כתב סופר אורח חיים קסז

ופשוטה, בכ"ז אין מובן לי היטב דמיונו לברכה אחרונה הגם דילפי' מקרא דכתיב בי' אכילה מ"מ בברכה אחרונה דפירות אינו מזכיר בברכה אכילה דקאי שאכל שיעור אכילה, משא"כ ברכת מצוה של מרור שמברך וצונו על אכילה בכזית והוא פחות מכזית מה מהני חשיבותי' דברי' והוא פחו' מכזית וצ"ע: עכ"פ למדנו מתה"ד דנקיט דברי הרא"ש כפשוטן דיוצא ידי מצוה בפחות מכזית אי לאו משום ברכה, וקשי' עליו קושיות של הש"א כולן לכאורה, ונ"ל דגם לתה"ד י"ל דס"ל בכוונת הרא"ש כמ"ש דאי לאו משום ברכה לא הי' צריך לאכול כזית אלא משום ברכה דאין אכילה פחות' מכזית אמרו שא"י מדרבנן רק בכזית כדי שלא יהי' דובר שקרים וצונו על אכילה, וס"ל לתה"ד דעל ברי' ג"כ יוכל לברך על אכילה דמחשב' אכילה גם בפחות מכזית וכיון שיוכל לברך ברכה כזו על ברי' מעיקרא הכי גזרו אומר דא"י אלא אם אוכל כזית או ברי' גם פחות מכזית כיון דעל שניהם יוכל לברך על אכילה דכולל כזית או ברי' פחות מכזית, וברייתא דקתני אכלה לחצאין יצא והוא שאכלן בכדאכ"פ ה"ה אם אכל ברי' שלימ' פחות מכזית יצא, וכן ברייתא דלעיל י"ט דמצטרף דבלא צירוף ל"י הכל כשלא אוכל ברי', וכן מה שהקשה על הרא"ש מדילפי' מבערב תאכלו מצות למצה בזה"ז ג"כ לק"מ ע"ד שכתבנו, אבל נשאר לנו קושיתנו על הרי"ו דמפורש כ' דס"ל לרא"ש דיאכלוהו קאי ע"פ לבד שאין זה במשמעות הקרא לדידן וצ"ע, ובהא סלקינן דוודאי מדרבנן בעי כזית ואם אכל ח"ש ל"י י"ח מרור אפי' אכל בברכה ולתה"ד ה"ה כשאוכל ברי' שלימה דיוצא ומברך עלי', אבל לא כשהיא חסירה, זהו מה שהעלתה מצודתי בדין זה לפי מסת הפנאי, ופר"מ י"נ נ"י שדעתו רחבה ומלאה יתן עין עיונו על דברינו הנאמרים בחפזון בימי חפזון, ואת אשר יבחר יקרב, וה' ימים דכתיב בהו כי לא בחפזון תצאו קרב, כאות נפשו, ונפש אוה"נ חותם באהבה. פ"ב ד' י"ב ניסן תרכ"ז לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה פז יוסיף דעת, יוסיפו לו אורך ימים ושנות חיים ה"ה י"נ הרב המופלג בתורה וביראת ה' טהורה, המאוה"ג גבר חכם בעוז מוכתר בנמוסים גן ההדסים כש"ת מו"ה יוסף גוגענהיימער ני' אבדק"ק קאלין יע"א: יקרתו הגיע אלי בעש"ק העבר פ' ח"ש אחר חצות ומיד שמתי אל לבי להשיבו מפני הכבוד וחביבותי אליו, אבל לא הי' באפשרי כל השבוע כי הגיע עת לעשות לה' ללמוד הו"ת ברבים בפני ב"י גדולה לאלקי', נוסיף לזה טרדות רבות העמוסים עלי מכל צד תוספ' מרובה ללחום מלחמת ה' שערה כידוע לכבודו הרמה, בכ"ז להיות פר"מ ני' גילה לי במכתבו כי הענין דוחק ומבקש מאתי להשיב לו בקרוב האפשר דחקתי עצמו ובאתי אל העיון לעיין בשאלתו בלילה זו ושחר קמתי לגמור הענין בכי טוב ואודיעהו מה יש אתי בנדון שלפניו, והוא ע"ד צוקער הנעשה בשמירה מעולה לי"ט של פסח, והגעלת הכלים בהשגחת פר"מ ני', ונאמר לפניו כי הדפוסים א"א להגעיל שא"א שלא יושחתו הדפוסים, אבל מנקי' ומדיחי' הדפוסי' בכל השנה אחר שנוטלים הצוקער מתוכם ולא נשאר בהם אפי' כחרדל, ואופן שמריקים הצוקער לדפוסים הוא עד"ז ששואבי' הצוקער מן היורה ע"י קערות של נחשת ומן הקערות שואבים ע"י כפות של נחושת ומן הכפות אל הדפוסים של נחושת, ועיני כבודו שפיר חזו בח"ס או"ח סי' קל"ה ושם נאמר להחמיר כי כל הכלים צריכים הכשר ומקיל במקום הפסד להכשיר הכלים של חרס ע"י הגעלה ג"פ וסומך על בעהע"ט בצירוף קולות אחרות, ובנדון שלו א"א להגעיל הדפוסים, ונפשו בשאלתו אם יש למצוא היתר בלי הגעלת הדפוסים, אלו דברי ידידות של י"נ פר"מ ני': והנני בתשובה שלימה לפניו אחר שמתי עיני ולבי בתורת משה רבינו אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס הנ"ל בצדדי התירים הרבה שצרפם כצרף כסף וראיתי כי רוב צדדי התירים ליתנייהו בנדון שלפנינו, ראשון לציין מ"ש דעכ"פ ספיקא איכא אם עירבו בו קמח באמצע השנה, כתב כן עד דלא ראה מ"ש ברכי יוסף דנודע כי האומנים טובלים פתם ביערות דבש והוא רותח, ובתר דראהו מחמיר שם בסוף התשובה שלא לשהותו, ולפי עדותו של בר"י יש בו בוודאי חמץ וכלים שנעשה בו בלועים מטעם חמץ, אלא שבברכי יוסף כ' עוד וז"ל ואפשר במקומות אלו אין מקפידין על הדבר, ולא מקפידין על נקיותא, ואין למדין מהם למקום אחר עכ"ל, לפ"ז הדר איכא ספק במקומותינו אם מקפידין או לא, אבל ראית' אחרי רואי בתשובה מאהבה ח"א סי' קכ"ט דמעיד שבעיניו ראה שעושין כן, ובל"ס שכן ראה בפראג ודרש סמוכי' בפאבריקען במקומות הסמוכי', ובל"ס גם עכשיו מקפידי' ואוקמינא אותם אמנהגא שנהגו בה מאז ואין לעשות סניף להקל משום דהוא ספיקא עד שיתברר דנשתנה הענין מכמות שהי', ממילא אזדא ג"כ סניף שני שנתהפך כשיטתו של ר"י כמובן, ולא נשאר לנו אלא צד א' להקל מפני שהכלים אב"י וקודם הפסח כמ"ש בח"ס, ואני לחלק יוצא ולדון של מי הפאבריק אם של ישראל היא אסור לו לעשות צוקער של פסח בכלים שאב"י כמו בכל כלי שאסורים כשנעשו אב"י אטו ב"י, ואם היא של נכרי יש לעיי' לפי המבואר בסי' קכ"ט דאסור לומר לנכרי בשל לי דהוי כמבשל ישראל בידים בכלים שאב"י, אפשר ה"ה כאן כיון שנכרי זה אדעת' למכור לישראל עביד ומעיקרא להכי אכוין אפשר דדומה לאומר בשל לי, ובוודאי העשוי מותר לקנות ממנו דסוף כ"ס דיעבד הוא ולא גרע מאם בשל ישראל בעצמו בכלי שלו או בשל נכרי דמותר לו ומותר לאחרים הגם דל"ל פסידא ועיי' רא"ש והג"א דלאו משום פסידא התירו המבושל, אלא משום דלא שכיח למגזר אטו ב"י עיי"ש, והה"נ כן כשבישל הישראל בשביל אחר או נכרי בשביל ישראל דמותר, ולא דמי למבטל איסור לכתחלה דאסור למי שנתבטל בשבילו כמבואר בסי' צ"ט ובש"ך בשם מהרש"ל, דוקא לדעתו ורצונו של מי שנתבטל בשבילו, התם שאני דאסור למבטל עצמו בדיעבד ה"ה למי שנתבטל בשבילו, אבל בכלי שאב"י אפי' בישל בו במזיד שרי למבשל עצמו ה"ה דשרי לאחרים שבישל בשבילם דמקרי אצלו דיעבד, וכ"ש נכרי שבישל אדעת' שיהנה ממנו ישראל אפי' אין לנכרי תועלת בו כ"ש כשעושה לטובת עצמו למכור לישראל כדי להשתכר בו, וגדולה מזה מצאתי כתוב מאז בתשובת רדב"ז חלק ג' סי' תק"ז נכרי שהוסיף על תערובת ישראל שלא מדעתו וניכר שמתכוין לטובת ישראל דמותר לישראל, ואין לגזור שמא יצוה לנכרי לבטל כמו בשבת אם מכירו אסור שמא יצוה שאני התם דאיכא איסור שבות כשמצוה לנכרי, משא"כ כאן אין הביטול האיסור בעצמותו, אלא האכילה עיי"ש, ועיי' ב"י סי' צ"ט דמשו"ה אסור למי שנתבשל בשבילו שמא יצוה לנכרי ועבד לבטל, דוקא לצות לנכרי אסור, אבל אם נכרי עושה מדעתו בלי ידיעת ישראל מותר, ואפי' ישראל שביטל בשביל אחר אינו אסור רק כשידע ועשה לרצונו כמ"ש הש"ך בשם מהרש"ל, וכ"ש דמותר לישראל כשנכרי מבשל מדעתו כדי שיהנה ממנו ישראל אם עשה בלי ידיעתו, אבל כשעושה בידיעת ישראל אפשר דצריך לגעור בו כמו בשרואה שנכרי רוצה לעשות מלאכה בשבילו דאסור ויש לחלק ע"ד שמחלק הרדב"ז, וכ"ז כשעושה הנכרי במקרה בשל ישראל וכ"ש בשל עצמו ולהנאת עצמו, אבל בנדון שלנו במלאכתו קבוע בכל שנה לעשות צוקער של פסח לישראלים לבד ומשגיח עומד עליו ויושב ומשמר אפשר דדמי' לאומר לנכרי בשל לי משלך דאסור, ואפי' עושה הנכרי גם לדעתו להרויח בו אסור משום גזיר' דאב"י אטו ב"י, מלבד כ"ז בוודאי אין לנו להקל משום דהוא נטלפ"ג לחוד, ונשית פנינו לשארי צדדי התירים, הנה לכל היותר ליכא אלא עירוי דמבליע רק כדי קליפה וקרוב שיש בכלי ס' נגד קליפת הכלי יש להתיר מה"ט בדיעבד ועיי' כזה בפרמ"ג במשבצות סי' ס"ח בסופו בד"ה עוד פש גבן לברורי, דאם בישל בדיעבד בכלי שבלע ע"י עירוי בלי הגעלה דהתבשיל מותר דמסתמא יש בכלי ס' נגד קליפת הכלי עיי"ש, והה"נ דשרי צוקער העשוי קודם הפסח דקליפ' הכלי נתבטלה קודם הפסח ואין חוזר וניעור כמ"ש המג"א סקמ"ו דבטעם לכ"ע ל"א חוזר וניעור, ודוקא דיעבד, אבל לבשל לכתחלה, ל"מ כשהוא של ישראל דאסור לו לבשל לכתחלה כדי לבטלו, גם אם הוא של נכרי אפשר דיש בזה כמצווה לנכרי לבטל איסור בשבילו כמ"ש לעיל לענין נותן טעם לפגם: ואפילו לא נחשוב זה כמצווה לו, יש לי מקום עיון אם מותר לקנות הצוקער מן הנכרי ולסמוך על הביטול ואפי' לא עשהו הנכרי כדי למכור לישראל, ומקום ספקתי יצא לי מן מ"ש רדב"ז סי' הנ"ל שהשיב לשואלו דבר דמלתא דפשיטא הוא לי' תערובות או"ה בשיעור ביטול של נכרי אסור לישראל לקחת ממנו דהוי בשעה שלוקחו מן הנכרי כאלו מבטלו לכתחלה דלא התירו לי בדיעבד אלא מפני הפסד ממונו אבל לקיחתו מן הגוי לכתחלה הוא ואסור ודבר ברור הוא ואין ראוי להאריך בו עכ"ל, ונוראות נפלאתי וכי גרע תערובות של נכרי מתערובות של ישראל שבטלו באיסור שמותר לאחר שלא נתבטל בשבילו כמ"ש הרמב"ם וטור סי' צ"ט ול"א דהוי כמבטל לכתחלה כיון דלאחר ליכא פסידא, ועמדתי משתומם כשעה חדא, ועלה במחשבה לפני די"ל דבאמת לא שרי לאחרים רק לקבל במתנה מבעליו או לזכות מעצמו, אבל לקנות ממנו לא וטעמ' דמלתא דמניעת קבלת מתנה יחשב כפסידא דלאו בב"י אתרחש מי שיתן לו מתנה משא"כ לקנות כמו כן ימצא לקנות במק"א הו"ל כמבטל לכתחלה להכניס עצמו לקנות דבר שיש בו תערובת איסור, ועיי' חילוק כעין זה בין מתנה למכר במל"מ פ"ו מהל' זכי' ומתנה דכ' הא דקתני במתני' לכתחלה לא תמכור וכ' רש"י דאם בא לב"ד אמרי' לו שלא יקנה דוקא שלא יקנה דבר שבעל נפסד על ידו אבל פשיטא שאין אומרים שלא יקבל במתנה וכי בידו לקבל מתנה מאחר עיי"ש, ואע"פ שאין ראי' לדבר דאין הענינים שוין, מ"מ זכר לדבר איכא לחלק בין מניעת קבלת מתנה למניעת קנין והוא פשוט, וי"ל לפי סברת רדב"ז דמ' שלוקח דבר שנתבטל הוי כמבטל שאין לו פסידא דוקא לקנות בדמי שוי' אסור כשנמצא לו במק"א, אבל לקבל במתנה