו"ש, וי"ל עוד גם בשוטה איכא כעין זה כגון עתים חלים עתים שוטה דידוע דלפעמים משתנה מ"מ כשוטה יחשב בעת שטותו עיי' ר"ה כ"ח ע"א כשהוא שוטה הוא שוטה לכל דבריו, וה"א שוטה כזה עדיף מקטן אפי' קטן שהגיע לי"ג שנים דאפשר לא יביא ב' שערות אע"ג דאיכא חזקה, מ"מ אין חזקה זו אלימא דהא לא סמכי' עליה להקל ועוד כיון דלא הביא בזמנו ליכא חזקה, וכ"כ ב"ש סי' קנ"ו וכיון דנקיט שוטה נקיט ג"כ חרש דבכ"מ כיילינהו יחד וכיון דנקיט תרי מינייהו לא קלקל הסדור, משא"כ בברייתא דגיטין נשמע שוטה מכ"ש דמומר וקטן וגם הפוסקים לא כתבו מפורש חו"ש כיון דלא קתני בברייתא וכתבו דין מומר מסור וקטן ושוב ל"צ לכתוב חו"ש כנ"ל בישוב תמיהת התב"ש ועיי': עוד נלפע"ד ליישב הא דשביק ברייתא חו"ש משום דבלא"ה פסולים משום דלאו בני דיעה נינהו לכתוב לשמה ואפי' בעע"ג, משא"כ קטן דמהני עע"ג עיי' תוס' גיטין כ"ב ע"ב דבקטן מהני עע"ג בכ"מ ובשוטה דוקא בגט דמוכחא מילתא שכותב לשמה כמו שמצוים אותו דכותב שמו ושמה, משא"כ לענין חליצה דלא מהני עיי"ש וחרש דמהני עע"ג עיי' ב"י או"ח סי' תס"ו וי"ל דשביק חרש דתלי' בפלוגתא דתנאי שבת קצ"ג אי חרש אית ליה דעת, או דס"ל באמת כהאי תנא דחרש אית ליה דעת. ובסתו"מ דלא מוכח מתוכו ל"מ בשוטה עע"ג אצ"ל דפסול משום דאינו בקשירה דבלא"ה פסול משום דאינו יודע לכתוב לשמה משא"כ קטן משום שלא לשמה היה אפשר בעע"ג אבל פסול משום דליתא בקשירה, כן י"ל. אלא דקשה הא קתני בברייתא מין דבלא"ה פסול משום שאינו כותב לשמה אדרבה כותב לשם ע"ז, אלא דבלא"ה קשה הא של מין ישרוף וקתני פסול וכבר הרגיש הב"י או"ח סי' ל"ט בזה וכ' דתו"מ שאני שאין דרך לכתוב לעצמו ולא כ' לשם ע"ז ועיי' פי' שכתב לפ"ז ניחא דאמר דפסולו משום שאינו בקשירה, דמשום לשמה בסת"מ כשר: אלא דעדיין קשה הא נכרי פסול בלא"ה שאינו כותב לשמה והרגישו תוס' במנחות בזה וכ' דצ"ל דכל שישנו בקשירה משום עבד ואשה נקיט, וקשה למה שביק חו"ש, ומ"ש נכרי דנקיט טעמא דוקשרתם הגם דבלא"ה פסול משום לשמה, וי"ל דחו"ש פשיטא דלאו בני דיעה נינהו דאין כותבים לשמה אבל נכרי איכא אופן דכותב לשמה כשעומד ע"ג לשיטת הרא"ש ודעימי' דבעיבו' מהני עע"ג, דציית ועובד לשמה א"כ כשכותב רק איזה תיבות או אותיות מסתו"מ סמכי' עליו דכותב לשמה קמ"ל דפסול משום דלאו ב"ק הוא, עוד י"ל דהא דאמרי' דנכרי אדעתא דנפשי' עביד לאו ודאי הוא אלא ספק וכן נראה מרש"י גיטין כ"ג ע"א, וסתו"מ שכתבו נכרי משום לשמה אינו פסול אלא מספק, אבל משום דליתא בקשירה פסול מוודאי לכן נקיט האי טעמא בנכרי, אבל חו"ש בוודאי אין כותבין לשמה דלאו בני דיעה הם ופשיטא דפסולים לכתוב סתו"מ וא"צ ברייתא לומר דפסולים משום דליתנייהו בקשירה כנ"ל: ועיי' מהרש"א שם דכ' דמ"ד בברייתא קורין בו היינו כשידוע שכותב לשמה שכתבו בשביל ישראל וכבר הרעיש עליו הפ"י דהא נכרי אדעתא דנפשי' עביד ומנ"ל שכותב לשמה, וגם למה לש"ס לדחוקי לרשב"ג בגר שחזר לסורו, ולא מתרץ דידוע היה שכתב לשמה, ואני מוסיף ומתמה, הא המרש"א דחיק ליה לתרץ מ"ד קורין בגר שחזר לסורו דברייתא בנכרי קאי, דהא איכא מ"ד ישרוף ומ"ד יגנוז, וא"כ גם דבריו לא יתכנו דהא מ"ד ישרוף משום דסתם מחשבתו לע"ז ואי בידוע שכותב לשמה למה ישרוף, ודוחק לומר כיון שסתם מחשבתו לע"ז ל"מ כשמפרש שכותב לשמה ועע"ג. וליישב ולקיים דברי המרש"א ז"ל נ"ל דוודאי נכרי שאומר בפה מלא שכותב שלא להתלמד לעצמו אלא שכותב למכור לישראל וכותב לשמה ל"מ דלא מהימן לנו, אבל כשניכר מתוך מעשיו שכותב למכור לישראל והוא עפ"י שאנו רואי' שמדקדק בדיני כתיבה בצורות אותיות וחסרות ויתרות עד שכשר לקרות בו, בוודאי אם לא היה דעתו למכור לישראל לא היה מדקדק כ"כ וטורח זה למה ליה וניכר דאדעתא שיהי' ס"ת כשר לקרות בו הוא כותב. ונ"ל לדייק כן מדאמר ת"ק בכ"מ לוקחין תו"מ מנכרי ובלבד שיהיו כתובים כהלכתן וצ"ע פשיטא כשאין כתובין כהלכתן אין לוקחין אפי' כשכתבן ישראל, ואם הוא חסרון דאפשר לתקן למה לא יקנו מנכרי ומ"ש. ונ"ל דת"ק ס"ל ג"כ דבעי לשמה, וס"ל דקונין מן הנכרי דסמכי' דכ' לשמה כיון דדייק וכ' כהלכתן בוודאי לשם ס"ת כשר כתב והיינו דהתנה ובלבד שיהיו כתובי' כהלכתן דאזי מוכח דלשם ס"ת כתבו אבל כשאין כתובין כהלכתן אע"ג דהוא מעוות דאפשר לתקן, מ"מ אין קוני' כדי לתקן כיון דאין לנו הוכחה דכ' לשמה נשאר בפסולו אחר תיקון החסרון משום לשמה וא"ש נכון. והא"ש דמ"ד קורי' כשנכתב כהלכתו ומוכח מתוכו שכ' לשמה וכ"ש כשידוע שכ' למכור לישראל דאמרי' מדדקדק כולי האי בהכשר כתיבתו שכתבו לשם כך, והא"ש דלא מתרץ האי מעשה דרשב"ג דידוע שכ' לשמה דמנא ידעי' כשמגיהי' הספר ולא נמצא בו חסרון וטעות ורשב"ג התיר ליקח ממנו ולא התנה דוקא כשלא נמצא בו חסרון וטעות וכתוב כהלכתו כמו שהתנה ת"ק ואמר בלבד שיהיו כתובין כהלכתן לכן הוצרך לתרץ בדוחק בגר שחזר לסורו. וא"ש ג"כ דל"ק מה שהקשיתי ממ"ד ישרוף הא יודעי' שכ' לשמה לפמ"ש דע"י שאנו רואים שדקדק וכ' כהלכתו ידעי' דכ' לשמה וזה מהני רק לחשש שכ' שלא לשמה אלא להתלמד, אבל מאן דס"ל סתם מחשבתו לע"ז אין ראי' מדדקדק בהכשר כתיבתו דהא כותב לע"ז בטומאה באופן שאנו כותבים בהכשר כתיבתו כדינא אלא שכ' אלקים לשם ע"ז כמו שאנו כותבים בקדושה לשם ה', והוא מחליף ומימר מקדושה לטומאה אבל מ"ד קורי' ס"ל דלאו מחשבתו לע"ז, וכ' רמב"ן בחידושיו דלמאן דלא ס"ל סתם מחשבתו לע"ז ליכא חשש כלל שכותב לע"ז דלא כרש"י דכ' מ"ד קורין בנמצא משום ס"ס, ומובן בדברי רמב"ן מ"ש תוס' דלר"נ פסול משום דליתא בקשירה מדאמר לקמן משום חשש דכותב לע"ז ולרמב"ן ניחא דל"ח כלל שכותב לע"ז דסתמא לאו לע"ז קמכוין ומביא ראי' ממתני' פ"ק דחולין שחיטת נכרי נבילה דלא כר"א דס"ל סתם מחשבת עכו"ם לע"ז, ולא חיישי' אפי' מספק, וכיון דליכא חשש ע"ז, אלא משום דליתא בקשירה, או שאינו כותב לשמה ולמ"ד ס"ת שכתבו נכרי קורי' בו דל"ל היקש דוקשרתם ע"כ, ומשום לשמה ס"ל דסמכי' משום שכ' כל כך בהכשר ס"ת בוודאי לשמה כתבו כמ"ש וא"ש נכון מ"ש מהרש"א ולא מטעמי' אלא מטעמינו, והוא טעם לשבח לולי דרא"ש ויתר ראשונים לא ס"ל ככל הנ"ל מדדחקו דמ"ד קורי' מיירי בגר שחזר לסורו, ודברי הרא"ש נעלמו לפי שעה ממהרש"א זצ"ל ופי' במחכ"ת, ועיי' מג"א סי' ל"ט : וטרם אכלה לדבר אודיעך צערי בתוס' מנחות מ"ב ע"א שהקשה למה לא מפסיל נכרי לעשות ציצית משום דכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך כל שישנו בל"ת ישנו בתעשה לך וכו' כמו דדרשי' וקשרתם וכתבתם ומתרץ כיון דלאו בחד ענין הוא זה באיסור כלאים וזה במצות ציצית לא מקשי' משא"כ בוקשרתם וכתבתם שניהם במצוה א' נאמרו עיי"ש. וצל"ע מש"ס ריש עירוכין דה"א דכהנים פטורים מציצית כיון דליתנייהו בל"ת שעטנז קמ"ל כי אשתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אשתרי הרי דלולי דאתנייהו בכלאים שלא בעידן עבודה היו ממועטים ממצות ציצית משום דליתנייהו בל"ת שעטנז ועיי' תוס' שבועות פ' שבועות שתים שהקשה דיהיו נשים מותרות בכלאים משום דליתנייתו במצות ציצית, וא"כ נכרי דליתא בל"ת שעטנז ימעט מעשיי' ציצית מהיקישא ואפשר לדחוק דוקא מה דשייך בחיוב המצוה מקשי' ציצית לאיסור כלאים דהא דרשי' וילפי' עשה דוחה ל"ת מדכתי' ל"ת שעטנז גדילים תעשה לך ואפי' של כלאים ומקשינן לענין פטור מי שאינו בכלאים אינו במצות ציצית, כיון דקרא דציצית קאי על ל"ת שעטנז אבל למפסל מי שאינו בכלאים לעשיית ציצית כמו וקשרתם וכתבתם דבר זה לא ממעטי' רק כמו וקשרתם וכתבתם דקאי במצוה זו אבל לא דרשי' וממעט' משני ענינים כן י"ל ועדיין צ"ע : ופה תהי' שביתת קולמסי כעת וכעת יאמר יברכך גוזר ואומר יאמץ