כתב סופר אורח חיים קסד

תשובה פה ברכתי תעלה לראש משביר ומראה פנים בהלכה, שמורה בכל וערוכה לה"ה מע"כ תלמידי חתן אחותי הרב המאוה"ג מאיר בתורתו לעדתו מלא וגדוש בעל פיפיות עומד לתלפיות כש"ת מו"ה אברהם גלאזנר ני' אבדק"ק קלויזענבורג יע"א: נועם אמרותיך בכתיבה נעימה הגיע' לידי והקשית לשאול ממני לגלות לך חוות דעתי בדין נוקשה בתערובות בפסח אם בטל בס' או הוא במשהו שדבר בו התה"ד ומג"א סי' תמ"ז סק"ה, ומסקנת המג"א דהמקיל אפי' להתיר באכילה לא הפסיד והט"ז ס"ק י"ט כ' דאסור באכילה והנאה ומותר להשהותו, והח"י מביא דעת שניהם ולא הכריע להלכה כמאן, ומורה א' תחת דגלך מורה ובא כמג"א באומרו כי כן מקובל מפי סופרים אשר יצק מים על ידם, ועלה ספק בלבך אם מים חיים ונאמנים המה, והנני למלאות מבוקשך במלואו הגם כי רבו לעת כזאת הטרדות מכל צד לכל רב כי אתרי', בכ"ז לא אחדל מלהציע לפניך אשר חנני אלקי' בזה, להראות פנים ולהעריך מערכה מחזה מול מחזה, בעזרת מגן ומחסה: טרם אענה אני אומר אפי' אי נוקשה דאוריית' אין לנו ראי' מוכרחת דאסור במשהו, די"ל דוקא חמץ גמור שחייבים עליו כרת החמירו משום דאית בי' תרתי כרת ולא בדילי, ותה"ד מביא דרא"ש בע"ז כ' רק טעמא דלא בדילי דלא כרש"י פסחים דכ' תרתי לא בדילי וכרת והמג"א מביא סמ"ק ומרדכי דכתבו משום דאית בי' תרתי כרת ולא בדילי, ותמה אני למה לא מביא דהרא"ש עצמו שכ' בע"ז משום לא בדילי לחוד כ' בפסחים משום דאית בי' תרתי כרת ולא בדילי מיני' וכ' משו"ה בע"פ בטל בס' דלית בי' כרת, ובאמת צ"ע על הרא"ש דסתר שיטתו וכבר הרגיש בק"נ בזה, ומ"ש התה"ד הא דבע"פ בטל לרב באינו מינו ולרבא ג"כ בטל לפני זמנו משום דבדיל קצת תמוה לי מה יענה להא דס"ל לרב לאח"ז דבטל, ול"ג א"מ אטו מינו דלאח"ז בוודאי לא בדיל מיני' יותר מבפסח עצמו דהרי אוכל חמץ המותר וע"כ דתרתי בעי כרת ולא בדילי, וביותר הי' לו לתה"ד לומר דבפסח עצמו כיון דגזרו אומר דחמץ שיש בו כרת דאית בי' תרתי לא בטל שוב לא אמרו בו חוץ דכל חמץ אינו בטל אפי' אין בו כרת משום לא פלוג, אבל בלפני ואח"ז דליכא חמץ שיש בו כרת לא אמרו בו דבר והניחו על עיקר הדין, ואין זה התנגדות ממ"ש רש"י דאית בי' תרתי וגם הסמ"ק והמרדכי אין עומדין נגדו דנקטו עיקר הטעם שהחמירו חכמים בחמץ יותר מכל איסורים משום דאית בי' תרתי משא"כ בלפני זמנו דליכא כרת, אבל בזמן לא חלקו בין חמץ דאית בי' כרת לחמץ דלית בי' כרת, ועפ"ז אפשר יש ליישב ג"כ סתירת הרא"ש דפסחים כשדן בחמץ לפני זמנו דבטל כ' דבפסח החמירו משום דאית בי' תרתי כרת ולא בדילי וממילא לפני זמנו בטל, ובע"ז סתם וכ' דבפסח החמירו משום דלא בדילי ולא כ' משום דאית בי' כרת להודיע לנו כי גם חמץ דלית בי' כרת אינו בטל בפסח משום לא בדילי הגם משום לא בדילי לחוד לא החמירו היינו מעיקרא לא היו מחמירי' משום ה"ט לחוד, אבל מכיון שגזרו אומר דחמץ בפסח לא בטל משום דאית בי' תרתי שוב לא אמרו חוץ בפסח עצמו בחמץ שאין בו כרת כיון דאיכא מיהא משום לא בדילי מיני', ועוד משום דלא בדילי מיני' קרוב לגזור הא אטו הא שיש בו כרת וא"ש נכון: והנה הראי' שמביא תה"ד מהטריא"ק שכ' הרמב"ם שאסור לאכלו ומותר להשהותו הגם שאינו מאכל אדם ואע"פ שאין בו חמץ רק כ"ש וה"ה נוקשה ונלפע"ד מרמב"ם אין ראי' דרמב"ם לפי שיטתו דלא מצא טעם דס"ל לרבא חמץ במשהו רק משום דשיל"מ, והחמירו בחמץ גם בא"מ ואסמכוה' אקרא דכתיב כל מחמצת לא תאכלו כמ"ש בהלכ' מ"א בוודאי גם חמץ דרבנן לא בטל דהא קיי"ל כמסקנ' ר"א ביצה ד' ע"א דשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטל, הגם שאפשר לומר כיון דאינו מינו בכ"מ בטל ובחמץ החמירו דדוקא בחמץ דאורייתא החמירו ולא בדרבנן, הגם שי"ל כן ס"ל לרמב"ם ה"ה באינו מינו כיון דהחמירו בדאורייתא א"מ אטו מינו גם בדרבנן החמירו דלא יבוא להתיר גם בדאורייתא בא"מ כמו כל דשיל"מ: ועוד נ"ל דרמב"ם לפי שיטתו הוכיח דאפי' בדרבנן החמירו בא"מ אטו מינו, דהר"ן הקשה על הרמב"ם כיון דקיי"ל דר"ש קנסא קניס וגם לאחה"פ אסור לא הוי חמץ דשיל"מ ונדחק מאוד ביישובו ועיי' רמב"ן שהקשה לנפשי' קושי' זו, עוד הקשה רמב"ן לנפשי' מדס"ל לר"י דבטל והוא ג"כ ס"ל כר"ש, ונראה לפע"ד דקושי' מתורצת בחברתה, ע"פ המבואר בש"ע סי' תמ"ב דחמץ נוקשה שעבר עליו הפסח מותר ועיי' מג"א אפי' באכילה מותר, ולפ"ז חמץ נוקשה דרבנן הו"ל דשיל"מ אחה"פ שאינו בטל מן הדין, וחמץ דאורייתא הוא אין לו מתירין ואם יאמרו דחמץ דאורייתא בטל וחמץ נוקשה דרבנן לא בטל מחזי כחוכא לכן השוו מדותיהם ואמרו כל חמץ לא בטל ומיושב קושי' הר"ן כנ"ל, ומיושב ג"כ קושי' רמב"ן מר"י דס"ל דבטל לפמ"ש דעיקר דחמץ לא בטל הוא משום דחמץ דרבנן דשיל"מ הוא וזה למסקנת ר"א בביצה דשיל"מ אפי' בדרבנן ל"ב, אבל לפי הס"ד דש"ס ביצה דספיקא מותר בדרבנן ומצד הסברא כ"ש דבטל וכ"כ הה"מ פ"א מהלכ' יו"ט דספק שאסור בדרבנן הוא כ"ש מדלא בטל בדרבנן, ועיי' לח"מ שהקשה דבס"ד ס"ל איפכא מדקאמר ש"ס בשלמא למ"ד ספק יו"ט הו"ל דשיל"מ, כבר נשמר הפ"י מזה וכ' דהכי קאמר בשלמא למ"ד ספק יו"ט וכו' היינו למ"ד משום הכנה והוא דאורייתא, אבל בדרבנן כמו דס"ד דספק מותר כ"ש דבטל וא"ש: היוצא לנו עד דבא ר"א ואמר בדרבנן ספיקא אסור ואינו בטל כולהו אמוראי ס"ל דספק מותר ובטל, ונ"ל ר"י הכי ס"ל כי כן אין מקום להחמיר בחמץ משום דשיל"מ דחמץ דאורייתא אין לו מתירין ומשום חמץ דרבנן הא כל דשיל"מ בדרבנן בטל, ורבא ס"ל כמסקנת ר"א דאפי' בדרבנן ל"ב לכן ס"ל חמץ במשהו וגזרו א"מ אטו מינו כנלפע"ד והוא יישוב נכון ובמק"א הארכתי עוב בזה ואכ"מ: ולפ"ז מוכח דאפי' בדרבנן החמירו לאסור א"מ אטו מינו דהא כל עיקר דלא בטל הוא משום חמץ דרבנן ואם בדרבנן באינו מינו בטל, כ"ש חמץ דאורייתא דלא בטל רק משום חמץ דרבנן דמחזי כחוכא אם יקילו בדאורייתא ויחמירו בדרבנן, ואם בדרבנן באינו מינו בטל למה יחמירו בדאורייתא יותר אפי' בא"מ וע"כ גם בדרבנן משום חומרא דחמץ לא חלקו בין אינו מינו למינו, והא"ש דכ' הרמב"ם לשיטתו דטריא"ק הגם שאינו ראוי' למאכל אדם ואין אסור רק מדרבנן אסור במשהו הגם שנתערב בא"מ: וכ"ז לרמב"ם לפי שיטתו, אבל לפי דלא קיי"ל בטעמא דחמץ במשהו כרמב"ם, דחמץ ל"מ דשיל"מ כמ"ש הרמ"א יו"ד ססי' ק"ב, ובמג"א סי' תמ"ז דמחבר ע"כ לא ס"ל כרמב"ם שרוב שיטות ראשונים דלא כוותי' וחומרא בעלמא הוא בחמץ, מנ"ל להחמיר כ"כ אפי' בנוקשה אפי' אם נוקשה דאורייתא כיון שאין בו כרת וכ"ש אם נוקשה דרבנן הגם שי"ל משום לא פלוג ומשום דלא בדילי קרוב למגזר הא אטו הא, מ"מ ראי' אין לנו דלאסרו כ"כ: ואני בעניי מצאתי ראי' להתיר מתוך דברי רב עצמו, דיש מן הקושי' בסוגי' דפסחים כ"ט ע"ב דמפרש טעמא דרב דס"ל מב"מ ל"ב וכו' ושלא בזמנו במינו כר"י, מנ"ל לש"ס בפשיטות דכר"י ס"ל דלמא ס"ל כר"ש ור"ש קנסא קניס ובמינו אינו בטל ככל איסורים והא פריך לרבא והא קנסא קנס ומתרץ כי קנס בעין, ורב ס"ל דכ"כ קנס למשוי' ככל איסורים דמב"מ לא בטיל, אבל לגזור א"מ אטו מינו כ"כ האי ל"ק ויש מזה ראי' לשיטת תוס' ורשב"א בחולין צ"ז ע"ב דבדרבנן גם ר"י ס"ל מין במינו בטל וע"כ רב דאמר שלא בזמנו במינו אסור כר"י ס"ל: ובזה אתיישב לן דקדוק א' בסוגי' דמייתי ש"ס רב לטעמי' דרב ושמואל דאמרו תרוייהו כל איסורים שבתורה מב"מ במשהו, וקשה וכי פעם א' אמר רב כן הא אוקי רב אמורא ואמר כיון שנתן טעם בחתיכ' וכו' ואוסר כה"ח מפני שהם מינה, ובסוגי' דט"ח ג"כ אמר רב כן, ונ"ל מלישנא דרב דאמר כל איסורי' שבתור', מדדייק איסורים שבתורה ול"א סתם כל איסורים, נראה דוקא שבתורה אבל בדרבנן בטל, ולכן מייתי להא דאמר רב כל איסורים שבתורה דמזה מוכה תרתי דס"ל דמב"ר לא בטל וס"ל דוקא בדאורייתא ל"ב ומוכח נמי דרב אח"ז כר"י ס"ל דאי ר"ש הא בדרבנן מב"מ בטל, ומאידך מלתא דרב לא ידענו דבדרבנן ס"ל דבטל וא"ש, ומיושב קושי' רמב"ן בע"ז ע"ג ע"ב דמייתי ש"ס על רב ושמואל תני' כוותי' כל איסורים שבתורה במינו במשהו והקשה הא איכא ר"י דס"ל מב"מ לא בטל ופליגו תנאי טובא בזה, ולמ"ש א"ש דמביא תני' כותי' כמו שאמרו רב ושמואל דאיסורי' שבתורה לא בטל ובדרבנן בטל וכן תני' בברייתא כוותי' דקתני כל איסורי' שבתורה דייקא ועיי': ולפ"ז ע"כ הא דאמר רב שלא בזמנו במינו אסור הוא דוקא בחמץ דאורייתא אבל בנוקשה דרבנן לא דהא בדרבנן ס"ל מב"מ בטל, ממילא נשמע הא דאמר בזמנו בין במינו בין בשא"מ אסור דוקא בחמץ גמור ולא בנוקשה דאי בכל חמץ איירי אפי' בחמץ נוקשה דרבנן איך אמר שלא בזמנו במינו אסור וקאי על כל דאיירי בי' בזמנו דשלא בזמנו במינו אסור הא נוקשה שלא בזמנו גם במינו בטל, וע"כ גם בזמנו ליכא איסור בין במינו בין אינו מינו רק בחמץ גמור, ול"ג נוקשה אטו חמץ גמור שאינו בטל, ואפי' בפסח עצמו לא גזר נוקשה אטו חמץ גמור: ואין לדחות דלמא רב ס"ל נוקשה דאורייתא דהא כ' תוס' ריש פסחים ורא"ש ר"פ כ"ש אפי' לר"י דחמץ לפני ואח"ז אסור אפי' אי נוקשה אסור מדאורייתא מ"מ לפני ואח"ז מותר מדאורייתא וא"כ אפי' תימא דס"ל לרב נוקשה דאורייתא מ"מ אח"ז ולפני זמנו אינו אסור מה"ת, ובטל אפי' במינו, וע"כ דלא קאי בזמנו רק בחמץ שיש בו כרת שאסור שלא בזמנו מה"ת, והיתה לבאר הגם דכ' תוס' ריש פסחים דנוקשה לאח"ז אפ' למאן דס"ל דנוקשה דאורייתא ואח"ז דאורייתא מ"מ נוקשה אח"ז מותר אפי' מדרבנן, א"כ ממאי דאמר רב שלא בזמנו היינו אח"ז במינו אסור אין להוכיח דרב לא איירי בפסח רק בחמץ שיש בו כרת