כתב סופר אורח חיים קסב

דחטא והחטיא רבים דראוי' לקנסו לא לבד שלא ירויח אלא שיפסיד מקרנו, קרני רשעי' יגדע, למען לא יוסיף לעשות דבר הרע הזה, וישמעו אחרים ויאמרו על מה זה ומה זה קנסוהו, ישמעו רחוקים מדבר ה' וייראו, ולא יעברו בפסח על בל תותירו גם הוא ישוב אל ה' וירחמהו, הכ"ד אוה"נ חותם בברכה מרובה. כ"ד א' אייר תר"ל לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה פד במוצא מנוחה, יונה ימצא בו מנוח הצלחה והרוחה, ה"ה מע"כ תלמידי רב חביבי הרב המופלג המאוה"ג חרץ בע"פ ותיק פרח שושן, מלא ישן נושן כש"ת מו"ה יונה ב"פ נ"י אבדק"ק אורשא יע"א: מע"י אצבעותיו בעתו ובזמנו קבלתי אבל לא בעתו, יפה דברת אבל לא בזמנו כי בתחלת הזמן טרידנא ביותר ושאול אני לתלמידים לפקח על עניינם ובלמודם, מ"מ למלאות מבוקשך פניתי בין הפרקים לעיין בשאלתך והוא ע"ד ישראל א' שנותן לו נכרי בחנו' ובמרתפו חביות של יי"ש למכור במדה וגם חביית כולה בשלימות', ובמדה שהוא מודד, מודד לו ונותן לו שכר עבור טרחת המכירה והחביות והיי"ש על אחריותו של ישראל, שאם יארע תקלה בחביות ויי"ש צריך לשלם, וישראל נותן לנכרי לפרקים ע"פ חשבון דמי זביני, ומקבל ממנו אח"כ שכרו משלם, וכשהגיע פסח נשארו איז' חביות במרתפו של ישראל שבביתו ועבר בב"י כדין המקבל אחריות על חמצו של נכרי בבית ישראל, ועיני תלמידי כיונה שוטטו במ"ש המג"א סי' ת"מ וח"י ופרמ"ג בדין זה ונפשו איותה לשמוע חוות דעתי העני' בדין זה להלכה ולמעשה, וזה החלי, בעזרת צורי וגואלי: הנה הח"י כ' שמציאה מצא דאיכא פלוגת' בזה בירושלמי פ' כ"ש הלכה ב', נכרי שהפקיד חמצו ר' יונה אומר מותר, ור' יוסי אומר אסור, אמר ר' יונה חמצו של גוי הוא וישראל הוא שעבר עליו הרי דמסיק בירושלמי כר' יונה דמותר מטעם שחמצו של גוי הוא, ואפי' הוא ספיקא דדינא, בחמץ אחה"פ אזלינן בספיקא להקל אלו דבריו, פרמ"ג באשל אברהם מביא גרסא אחרת בירושלמי ר' יוסי אומר אסיר חמצו של גוי וישראל הוא דעבר עלי' וכשאני לעצמי נ"ל דגרס' הח"י בירושלמי נכונה טפי דלפי הגרסא שמביא הפרמ"ג דר' יוסי נותן טעם לדבריו דחמצו של גוי הוא וישראל עבר, והיינו וכיון שעבר בב"י אסור, אין בזה טעם נגד מה דס"ל לר' יונה דמותר וגם הוא ידע דישראל עבר עליו אלא דס"ל כיון דגוף החמץ אינו של העובר לא קנסו חכמים ומה אהדר לי' ר' יוסי דאסיר דחמצו של גוי הוא וישראל הוא דעבר הלא ידע ר' יונה דשל גוי הוא וישראל עובר ומה חידש ומה מוסיף, אבל לפי גרס' הח"י א"ש דר' יונה דמתיר טעמא קאמר דמותר דחמצו של גוי הוא דגוף החפץ של גוי הוא וישראל עבר עלי' הגם שעבר עלי' כיון דעיקר החמץ של גוי הוא אין ראוי' לקנוס ולאסור חפץ של נכרי, ומאן דאוסר צ"ל כיון שגזרו אומר חמץ שעבר עליו הפסח שעבר בב"י אסור לא הוציאו מן הכלל של נכרי דכל שעבר ישראל עליו בב"י אסור, ומסתבר טעמא דר' יונה להתיר': והנה הרמב"ם ז"ל פ"ד מחו"מ הלכה ג' כ' נכרי שהפקיד אצל ישראל וקבל ישראל אחריות חייב לבערו ואם לא קבל אחריות מותר לקיימו בפסח ומותר לאכלו אחה"פ שברשות הנכרי הוא, מדכ' בשלא קבל אחריות מותר אחה"פ משמע הא קבל אחריות אסור אחה"פ, וכן דייק הפרמ"ג מרמב"ם, ולפמ"ש דגרס' שלפניו עיקר קשה על הרמב"ם דפסק להחמיר כיון דמסיק בירושלמי טעמא דמתיר, ועוד הא כל עיקרו דרבנן הו"ל למפסק להקל וצ"ע: ועלה במחשבה לפני ליישב שיטת הרמב"ם בהקדם מה דצל"ע על מ"ד בירושלמי דמותר ממתני' דפ' הגוזל קמא גזל חמץ ועבר עה"פ אומר לו ה"ש לפניך והנה הפר"ח בסי' תמ"ח מביא ראי' משם דחמץ של ישראל שעה"פ אסור לכ"ע דהא הנגזל לא עבר בב"י וגם אינו ברשותו לבערו והגזלן הוא דעבר ואסור גם לנגזל ש"מ דלכ"ע אסור עיי"ש, ומינה דישראל שעבר בב"י על חמץ שאין הגוף שלו רק באחריותו קנסו כ"ש ג"כ וקשי' למ"ד בירושלמי דלא קנס היכא דגוף אינו שלו, ואין מקום לחלק בין הגוף ש"נ או של ישראל מ"ש סוף כ"ס אין הגוף של העובר וצ"ע: אמנם כן ראיתי אחרי רואי ברי"ט אלגזי בכורים פ"ה דף מ"ח דדחה ראי' פר"ח די"ל מתני' ר"י היא דחמץ אחה"פ אסור הגם דסתם מתני' דפסחים ר"ש וראב"י בעצמו הדר ביה ומתרץ מתני' כר"ש, י"ל דב' סתמ' סתרו אהדדי וקי"ל כמתני' דפסחי' שהיא במקומה, וזה דוחק לומר דסתרו סתם משניות אהדדי הגם דמצינו כן מ"מ כל דאפשר להשוותם עדיף וי"ל יותר דר"ש הוא ולכ"ע אסור, עוד כ' די"ל מתני' ר"ש היא ולא אסור אלא לעובר ובאמת לנגזל מותר וקמ"ל טובא הגם דלגזלן אסור מותר להחזיר ולא מקרי נהנה במה שמחזירו דמעיקרא שלו היה ומחזיר לו שלו עיי' בו, לפ"ז ל"ק אל מאן דמתיר בירושלמי כשהגוף אינו לעובר די"ל דמתני' דהגוזל כר"י וס"ל מתני' דפסחים ג"כ כר"י אתי' כדס"ל לראב"י תחיל' ועיי' רשב"א חולין ד' ע"ב שכ' דסברוהו הא מני ר"י היינו כראב"י ואין זה דוחק הגם דראב"י הדר לא משום קושי' הדר אלא מסברת עצמו עיי"ש ובחי' ר"ן ותוס' פסחים כ"ח ע"ב, וי"ל מאן דמחמיר ואוסר בירושלמי ס"ל כרבא דמתני' דפסחים ר"ש ומסתמא סתם מתני' דב"ק ג"כ כר"ש ומוכח משם דגם כשאין הגוף של העובר קנס ר"ש כנ"ל: לפ"ז לפי דקיי"ל כרבא דמתני' דפסחי' כר"ש וכן מתני' דהגוזל ממילא הלכתא ג"כ כמאן דאוסר בירושלמי בישראל שקבל אחריות דאסור אחה"פ הגם שאין הגוף של העובר: שבתי וראיתי דיש לקיים הלכתא כמאן דמקיל בירושלמי, בשנאמר מילתא בטעמ' וסברא בפלוגת' דר' יונה ור"י בירושלמי ולהסביר ולהמתיק טעמא דמתיר דחמצו ש"נ הוא וישראל הוא דעבר, נ"ל הנה לולי הראי' שמביא הר"ן פסחים מש"ס חולין ד' ע"ב ה"א דלא קנסו רק לדידי' ולאחרים שרי ככל קנסא דקנסו רבנן לעובר ולאחרים שרי, אלא דר"ן מביא ראי' מסוגי' הנ"ל דגם לאחרי' אסרו, וצ"ל דלא הטילו איסור אקרקפתא דגברא העובר אלא על החפץ שנעבדה בה העבירה ועיי' נב"י קמא חאו"ח סי' י"ח וי"ט והארכתי במק"א ואכ"מ, וי"ל מסברא דוקא אם החמץ של העובר הטילו איסור על החפץ דשלו של העובר אסרו, אבל כשהחמץ של נכרי או של ישראל אחר והוא ע"י קבלת אחריות עבר עליו וראוי' לקנוס אותו ולהניח איסור על גופו, אבל על החמץ עצמו לא הטילו איסור, דשל אחר הוא כטובי' חטא וזינגוד מנגד, וי"ל מעתה פלוגתא דאמוראי בירושלמי קאי שם על מתני' דפסחים חמץ של ישראל שע"ע הפסח אחה"פ אסור בהנאה, פשטות לשון המשנה אסור דחמץ עצמו אסור דהא קאי על החמץ דהאיסור על החמץ עצמו, וע"ז פליגו בקבל אחריות אם החמץ אסור היינו אם אסור לכ"ע כמו חמץ ש"י עצמו, ומפרש הירושלמי טעמא דמאן דמתיר חמצו ש"נ הוא היינו הלא הגוף של נכרי וישראל הוא דעבר מה להו לאסור חמצו של נכרי ישראל הוא דעבר בב"י ולדידי' ראוי' לקנוס שלא יהנה ממעשיו הרעים אבל על החמץ שאינו שלו אינו ראוי' להטיל איסור והסברא נכונה, ומאן דאוסר צ"ל דס"ל משום לא פלוג אסרו גם זה לכ"ע, או דס"ל דיש לחוש כיון שאסור לדידי' ושרי לאחרינא יטעו דחמץ של ישראל ג"כ מותר גם לאחרים כמו כשקבל אחריות, וכעין זה כ' הר"ן בע"ז לענין איסור הנא' סתם יינם כיון שאסרוהו בשתי' הוצרכו לאסור ג"כ בהנאה שלא יטעו דגם יי"נ ממש מותר בהנאה עיי"ש, ועיין ר"ן ביצה בסוגי' דספק מוכן באיסור בכדי שיעש' לאחרים עיי"ש כנ"ל לבאר ולפרש פלוגתא דאמוראי ע"ד נכון: לפ"ז לק"מ ממתני' דהגוזל גם להלכתא דמתני' כר"ש לפמ"ש לכ"ע לדידי' אסור ולפמ"ש הרי"ט אלגזי די"ל מתני' הגם דלנגזל שרי מ"מ קמ"ל רבותא דמותר להחזיר וליכא משום שנהנה בהחזרתו לפ"ז הגם דקיי"ל דלר"ש אחה"פ אסור לכ"ע דמוכח כן מסוגי' דחולין ד' ע"א כמ"ש ר"ן משם לא מוכח רק כשהגוף של ישראל, אבל ע"י קבלת אחריו' ליכא ראי' משם, וי"ל גם לדידי' לא קנסו, אלא ממתני' דב"ק איכא ראי' דקנס ר"ש גם כשאין הגוף שלו, אבל משם ליכא ראי' רק דאסור לדידי', אבל שהחמירו כ"כ לאסור גם לאחרים אין ראי' והחילוק רב מסברא כמ"ש כנ"ל: ויש לי סמוכים לדברינו, מדיוק לשון ברייתא פסחים ל"א דקתני ישראל שהלוה לנכרי אחה"פ עובר וכ' רש"י אם נהנה אחה"פ ובמתני' קתני ישראל שהלוה לנכרי אחה"פ אסור בהנאה, וצ"ל למה לא קתני בברייתא אחה"פ אסור בהנאה כבמתני' ולמה נקיט לשון משונה ומעוקם עובר והוא דקדוק עצום דבעי יישוב, ולמ"ש י"ל עפמ"ש תוס' בסוגי' שם כדמפרש פלוגתא דברייתא בין לאביי בין לרבא בישראל קונה משכון מנכרי ובדרי"צ קמפלגי הגם בשעת הלואה אינו קונה משכון מ"מ לא גרע מקבלת אחריות עיי"ש, והש"ש עפמ"ש דאם הגוף של ישראל הטילו איסור עה"ח ואסור לכ"ע, אבל כשאין הגוף שלו לא הטילו איסור על החמץ, רק על גברא העובר, מדויק לשון הברייתא דישראל מנכרי ל"ק הגוף אלא דהוא כמקבל אחריות וגוף ש"ת לכן לא קתני אחה"פ אסור בהנאה דמשמע דהטילו האיסור על החפץ דאסור לכ"ע ואינו כן שאינו אסור רק לעובר עצמו, ולכן קתני בהאי לישנא אחה"פ עובר שהוא העובר עובר אחה"פ כשאכלו ולאחרים שרי, ונקיט בסיפא ג"כ כהאי לישנא איידי דרישא אבל מתני' בישראל שהלוה לנכרי לאביי משום דלמפרע גובה ולרבא דאמר מעכשיו דגוף של ישראל בפסח הו"ל כחמצו של ישראל ממש שפיר קתני אחה"פ אסור בהנאה שאסור לכ"ע, וא"ש לשון מתני' ובריית' בדיוק מאוד ויש להאריך בזה בסוגי' שם ועיי': ויש להעמיס דברינו בשיטות ובלשון הרמב"ם דמ"ש אם לא קבל אחריות מותר לקיימו ומותר אחה"פ לאכלו, כוונתו דזה שמותר לקיימו בביתו ואינו עובר מותר אחה"פ לאכלו, והדיוק הא קבל אחריות ועבר בב"י אחה"פ אסור לו לזה שקיימו באיסור, אבל לאחרים בין כך