כתב סופר אורח חיים קסט

ולכן דייק וכ' לחוץ דאסור לאכול הנדבק משום ב"ת, ויש להוסיף על דיוקו של הב"ח מדסיים והשאר מותר משמע דהנדבק אסור, ואי דבעי ריקוד משום דהו"ל מ"פ השאר אינו אסור דאפשר שילוש במ"פ, ש"מ דלאו מה"ט בעי ריקוד אלא משום ב"ת, והט"ז ס"ק ד' כ' דמשו"ה בעי ריקוד כיון דלמצה הוא למצוה וכן לסעוד' י"ט אין ראוי' לנהוג בזיון בהם, והוא ע"פ סוגי' ש"ס מנחות ס"ט שעורים שנמצאו בגללי בהמה דפשיטא לש"ס דפסולים למנחות משום הקריבהו לפחתך וכו' משום דמאיסו, ולטעמא דט"ז לא א"ש לשון לחוץ דקאמר ולפי גרס' הט"ז בטור ישליכם לחוץ בוודאי יש לדייק דמשליכו לאיבוד וכן והשאר מותר משמע דהנדבק אסור, וצ"ל למה אסור ואי משום ב"ת לא הי' צריך הט"ז לומר דאין ראוי' למצוה ולסעודת י"ט הא אפי' אכילה דרשות של חה"מ וכל השנה אסור משום ב"ת, וי"ל דס"ל לט"ז בוודאי אחר שהסיר הנדבק ועומד בפ"ע מאיס טפי ואיכא משום בל תשקצו ולכן משליכו לחוץ אבל אם הוא מעורב בשאר קמח לא מאוס לאכול בתערובות כ"כ וליכא משום בל תשקצו, ולכן התחכם דירקד כדי לאכול מן הקמח למצות מצה ולסעודת יו"ט, וכ' דאין ראוי' לנהוג בזיון בהם ולא כ' דא"י ידי מצות מצה משום הקריבהו נא לפחתך כבש"ס מנחות, משום דהתם מאוס אבל כאן בתערובות לא מאוס ומ"מ יש בו משום ביזוי מצוה כנ"ל בכוונתו: ובכ"ז מרווח יותר טעמו של הב"ח משום ב"ת דהא לא איירי הרא"מ לאכול לצורך מצוה ולסעודת יו"ט, מאיסור חמץ איירי דאינו מחמיץ, וכי איירי דל"ל קמח אחר למצוה ולסעודת יו"ט, לכן נראה יותר כטעמא של הב"ח דגם בתערובות מאיסי טובא עד שיש בו משום בל תשקצו ובלי ריקוד אסור גם לאכילת רשות כנ"ל: ולצאת בו י"מ יש נ"מ בין טעמא של הב"ח ובין טעמא של הט"ז והוא עפמ"ש הפר"ח יו"ד סי' פ"ד וכללא כייל לנו דבר דמאיס לרוב עולם ולא מאיס לדידי' ליכא משום ב"ת דל"א בדבר זה בטלה דעתו, חוץ אם מאיס לכ"ע, ואם מאיס לדידי' לחוד ג"כ איכא משום ב"ת עיי"ש ועיי' פרמ"ג או"ח ססי' קנ"ד במשבצות שהעלה לענין מצוה גם אם לדידי' לא ממאס אם ממאס לאחרים איכא משום הקריבהו נא לפחתך דבר שנמאס לב"א עיי"ש ומלתא דמסתברא הוא, לפ"ז לשיטת הב"ח דמשום דמאיס ואיכא ב"ת, אם אינו מאיס לדידי' ומאיס לרוב עולם ליכא משום ב"ת ומותר לאכול אכילת רשות ומצוה, אבל לטעמא דט"ז גם אם לא ממאס לדידי' ומותר לאכילת רשות מ"מ למצוה איכא משום הקריבהו נא כיון דממאס לאחרים ועיי': ויש לעיי' לשיטת הב"ח דיש בו משום ב"ת אם עבר ואכל ממנו למצוה אם יוצא בדיעבד, הנה משום כ"מ דא"ר לא תעבד ליכא לפי דכייל לנו מהרי"ט ומובא בש"ך ח"מ סי' שפ"ח דל"א א"ע ל"מ רק אם ל"מ לא עשה איסור, והכא גם אם ל"מ עבר על ב"ת ולא מרויחי' מידי אבל י"ל דל"י משום דהוא מצוה הבאה בעבירה ואפי' למ"ד דיצא בגזל לולב וקרבן וכדומה, דוקא כשלא עשה העבירה ע"י עשיית המצוה דגם אם לא עשה המצוה עבר עבירה אבל כאן בשעה וע"י שעושה המצוה עובר העבירה לכ"ע לא יצא, ועיי' זה בירושלמי שבת פ' האורג אין עבירה מצוה, ועיי' טורי אבן ר"ה כ"ח, וי"ל איפכא לכ"ע אפי' למ"ד מהב"ע לא יצא הכא יצא דאין עבירה גורמת המצוה דכמו כן הי' יוכל לעשות המצוה כשלא הי' מעורב בו צוא' תרנגולים ועיי' זה בתוס' סוכה גבי לולב של אשירה דליכא משום מהב"ע דאין העבירה גורמת למצוה שתהי' משא"כ בגזל קרבן ולולב ע"י העבירה בא לידי מצוה, ועיי' לח"מ ופ"י סוכה ר"פ לה"ג משו"ה לשמואל ביט"ש יוצא כיון שיוצא בשאול ואין העבירה גורמת המצוה, ויש לחלק בין הענינים, גם יש לעי' אם איסור ב"ת דאורייתא או דרבנן עיי' פר"ח סי' פ"ד וקי"ו כי דעתו שאינו רק אסמכתא, ובט"ז שם נראה בעין דס"ל דאיסור דאוריית' הוא, אלא שאין לוקין, ועי' אריכת נפלא בזה בתב"ש סי' נ"ג, ואם איסור ב"ת רק דרבנן תלי' אם גם העושה מצוה הבאה ע"י עבירה דרבנן לי', והדברים ארוכים: ויש לי עוד הרהורי דברים אם אין לו מצה אחרת אלא מצה דמאיסי כ"כ עד דיש בה משום ב"ת אם מותר לאכלה למצות מצה דליל ראשון דעשה דוחה לאיסור לב"ת, והנה אם איסור דב"ת דאורייתא לשיטת תוס' קדושין סוגי' דחדש דמצה עשה לפני הדבור אינו דוחה לל"ת דלאחר הדיבור ובשיטתו מקשה ר"פ לולב הגזול ל"ל קרא למעט מצה של טבל תיפוק לי' דהוא מהב"ע משום דאין מ"ע דמצה דוחה איסור טבל דלאחה"ד, ועיי' ש"א סי' צ"ה לא קמיבעי לי אלא למאן דס"ל דעשה דקודם הדיבור דוחה לל"ת דלאחה"ד וכן לשיטת פר"ח דאיסור אכילת דבר מאוס מדרבנן, מבעי לי אפי' לשיטת תוס' הנ"ל אם מותר לאכול דבר מאוס למצוה דגם לתוס' בוודאי עשה דלפני הדבור דוחה איסור דרבנן, או נימא ניהי דאיסור דב"ת ליכא דנדחה מפני מ"ע דמצה אבל אינו יוצא בו משום הקריבהו נא לפחתך וכיון שהדבר נמאס הגם דאיסור ב"ת נדחה מפני המצוה מ"מ יש בו משום הקריבהו וכיון שאינו יוצא בו ממילא אסור לו משום ב"ת ואם אכל עבר משום ב"ת או מדאורייתא או מדרבנן : והא דפשיטא לי דמשום הקריבהו נא לא יצא בדיעבד יח"מ נפקא לי ממ"ש הרמב"ם פ"ב מהלכ' אסורי מזבח הלכ' יו"ד בהמה שנולדה בה אחת מן הטריפות וכו' אסורה לגבי מזבח ה"ה אומר הקריבהו נא לפחתך וכ', ובהלכה י"א כ' נשחטה ונמצאת טריפה תצא לבית השריפה, הרי משום הקריבהו נא לפחתך אם נשחטה יוצאת לבה"ש, ויש לדחות אם כבר הקריבהו באמת יוצא אלא דלא יקריבה אחר השחיטה לכתחלה מה"ט דהקריבהו עיי' גיטין נ"ה ע"ב בתוס' ד"ה שלא יאמר מזבח אוכל גזילות ועיי' סוכה ר"פ לולב הגזול והבאתם את הגזול ואת הפסח, גזל דומי' דפסח מה פסח אין לו תקנה וכו' ושם נאמר הקריבהו נא לפחתך נראה דכל שיש בו משום הקריבהו לפחתך פסול בדיעבד ועיי' מנחות ס"ט וזבחים ר"ת התערובות: וראי' זו שהבאתי מרמב"ם שדחיתיה, חוזרת ונראת לי, הנה הכ"מ הקשה מדשביק הרמב"ם לקרא דמן הבקר להוציא את הטריפה ותירוץ דס"ל דדרשא זו אסמכת' היא, וצ"ל דמביא משום הקריבהו דהוא מדברי קבלה וכדאורייתא הוא או עכ"פ חמיר מאיסור דרבנן שאסמכו' אקרא, ועיי' ר"ן מגלה ה' ע"ב בספק דדברי קבלה אזלינן לקולא כמו בדרבנן ועיי' ט"א שם שחולק עליו שספיקא להחמיר כמו בד"ת דשניה' מאדון א' נתנו, ועיי' תב"ש סי' ד' אות ט' ואכ"מ: והנה תי' הכ"מ מלבד שהוא דוחק גדול לומר דדרש מן הבקר אסמכת בעלמא הוא ושביק ש"ס בכ"מ איסור מדברי קבלה שהוא לכהפ"ח קרוב לדאורייתא ונקיט דרש הוא אסמכת' שאין בו רק איסור דרבנן עוד קשה לי מסוגי' דחולין י"א דשקל וטרי טובא להוכיח דאזלינן בתר רוב' מפסח ורישא ש"ע דלמא טרפה היא וכ' רש"י דטרפה פסול מקרא מן הבקר רמב"ם לפי שמיישבו הכ"מ דדרש מן הבקר אסמכת' הוא ליכא הוכח' מקרא דאזלינן בתר רוב, וצ"ל דמקשה דפסול משום הקריבה לפחתך דגם מדברי קבלה ודאוריית' היא כצ"ל, אבל קשה כיון שא"א שיקריב באופן אחר דא"א לברר ליכא משום הקריבהו לפחתך דגם לפחתו מוכרח להביא כזה, ואם ימצא פחתו שהוא טרפה אחר השחיטה אין עליו כלום מה הי' לו לעשות וצלע"ג: ומה שתי' עוד הכ"מ אין לו מובן כלל, וחנני הי"ת בזה בלמדי מסכת' חולין על הסדר בישיבה גדולה לאלקי' בשנדייק לשון הרמב"ם שכ' בהמה שנולדה בה א' מן הטריפות האוסרת אותה באכילה אסורה לגבי מזבח עכ"ל, והנה מ"ש האוסרת אותה באכילה שפת יותר הוא פשיטא מכיון שנולד בה א' מן הטרפות שאסורה באכילה, ונ"ל דרצה לומר אפי' נולד בה ספק טרפה דמותר' מה"ת לפי שיטתו או שנולד בה טריפה שאינה טריפה אלא מדרבנן אסורה לגבי מזבח וזהו שכ' א' מן הטריפות כל שאוסרת אותה באכילה יהי' מדאורייתא או מדרבנן אסורה למזבח כנ"ל, והנה מקרא דמן הבקר למטה דממעטי' טרפה היינו טרפה דאורייתא אסור מה"ת אבל ספק טרפות או טרפות דרבנן גם אם רבנן שאמרו שאסור להדיוט אמרו ג"כ שאסור לגבוה סוף כ"ס אינו אסור אלא מדרבנן, אבל משום הקריבהו נא לפחתך שהוא דאורייתא ולכהפ"ח חמירא טובא מדרבנן, גם בטרפות דרבנן איכא משום הקריבהו לפחתך כיון דיש בו איסור לדידי' הגם דרק דמדרבנן אסור לו כיון דאין ראוי' לו איכא משום הקריבהו לפחתך הירצך בדבר. שאין ראוי' לו לעצמו ולא גרע איסור דרבנן מדבר מאוס שאין בו איסור דשייך בי' משום הקריבהו, ויפה עשה הרמב"ם דכ' משום הקריבהו דכולל יותר מן מקרא דמן הבקר כנ"ל נכון בעזה"י: ועשיתי לי סמוכים למ"ש דכל שאסור אפי' רק מדרבנן יש בו משום הקריבהו מדברי קבלה, מסוגי' דחולין סוגי' דרבוצה דמקשה למ"ד א"א משוחט בחוץ מחתך בעפר הוא והקשה הפלתי קושי' עצומה הא לגבוה כ"ע מודים דא"א וקשי' לכ"ע ומצאתי ליה יישוב ע"פ שיטת רש"י בע"ז והיא שיטת הלבוש דלמ"ד א"א אינו אלא מדרבנן, ופלתי ותב"ש הקשו מדמקשה מחתך בעפר הוא והא אסור רק מדרבנן ומדאורייתא ראוי לפני', ונ"ל דקושי' פלתי מתורצת בירך קושי' זו עפמ"ש כל שאסור להדיוט מדרבנן פסול לגבוה מדברי קבלה משום הקריבהו נא, ומקשה שפיר למ"ד א"א הגם שאין איסורו להדיוט רק מדרבנן ממילא אין ראוי' לפנים מדברי קבלה שהוא כדאורייתא וכמחתך בעפר הוא לגבוה, ומיושב הקושי' על רש"י ולבוש, והא"ש דלמ"ד אין אדם אוסר להדיוט אפי' מדרבנן ל"ק הא אסור לגבוה מיהת ואין ראוי' לפנים, כיון דלהדיוט שרי לגמרי ליכא משום הקריבהו לפחתך הגם דלגבוה אסור כיון דאין איסורו רק מדרבנן לאו מחתך בעפר בעלמא הוא כקושי' פלתי וא"ש עד"פ נכון ואיכא פנים מסבירות לסברתינו ועיי': היוצא לנו כי הרמב"ם ס"ל בוודאי דדרש זה דמן הבקר דאורייתא ונקיט משום הקריבהו דמשו"ה גם טרפות דרבנן אסור מדברי קבלה דהקריבהו לפחתך, לפ"ז הדר' ראי' דידי דמשום הקריבהו בדיעבד לא יצא, ואפי' כבר נזרק דמו והקריבוהו כראוי' לא יצא, דאלת"ה הא ודאי מכח קרא דמן הבקר למעט הטריפה אפי' דיעבד לא יצא, ואם משום הקריבהו יצא בדיעבד הדר תקשי איך שביק הרמב"ם דרש דמן הבקר מהאי קרא אפי' בדיעבד לא יצא, ואם רצה