כתב סופר אורח חיים טז

מ"מ פסק כרב דימי משום דשנוי' דחיקא הוא מה דמשני ר"א דצ"ל ס"ת לגנוז ותו"מ להניחם כמ"ש הכ"מ וכאשר בארנו: ולולי שכ' רש"י ורמב"ם בהלכו' תפילין דאין לוקחין יותר מכד"ד משום דלא לגרבו ולייתו, היה נ"ל דהא דאין לוקחין לכ"ע הטעם משום דוחקא דצבורא, דטעם דלא לגרבו דוקא בשבויים נאמר כשיפדו השבויים יש לחוש דלגרבו ולייתו עוד, אבל ס"ת שנמצא ביד נכרי דקורין בו דתולין שישראל כתבו ולא מוכח דבזזו מישראל אלא שקנה ממנו או שנאבד וכ"ש תו"מ דיש לתלות בכך יותר מלתלות שגנבן או גזלן ל"ח דלגרבו כיון שאין הוכחה לפנינו שכבר גנב וגזל ס"ת ותו"מ, ונראה דרש"י ורמב"ם הוכיחו דגם כאן שייך דלא לגרבו ולייתו מדאמר ר"א דילמא לגנוז וכתבנו דאזיל ר"א לטעם דלא לגרבו ולייתו הגם דרמב"ם לא פסק כר"א מ"מ עכ"פ מוכח דר"א ס"ל דגם בזה שייך משום דלא לגרבו ולייתו ועיי': ומיושב בזה מה שדקדק היש"ש למה קתני אין לוקחין ול"א אין פודין כמו אין פודין את השבויים וכ' דהשמיענו דלוקחים כמו קונה לעצמו לקרות ולא לפדות לגנוז והוא דוחק, וקשה לר"א דאמר לגנוז, ולמ"ש י"ל דנקיט אין לוקחי' ולא נקיט אין פודין, דה"א דוקא כשבזזו נכרי' מישראל בחזקה כשבוי בידו, אין לוקחי' משום דלא לגרבו, אבל כשס"ת בי"נ וא"י ממי לקחם לא חיישי' דלא לגרבו קמ"ל דמ"מ חיישי', והא"ש דיוקו של ר"ד ממתני' דס"ל משום דוחקא וע"כ הא דנקיט אין לוקחי' לקרות כמ"ש היש"ש, ור"א ס"ל משום דלא לגרבו דחה שפיר ועיי': והנה אחר אשר החזקנו דינו של הטוש"ע במסמרות נטועים נבוא לשאלתו אם לסמוך על הסברא דמסתמא ישראל כתבם לענין ברכה, הנה מ"ש הטו"ז דלענין ברכה משום חומר ל"ת מחמרי' יותר ולא סמכי' על החזקה וכ"כ בסי' י"ג אות ג', ועיין תוס' ר"ה ל"ג ע"א דכ' דברכה לבטלה ליכא משום ל"ת מדאורייתא רק מדרבנן, ולאו דל"ת הוא רק בלא ברכה עיי"ש, בוודאי אין להחמיר יותר לענין ברכה לבטל' במקום חזקה מביטול לבישת טלית בלא ציצית שהוא מדאורייתא, וכן בסי' י"ג דאין מקום להחמיר יותר משום חשש ברכה לבטלה מלאיסור שבת, וצ"ל לדברי טו"ז דמחבר ס"ל כרמב"ם דל"ת דברכה לבטלה דאורייתא ועיי' מג"א ס"ס רט"ו, והמג"א והב"ח דטרחו ליישב הא דלא סמכי' על החזקה ולא מתרצי משום חשש חומר דל"ת נראה דלא ס"ל כטו"ז משום דאחזו בשיטת תוס' ר"ה, ואפשר י"ל דנקיט המחבר משום ברכה לבטל' לרבותא דגם משום ברכה לבטלה שהוא מדרבנן יש לבדוק, ונ"מ בשבת שא"א לו לתקנו בשבת, לפי שיטת המרדכי דליכא מצוה רק כשאפשר להטיל בו ציצית, לפ"ז א"צ לבדוק בשבת דאם הוא פסול מותר ללבשו בשבת, לכן כ' משום ברכה לבטלה ואפי' בשבת צריך לבדוק ועיי' : ולדינא נ"ל דאין לחוש לטו"ז הנ"ל מאחר דתוס' ס"ל דל"ת דרבנן ואם סמכי' להניח תפילין שנמצאים ביד נכרי לצאת י"ח מצות תפילין כ"ש לענין הברכה, ואף למ"ש הטו"ז י"ל שאני התם, כיון דאיכא לברורי ואולי ימצאו פסולים מחמרי' לענין ברכה משום חומר ל"ת, אבל כאן שא"א לברר מודה הטו"ז דסמכי' על הא דמסתמא ישראל כתבו לכל דבר אפי' לענין חומר דל"ת, וכ"ש בזה"ז דלא ידעו נכרים לכתוב דאין בית מיחוש כלל ועיי' ש"ך סי' רפ"א ס"ק ה' דאפי' ס"ת ביד נכרי לכ"ע קורי' בזה"ז וכ"ש תפילין דאיכא תרתי לטיבותא וכן משמעות המחבר דגם ברוכי מברכינן, והמחמיר שלא להניח תפילין שקנה מיד נכרי במקום שיש לו תפילין אחרים תבוא עליו ברכה, כנלפע"ד להלכה, בעזרת החונן דעת לערוך מערכה מול מערכה. הכ"ד אוה"נ דש"ת וחותם בברכת התורה. פ"ב נגהי ליום ו' עש"ק פ' וישב תרל"א לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה ו בימי חנוכה, יציל ה' מכל צרה וצוקה, וישפות שלום וברכה להאי צורב העוסק בחקי חורב הרב הותיק מלא עתיק, כש"ת מו"ה ישעי' ק"פ נ"י בשבת תחכמוני בק"ק מ"ד יע"א: יקרתו קבלתי ונפשו איותה לדעת, דעת מכרעת בין הב"ח ומג"א בסי' ל"ב ס"ק נ"א דהב"ח כ' דאם אין לו קלף אחר יניחם בלא ברכה ומג"א חולק דכדאי הרמב"ם ורש"י דס"ל כוותי' לברך עליו הנה למעיי' בב"ח יראה כי הב"ח לא לחלוק על הב"י קאי אלא דס"ל דכוונת הב"י דכדאי הוא הרמב"ם שלא לבטל ממצות תפילין שיניחם אבל לא יברך מספק דלא סמכי' על הרמב"ם במקום שיש חשש איסור ברכה לבטלה, ובהנחה ליכא חשש איסור, ונ"ל דיש לחוש שיניחם גם כשיהיה לו תפילין מעובדים לשמה וסביר שתפילין כשרים הם ועיי' סי' תרנ"א סעיף י"ג כשחסר לו א' מן המינים לא יקח מין אחר במקומו ועיי' מג"א משם מ"ש הרא"ש סוכה (ועיי' טו"ז יו"ד סי' רפ"א ס"ק א' ונקודת הכסף שם ומ"ש רבינו לעיל בתשובה הקודמת). הה"נ כאן יש לחוש ולא יניחם כלל, לכן כ' דכדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו להניחם ול"ח שיניח תפילין כאלו גם כשיהי' לו מעובדים לשמה, כ"כ האי כדאי הוא הרמב"ם וגם יש היכר ע"י שלא יברך כנ"ל. ועיי' ב"ח שכ' כשימצא אח"כ עור מעובד לשמה יגנוז אלו העשוים מעור שאינה מעובדת לשמה ויעשה לו בתים מעור מעובד לשמה, וטעמו דכ' יגנוז כדי שלא יטעה הוא או אחר להניחם במקום שיש לו אחרים מעובדים לשמה : והנה המג"א כ' מדעתו בלי ראי' דיברך ג"כ דכדאי רש"י ורמב"ם לסמוך עליהם, והי' להמג"א להוסיף כי כן שיטת הרי"ף דמביא פלוגתא דרבנן ורשב"ג ולא הכריע ושפטו כל הראשונים דס"ל הלכה כרבים דלא כרשב"ג עיין רמב"ן ורז"ה במס' סוכה ור"ן גיטין פ' השולח והרי רי"ף ורמב"ם יסודי הוראה דקאי בחד שיטה ועיי' מג"א רס"י תמ"ז דבכ"מ הלכה כרי"ף אם לא דתוס' חולקים והוא ממהרי"ק שורש כ"ב, ולמעיי' במהרי"ק יראה דהיכא דהתוס' חולקים אזלי' להחמיר והכא תוס' חולקים דס"ל הלכה כרשב"ג ואזלי' להחמיר מ"מ היכא דל"ל, אפשר דסמכי' על הרי"ף ורמב"ם ורש"י דג"כ הכי ס"ל אפי לענין ברכה, וכן נ"ל מסתימת הב"י מסתבר מדלא כ' דלא יברך כמ"ש בסי' י"ד לענין עשיית ציצית לשמה דיש לסמוך על הרמב"ם בד"לל אבל לא יברך ולא כ' כאן ג"כ אבל לא יברך ש"מ דכאן מברך, והחילוק בין התם לדהכא, דשם דעת הרמב"ם יחידאי היא דל"ב עשיי' לשמה לכן כ' דיש לסמוך על הרמב"ם לענין לבישה, אבל לא יברך, אבל כאן הרי איכא רי"ף ורמב"ם ורש"י בתלתא איכא חזקה לסמוך עלייהו אפי' לענין ברכה: ובאמת הך דינא דסי' י"ד דכ' דיוכל לסמוך על הרמב"ם אבל לא יברך צל"ע, דהא לענין לבישה להסוברים דלא כרמב"ם עושה איסור דעובר על מ"ע כשלובש בגד זה בלא ציצית וסמך על הרמב"ם הגם שאין חיוב ללבשו אלא דכשלובש חייב בציצית וסמך על הרמב"ם, ולענין הברכה לא סמוך לבו על הרמב"ם, וצ"ל כמ"ש הטו"ז בסי' ח' מכח דיוקו מלשון המחבר שם משום ברכה לבטלה דלענין איסור עשה סמכי' על החזקה ולא לענין הברכה דחמירא איסור דל"ת ולדבריו א"ש הא דסי' י"ד דלא יברך, אלא דב"ח ומג"א בסי' ח' לא נחתו לחלק ולהחמיר לענין ברכה יותר ועיי' תוס' שלהי ר"ה ורא"ש שם דברכה לבטלה רק מדרבנן, וא"כ בוודאי יש להקל בברכה יותר מביטול מ"ע בידים, ועיי' מג"א סי' רט"ו ס"ק ו' דהרמב"ם ס"ל דהוא דאורייתא: נחזור לדברינו מדלא כ' המחבר בסי' ל"ב דלא יברך כמ"ש בסי' י"ד נראה דמברך ג"כ וכן משמע משטיחות לשונו שכ' וצריך שיהי' מעובד לשמה היכא דאפשר משמע היכא דלא אפשר לא צריך שיהי' מעובד לשמה לשום דבר אפי' לענין ברכה, וצ"ל דכאן מקיל טפי מלעיל סי' י"ד משום דשם הרמב"ם יחידאי הוא וכאן איכא רי"ף ורמב"ם ורש"י דראוי לסמוך עליהם גם לענין ברכה, ועוד נ"ל די"ל דתוס' מנחות דחי לי"מ דמחלקים בין עיבוד עור דבית לעיבוד עור דס"ת משום דבית אינו אלא תשמיש לפרשיות ותוס' דחה דהא איכא שי"ן הלל"מ ולאו תשמיש אלא קדושה עצמה היא שהשי"ן נקמט או נעשה בו, וי"ל דבשל יד דליכא תמונת אות מודה תוס' ורא"ש דיש לחלק אלא דתוס' דחה חילוק זה דהא ת"ק ורשב"ג גם על של ראש קאי, ומדבעי בגוילין של ס"ת עיבוד לשמה ה"ה בית של ראש אבל של יד י"ל דלא דמי ועיי', ולפ"ז אפשר דלכ"ע ליכא ברכה לבטלה, דשל יד אפשר לכ"ע ל"ב לשמה ורק של ראש תלי' בפלוגת' לכן לא כ' ב"י ומחבר דלא יברך כיון דאפשר לכ"ע ליכא ברכה לבטלה, ואנן דנהגינן לברך על של ראש בפ"ע היינו על מצות, וברכה שהיא בעל דקאי על כללי' המצוה ליכא כ"כ משום ברכה לבטלה ועיי' טו"ז סי' ח' וביו"ד סי' ב'. כנלפע"ד להכריע כמג"א לולי דבאלי' רבה הסכים להב"ח ומביא כן בשם ב"שן מ"מ מי שמורה ובא כמג"א לפע"ד אין מזחיחין אותו, וה' יראנו נפלאות מתורתו, הכ"ד אוה"נ. פ"ב כאור בוקר ליום ה' ד' דחנוכה תרל"א לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה ז לבנימין אומר ה' ישכון לבטח עליו, חופף עליו כל היום, יום ליום יביע אומר ה"ה תלמידי חביבי הרב המופלג בהפלגת התורה וביראה מלא עתיק מורג חרוץ בע"פ מאיר בתורתו לעדתו כש"ת מו"ה בנימין שאכטער נ"י רב בק"ק פעזינג יע"א: שורותיך הגיעו אלי, במופלא ממך דרשת ממני בדבר הלכה, ע"ד חרש ושוטה בכתיבת סתו"מ דמבואר באו"ח סי' ל"ט וביו"ד סי' רפ"א דקטן ואשה פסולים מפני שאינו בוקשרתם, ומילתא דפשיטא דה"ה חו"ש דבכ"מ דין קטן יש להם וכ"כ בליקוטי חי' תב"ש גיטין, אמנם ראית ראי' שנית בפרמ"ג או"ח בפתיחה כולל' חלק ב' אות ג' שכ' דחו"ש כשרים לכתוב דהו"ל כמו מי שנקטעה ידו ונולד כך דכשר לכתיבה כמ"ש המג"א סי' ל"ט ס"ק ה' דכשר לכתיבה דגברא ב"ח ופומי' הוא דכאיב ליה הה"נ חו"ש דמחוייבים בדבר רק דלאו בני דיעה נינהו. ודבריו נפלאו