כתב סופר אורח חיים קסג

ובין כך אפי' קבל אחריות מותר, ונקיט לקולא במלתא דקנסא דרבנן וגם דמסתבר טעמא דמתיר כן נ"ל ועיי': אלא ניהי שכתבנו דממתני' דהגוזל ליכא ראי' דבקבלת אחריות קנס ר"ש ואפי' מתני' ר"ש י"ל דלא מוכח רק דאסור לדידי' אבל יש לי הוכחה דרבים הם האוסרי' גם לאחרים, והוא מסוגי' ש"ס ב"ק צ"ח ע"ב דאמר ר"ח מתני' ר' יעקב היא דרבנן ל"ל בחמץ דאומר לו הרי שלך לפניך מדפליגו בשור הנסקל ואי ס"ל דכה"ג רק לדידי' אסור לר"ש י"ל כ"ע גם רבנן מודו בחמץ אחה"פ דאומר לו ה"ש לפניך דהרי מחזירו שלו דבר שיוכל ליהנות ממנו, וקמ"ל דמחזיר מותר להחזיר הגם שאסור לדידי', ודוקא בשור הנסקל וכיוצא בו דאסור לבעליו ס"ל לרבנן דאין זו החזרה דבר שאסור לכ"ע ה"ה כעפרא בעלמא וי"ל מתני' ככ"ע אלא ע"כ דס"ל לר"ח לר"ש לכ"ע אסור הגם שגוף של העובר אינו שלו וכן יש להוכיח מדהקשה רבה עליו א"כ יפלגו בחמץ בפסח, י"ל דרבותא קמ"ל לר' יעקב דאי הוי מפלגי בחמץ בפסח ה"א דר"י ס"ל כר"ש ולכן ס"ל דאומר לו ה"ש לפניך משום דשרי לנגזל קמ"ל בשור הנסקל וטובא קמ"ל הגם דאסור לבעליו יוכל להחזירו וע"כ דס"ל דאסור לכ"ע, ויש לדחות לדבריו דר"ח קאמר דאמר מתני' דוקא ר' יעקב ע"כ דס"ל דלר"ש לכ"ע אסור והשיב לדבריו אבל מר"ח עצמו יש הוכחה, וכן יש להוכיח מדמסיק מאן שמעת לי' דאמר עד שלא נגמר דינו רבנן וקסברו בחמץ אומר ה"ש לפניך ש"מ דפליגו בגומרי' דינו שלא בפניו, י"ל דכר"ש ס"ל לכן בגזל חמץ אומר לו ה"ש לפניך וע"כ דס"ל לר"ח ורבה בר שמואל דבחמץ לכ"ע אסור, ויש לדחות דהכי קאמר עכ"פ צריך לומר דיש לחלק בין שור הנסקל לגזל חמץ שוב י"ל מתני' ככ"ע דלא כר"ח, אבל מר"ח עצמו מוכח שפיר דס"ל דלכ"ע אסור, וכיון דר"י בירושלמי ורבה בש"ס דילן ס"ל דאסור לכ"ע, ומאן דמתיר בירושלמי יחידאי הוא, בוודאי ראוי' למיזל להחמיר יחיד ורבים הלכה כרבים וכ"ש דמאן דמתיר לא נמצא בש"ס דילן, ומאן דאוסר הוא בש"ס דילן, ראוי' לנו למנקט להלכה כמאן דאוסר: שבתי וראיתי כי יש להביא נגד זה ראי' מש"ס דילן דהלכה כמאן דמתיר הנה קשה לי על האוסר ממתני' דפסחי' דקתני חמצו ש"י וכו' אחה"פ אסור בהנאה ושל נכרי וכו' מותר ולמה לא קתני במתני' רבותא אפי' חמצו ש"נ שע"ע הפסח אסור כגון שקבל ישראל אחריות וחמצו של ישראל היינו שהגוף של ישראל והו"ל למנקט חמץ של נכרי שישראל קבל עליו אחריות אסור ושלא קבל אחריות מותר וקשה על מאן דאוסרו ולמאן דמתיר לק"מ הגם שכתבנו דמודה דלדידי' אסור מ"מ א"ש מתני' דהא קתני חמץ וכו' אסור משמעות הלשון דהחמץ אסור בהנאה לכ"ע, וזה דוקא חמצו של ישראל ממש אסור לכ"ע ושל נכרי מותר היינו שאין איסור עה"ח עצמו, אבל לדידי' יש שאסור כגון שקבל אחריות, ודבר זה נדע ממתני' דגוזל דאסור מיהת לעובר עצמו כמ"ש, אבל למאן דאוסר בירושלמי דוודאי לכ"ע קאמר דהא קאי על מתני' ואמר אסור היינו החמץ עצמו קשה כהנ"ל וצ"ע: וצריך לומר מאן דאוסר ס"ל מתני' ר"י וס"ל כדהי' ס"ל לראב"י תחלה, לפ"ז לרבא דמוקי מתני' כר"ש ול"ל דראב"י וראב"י בעצמו הדר בי' כמבואר כ"ז בסוגי' דפסחים מוכח ממתני' דוקא בשגוף החמץ של ישראל אסור לכ"ע, אבל כשקבל אחריות מותר והיינו לאחרי' דלדידי' מוכח ממתני' דב"ק דאסור דמסתמא ג"כ אתי' כר"ש אבל לאחרים שרי, וכי כן הגם דרבה בסוגי' דידן ור"י בירושלמי אוסרי' הרי איכא תרי נגד תרי דמתירי' ואזלי' לקולא בדרבנן ועוד הלכה כרבא דהוא בתרא בכ"מ, ועוד י"ל גם ר"ח הכי ס"ל אלא דס"ל דמתני' דפסחים כר"י והלכה כוותי' וס"ל מסתמא גם סתם מתני' דב"ק כר"י משו"ה אמר מתני' ר' יעקב היא, אבל להלכתא דסתם מתני' דפסחים ר"ש וקיי"ל כוותי' דר"ש מוכח דלאחרים מיהת שרי כשגוף החמץ אינו של העובר ולדידי' אסור כמ"ש ועיי': המורם מדברינו כל שהגוף אינו של העובר לדידי' אסור דמוכח כן ממתני' דהגוזל, ולאחרים שרי דמוכח כן ממתני' דפסחים, והה"נ בגזל חמץ מישראל או מנכרי לדידי' אסור אחה"פ ומותר לבעליו ולאחרים: וכאשר התבוננתי עוד הוספתי תבונה דיש להקל בשקבל אחריות דאפי' לדידי' שרי' ויש להחמיר דבגזל חמץ אפשר גם לאחרים אסור, ואפרש שיחתי, הנה המג"א הלכ' ר"ה סי' תקפ"ז סעיף ג' כ' דישראל שגזל ע"ז אין להם ביטול מדאורייתא דכשלו הוא כיון דבאחריותו קאי כמו חמץ, ורבים ראו כן תמהו הלא בחמץ לולי קרא דלא ימצא שום מציאות לא ס"ד שיהי' עובר בב"י ע"י קבלת אחריות, ומנ"ל בע"ז דע"י קבלת אחריות מחשב כשלו, ועיי' ח"ס חאו"ח סי' ס"ב ד"ה וכן קשה על המג"א וכו' שמיישב דברי המג"א בטוב טעם ודעת באמרו דיש חילוק בין גזלן שרוצה לזכות בו ולהחזיק בו כשלו הגם דל"ק מ"מ דעתו שיהי' שלו ומתחייב באחריות זה מחשב יותר כשלו מאם קבל עליו אחריות ואין דעתו לזכות בו, ומביא המג"א ראי' מדחזינן בחמץ דעובר בשקבל עליו אחריות מקרא דלא ימצא, ולא מוקמי' קרא לגזל חמץ דמסתבר טפי מקבלת אחריות דעלמא ש"מ דלגוזל חמץ פשיטא שעובר וא"צ קרא, ומינה בע"ז דמחשב כשלו אלו דברי קדשו זצ"ל וש"י, לפ"ז אומר אני דאין להביא ראי' ממתני' דב"ק דבקבלת אחריות לדידי' אסור לכהפ"ח די"ל גזל שאני דמחשב כשלו יותר משקבל אחריות בעלמא וגם אין להביא ראי' ממתני' דפסחים דגזל חמץ שלאחרים מיהא שרי די"ל דוקא בשקבל אחריות מותר לאחרים עכ"פ או דמותר גם לדידי' ושאני גזלן דגרע דמחשב כשלו יותר, והא דלא קתני חמצו של נכרי דגזל ישראל במלתא דלא שכיח ובאיסורא בא לידו לא איירי, וי"ל גם ר"ח בב"ק ס"ל בקבלת אחריות מותר לאחרים עכ"פ, ובגזל חמץ דוקא ס"ל דאסור לכ"ע וכן מאן דמתיר בירושלמי בקבל אחריות מודה בגזל חמץ דאסור גם לאחרים: וי"ל עד"פ דפלוגתא דאמוראי בירושלמי תלי' בפלוגתא דאביי ורבא בע"ז מ"ב ע"א דמג"א מביא ראי' משם דכל שמתכוין לקנותו הגם דלא קנה אין לה ביטול דמחשב כשלו ועיי' באורו במחצית השקל הגם דאביי לא ס"ל התם הכי דמחשב כשלו הלכתא כרבא עיי"ש, וי"ל מאן דאוסר בירושלמי הוא ממתני' דב"ק וס"ל כאביי בע"ז דמתכוין לקנות לא מחשב כשלו וה"ה כשקבל אחריות דאסור, ומאן דמתיר ס"ל כרבא ואיכא חילוק בין גוזל למקבל אחריות, וכיון דהלכתא כרבא בע"ז הה"נ הלכתא דכשקבל אחריות מותר ובגזל חמץ הוא דאסור ויש להאריך עד"פ: ומ"מ נ"ל לדינא אין להקל בשקבל עליו אחריות רק לאחרים דממתני' דפסחים אין ראי' רק דלאחרים שרי וכן ממאן דמקיל בירושלמי אנו אין לנו רק דס"ל דלאחרים שרי וכן הסברא נוטה דלדידי' אסור דראוי' לקנסו כיון שעבר ואין טעם הירושלמי למאן דמתיר דחמץ של נכרי היא וישראל הוא דעבר מספיק רק שיהי' מותר לאחרים כמ"ש, וכן יש לדייק מלשון הרמב"ם כמ"ש, וכ"ז בקבלת אחריות, אבל גזל חמץ דגרע אפשר דאסור לכ"ע כמ"ש, אלא הגם שאפשר שכן הוא מ"מ מסתבר יותר דלא הטילו איסור על החפץ דסוף כ"ס לאו דילי' ממש הוא ועומד להחזיר כנלפע"ד: וכאשר בינותי בספרים מצאתי ראיתי באלי' רבה סי' ת"מ בשם ראב"ן דחמץ ש"נ שקבל ישראל אחריות אסור באכילה ומותר בהנא' וכ' דמשמע לו כן ממתני' דקתני של נכרי אחה"פ מותר בהנאה משמע דאסור באכילה ומפרש לה בשקבל ישראל אחריות: ויש להעמיס שיטתו בדברי הרמב"ם שכ' דאחה"פ מותר לו לאכלה והדיוק אבל בשקבל אחריות אסור י"ל דוקא באכילה הוא דאסור אבל בהנאה מותר גם בשקבל אחריות, אלא דיפה כ' האלי' רבה דרוב ראשונים לא ס"ל הכי כדאית' בסי' תמ"ח, כוונתו מדכ' הרי"ף ורא"ש דהא דקתני מותר בהנאה איידי דרישא נקיט הכי ולא אמרו דסיפא בשקיבל אחריות, ויותר הי' לו להביא מירושלמי דמביא הרא"ש דמתרץ מתני' מקום שאין אוכלין פת ש"נ ולא מתרץ מתני' כה"ג, וי"ל דירושלמי אזיל למאן דאוסר בירושלמי כשקיבל אחריות גם בהנאה, וי"ל ראבי' ס"ל כמאן דמתיר וס"ל מאן דמתיר לא מתיר רק בהנאה כן י"ל, אבל לא משמע הכי לפי הטעם דאמור בירושלמי וכן מרי"ף ורא"ש נראה דלא נ"ל לפרש מתני' כה"ג ולא נראה להו לחלק בשל נכרי בין אכילה להנאה או דאסור בין באכילה בין בהנאה או דשרי בשניהם ותלי' בפלוגתא דירושלמי הנ"ל, והדרינן לדברינו ובאורינו בפלוגתא דירושלמי דפליגו אם על החמץ הטילו איסור ואסור לכ"ע כבמתני' דקתני אסור או דלאחרים שרי, ונקטי' להלכתא כמאן דמתיר, לא משום דבמלתא דרבנן אזלינן להקל אלא משום דלרבא ע"כ הכי הוא זהו אשר העלתה מצודתי בדין זה בעזה"י: ותבנא לדינא בנדון שלפנינו ונבאר פרטי הדברים א' לא', א) לדידי' אסור אפי' בהנאה ממילא נשמע דאסור למכור ע"מ לקבל שכרו מן הנכרי עבור המכירה דמשתכר באסורי הנאה, וקרוב לומר אפי' בחנם בלא דמי עבור טרחתו אסור דהוי כנותן אה"נ, במתנה דאסור משום דנהנה במתנה זו דמחזיק לו המקבל טובה עבורו' ועיי' פלתי סי' ק"י, אלא יחזיר לנכרי החביות בעל החביות, ואפי' לדעת מג"א דיש בכה"ג משום שמא יחזור וימכרנה לישראל הוא לשיטתו אזיל דאסור לכ"ע, אבל לדעתינו דמותר לאחרים ליכא חשש שיחזור וימכרנה וכ"כ ודאי ליכא למיחש שמא ימכרנו הנכרי והוא בלא יודעים מי שקנה מחביות זה ויחזור ויקנה ממנו זה חשש רחוק ביותר, דהוא מיעוט' דמעוטא בעולם ול"ח לי' כנ"ל, ב) לאחרים שרי אפי' בשתי' ויכולים לקנות מן הנכרי, אבל לישראל עצמו אסור לקנות אם מוכר באיסור בשליחות הנכרי דעוברים אלפני עור ולכהפ"ח מסייעים ידי ע"ע, אבל ממי שקנה מישראל זה מותרים לקנות ואפי' מישראל דהא לאחרים שרי ואפי' מי שקנה מישראל באיסור וסייע ידי ע"ע דלא מצינו שקנסו רבנן משו"ה כנלפע"ד להלכה ולמעשה בעזרת אומר ועושה, הכ"ד אוה"נ דש"ת באהבה חותם בברכה. פ"ב מוש"ק א' דר"ח אייר תרכ"ט לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל