כתב סופר אורח חיים קסא

וכאשר בינותי בספרים מצאתי ראיתי בדבר זה בחמץ שבטלו אחה"פ אם חליפיו מותרים נחלקו גאוני עולם מוסדי דור ז"ל בעל תשובת חו"י בסי' מ"ו חוכך להחמיר, ובסי' מ"ח הגאון בעל עבודת הגרשוני תמה על דהפריז המדה כ"כ ונוטה להחמיר דהרי כמה מראשונים דס"ל דכל חליפי אה"נ מותרים, ובמלתא דרבנן יש לנו למיזל לקולא דהא לכ"ע אינם רק איסור דרבנן, אלא שאימת רבו הב"ח עליו שכ' בס' תמ"ג ובסי' ת"ן נראה דס"ל כאות' שיטות דס"ל לאסור, ומסקנתו הגם דחמץ שבטלו אחה"פ אסור, מ"מ נ"ל מסברא דאין לאסור החליפין, אלו דרכיו ז"ל, הנה לא גילה לנו טעמו אם משום די"ל דבאה"נ דרבנן כ"ע מודים או דס"ל דחמץ שבטלו דליכא רק משום הערמה אין להחמיר כ"כ, והנה אנחנו הטעמנו טעם דבכה"ג חליפי חמץ מותרים אלא שהראנו לדעת דרשב"א וריטב"א ס"ל גם כה"ג אסור לדסוברים חליפי' אסורים, והלום ראיתי אחרי רואי בסברא דבי רב רבנן אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס או"ח סי' קמ"ז דמביא פלוגתא דחו"י ובעל עבודת הגרשוני, ונראה דמסכים עם בעה"ג, ושם ציין על תשובת פ"י, ומתוך קצורי דברי קדשו למדתי שהרגיש לפי דברי תשוב' פ"י דע"ע מסתמא מבטלין החמץ הי' מוכח דגם כה"ג חליפי' אסורים, ובל"ס כוונתו, ממ"ש רש"י ותוס' דלדדהו אסור הגם דברייתא כר"ש, ותשובת פ"י לא דן על איסור חליפין מסוגי' שם, אלא דמביא ראי' דחמץ שבטל אסור אחה"פ לר"ש, ומינה ממילא נשמע מרש"י ותוס' דגם חליפי' אסורים, ולפמ"ש לעיל דגם תוס' רש"י כרא"ש ס"ל דמותרי' עכ"פ בחמץ שבטלו, אין לנו מאן דאסר אלא הרשב"א וריטב"א: אלא אבא רבינו הקדוש זצ"ל דוחה דברי תשוב' פ"י מסברא באמרו דביטול של ע"ע בוודאי ל"מ דלא מבטלו בלב שלם כיון דאם נתחמץ להם בפסח מניחים בביתם ולא חשו לאיסור ב"י עיי"ש, ויש להצדיק הגאון בעל תשובת פ"י אבל נ"ל ראי' דרשב"א וריטב"א ס"ל כח"ס דקשה לי טובא הקשו כדמוקי ש"ס בריית' כר"ש מה מרויחי' הא שניהם דרבנן, ותירצו מה שתירצו, ולא קשה להו גם אי בריית' כר"י דהא שני' כתבו שם תחלה כדמוקי ברייתא כר"י צ"ל דס"ל כראב"י הגם דראב"י הדר בי' לא מסברא הדר בי' א"כ גם לר"י קשה דהא ע"ע מבטלין וליכא לר"י אחה"פ רק איסור דרבנן וצ"ע, מזה מוכח דס"ל דביטול דע"ע לא מהני כסברת הח"ס זצ"ל: אלא לפ"ז מוכח דרא"ש ס"ל אפי' בחמץ דלא ביטל דחליפיו מותרין אחה"פ ורשב"א וריטב"א ס"ל כשלא בטלו אסור, וכן מוכח מרש"י לפי גרסא שלפנינו ותוס' דס"ל הכי כמובן למעיי' היטב בדברינו ורבו האסורים, מ"מ כיון דרשב"א בעצמו נראה דס"ל דחליפי' אפי' באה"נ דאוריית' מותרי' אלא דס"ל לשיטת רש"י ודעימי' ליכא חילוק בין דאורייתא לדרבנן וריטב"א בקדושין ג"כ ס"ל אפי' בדאורייתא מותר וכן היא שיטת רמב"ם ורמב"ן ור"ן, וכן נראה דעת המחבר סי' תמ"ג כמ"ש המג"א שם, סמוכו לנו להקל עכ"פ באיסורי דרבנן דגם הטור ס"ל דמותר וסמוך לבי לא אירא וכ"ש וקו"ח היכא דביטל ולא ביער אפילו במזיד דבארנו דכ"ע מודים בדרבנן כי האי, וטעמנו בו טעם לשבח כנלפע"ד: עוד רגע אחת אדבר קודם שנבוא לנדון שלפנינו וירווח לנו, הנה המג"א סי' תמ"ג כ' דבי"ד סי' קל"ב מבואר אפי' יי"נ דתופס דמיו אם משך הנכרי היין אצלו ואח"כ נתן את דמיו שרי מאחר שקנה הנכרי במשיכה לא הוי די יי"נ ולדידי' לעולם אסור הואיל ונהנה מיי"נ, אבל בחמץ שרי גם לדידי' גם להב"ח אלו דבריו זצ"ל, הנה לא ידענו חילוק בין יי"נ לשארי אה"נ כיון כשמשך הנכרי תחלה ליכא תפיסת דמי' ולדידי' אסור משום שנהנה מה לי יי"נ או שארי איסורים וצ"ל דביי"נ משום חומרא דע"ז החמירו טפי כן י"ל באפשר אבל לא ידעתי מנ"ל למג"א לחלק בפשטות כן כאומר הלכה מפי ספרים, ועוד תמה אני הלא הרא"ש ר"פ השוכר כ' ולדידי' אסור כמו במכרן וקידש וכו' ואי במכרן וקידש ליכא איסור רק כשקבל דמיה' קודם שמשך הקונה איך מדמה מלתא דמשך עד שלא נתן דמי' ביי"נ מהא דמכרן וקדש הא שם בכה"ג הדמים מותרים וע"כ דס"ל לרא"ש בכל אה"נ כה"ג אסור למוכר משום שנהנה או משום קנס או גזירה שיהנה מאה"נ עצמו לכל אחד לפי טעמא שאסרו החליפין ופשיטא לרא"ש שאין לחלק לענין זה בין משך ואח"כ נתן מעות דוקא לענין תפיסת דמים יש לחלק אפי' איתא בעולם מאחר שאין אלו דמיהם מאחר שכבר קנה הנכרי ויצא מרשות של ישראל, אבל הנאה מ"מ איכא דאלו לא נתן לו האיסור לא יהיב לו דמים וכן לטעם משום קנס או שמא יהנה מגוף האיסור שייך ג"כ במשך תחלה ומ"ש, ויפה כ' הרא"ש דלדידי' אסור כמו במכרן וקדש דאסור למחליף ה"ה כשמשך תחלה ואח"כ יהיב דמי ומ"ש, ומוכח מתוכו של הרא"ש דממנו יצא הך דינא דלדידי' אסור דלא כמג"א: ועוד נ"ל רא' מוכרחת דס"ל לרא"ש דאפי' משך הנכרי תחלה דחליפ' אסורים למחליף, מדמביא הרא"ש בקדושין דליכא איסור דאוריית' למחליף דאלת"ה מה מרויחין בחילוף, ואי ס"ל כשמשך הנכרי תחלה מותר למחליף תלינן שהחליפו ע"ד היתר דניתן לנכרי שלו תחלה וקונה במשיכה, ואח"כ ניטל מן הנכרי חמצו או עיסתו ולא הוי דמי חמצו של ע"ע ושרו לדדהו וע"כ דס"ל דגם בכה"ג אסור דסוף כ"ס נהנה ואסור או מדאורייתא או מדרבנן, והוכיח דמדרבנן הוא ומשום שמא נהנה משל אה"נ עצמו, ודוחק לומר דס"ל לרא"ש אי אסור מדאורייתא משום שמחשב זה הנאה גם כשמשך תחלה אסור מה"ט שנהנה, והוקשה לו שפיר מה מרויחי' דגם כשמשך הנכרי תחלה אסור למחליף מדאורייתא ולאמת שאסור רק מדרבנן ס"ל דלא אסרו כשמשך הנכרי תחלה, והי' א"ש ג"כ דלא הי' קשה לרא"ש אי ברייתא כר"ש מה מרויחי', די"ל דתולין שמשך הנכרי תחלה, כ"ז דחוק ורחוק בכוונת הרא"ש דלא משמע ברא"ש דלאמת יש חילוק בעיקר הדין בין אם הוא דאורייתא או דרבנן, אלא בחומר האיסור, דכ"כ האי הו"ל לפרושי דהא עסיק ובא בדבר הזה לייישב הסוג', אם נאמר כהנ"ל, וגם מצד הסברא ליכא לחלק בגזירת חכמים בין משך תחלה ללא משך תחלה: ויש לנו עוד סמוכים דס"ל לרא"ש דגם כשמשך תחלה החליפין בכל אה"נ אסורים מדמביא הרא"ש שם ראי' דלאחרים שרי מחמצו של ע"ע, והקשה המל"מ פ"ג מהלכ' אישות דהו"ל להביא ממכרן וקדש וכו' דאי לאחרים אסור במה מתקדשת עיי"ש. ולדברינו י"ל עד"פ קצת, דממכרן וקדש אין ראי' די"ל דחליפי אה"נ אסורים לכ"ע דהשוו כל איסורי' לע"ז בתופסת דמי' והחליפין אסורים לכ"ע, אלא גם ע"ז לא תפס' דמי' רק כשלא משך תחלה, אבל במשך תחלה א"ת דמי' ושרי לכ"ע, אלא לדידי' אסור מדרבנן מאיז' טעם שיהי' וכמו כן אסרו חליפי כל אה"נ משום קנס או משום שנהנה, ולא אסרו רק לדידי' מה"ט, אבל לאחרים אין מקום לאסור מה"ט, ולהשוות ולדמות לע"ז הלא גם בע"ז גופה כה"ג מותר לאחרים, כן הי' מקום לומר, ונגד זה ליכא ראי' ממכרן וקדש וכו' דלאחרים שרי, די"ל דמתני' באופן שמכרן ומשך הלוקח תחלה, ומ"מ לדידי' אסור, ולדידה שרי כמ"ש, ועדיין י"ל היכא דלא משך תחלה דאסור בע"ז לכ"ע גם בשארי אה"נ אסרו לאחרים והשוו מדת איסורם בשארי איסורים כמו בע"ז, הגה דהוא דוחק קצת למוקמי מתני' בשמשך דוקא מ"מ אפשר לומר כן, לכן מביא ביותר מחמצו של ע"ע דלאחרים שרי דאם תאמר דאסור, חוץ בשמשך הלוקח תחלה, מנ"ל שמחליפי' עד"ז, הא לעצמו אין מרויחי' מידי דגם כה"ג אסור להון, ומשום אחרים הא ס"ל דלא איכפת להו ואין זו הרווחה לגבי דדהו, דאל"ה לא הוכיח כלום וע"כ דלא ניחא דמרויחי' משום דשרי' לאחרים, א"כ אין לתלות שהחליפו עד"ז שהנכרי מושך תחלה דלדדהו ליכא הרוחה והוכיח בראי' חזקה דלאחרים לעולם שרי אפי' לא משך הלוקח תחלה ומיושב קושי' מל"מ עד"פ טבא חריפתא ועיי': המורם מדברינו דבארנו והוכחנו דאין חילוק בין ע"ז ויי"נ לשארי אה"נ בהא מלתא דמשך ואח"כ נותן מעות דלמחליף עצמו לעולם אסור למאן דס"ל דחליפי כל אה"נ אסורים למחליף אין חילוק בין משך או לא משך תחלה: ומצאתי לי חבר המל"מ פי"ו מהלכ' מכירה מבואר מתוך דבריו מתחלתו ועד סופו דפשיטא לי' לדסוברי' חליפי אה"נ אסורים גם כשמשך הלוקח עד שלא נתן המעות אסור למחליף עי"ש ועיי"ש עוד חידוש דין שחידש דאפי' לדסוברים חליפי' מותרים היינו כשכבר קבל הדמים או אותו הדבר שנתחלף לו בשלו, אבל אם כבר מכר ולא קבל דמי שווי' אסור לקבל לכתחלה דבשעת קבלה הו"ל כמחליף ונהנה, וזה מהיפוך להיפוך ממ"ש המג"א דאם משך תחלה מותר לכ"ע ורחוקה שיטתו כרחוק מזרח ממערב: וזאת תורת העולה מדברינו, בנדון שלפנינו א) דחמץ בעין אסור בין לדידי' בין לאחרים, ואפ' יפקיר חמץ זה אסור לאחרים לזכות ולהנות ממנו כמוהו כן בארתי בתשובה א', ב) מה שמכר ממנו לישראלי' בלא יודעים שמוכר להם איסור, מה שאכלו אכלו וצריך להחזיר להם כל דמיהם כמבואר ברמב"ם פי"ו מהלכ' מאכלות אסורות הלכ' ד', ג) מה שמכר לנכרים הדמים שכבר קבל, בין משכו תחלה בין לא משכו תחלה, מ"מ מותרים לו מכמה צרופים שצרפנו וטעמים שאמרנו, ד) כ"ז דמי זבינא שכבר קבל, אבל מה שלא קבל עדיין אסור לו לקבל כמ"ש המל"מ שם דעיקר הנאה בשעת קבלה מלבד הראי' שמביא מבעה"ת מתחבר כן דכ"ע מודים דאסור לקבל הגם שכבר מכר והוא כמו תחלת חליפי, ואסור לו לגבות דמי זבינו מן הנכרי דנהנה בקבלתו, וגם אם יתן אח"כ במתנה לאחרים ולא יהנה, מ"מ עושה איסור בתחלת קבלה מן שניטל ממנו דבר שיוכל להנות ממנו וגם כשיתן לאחרים זו עצמה הנאה דהא אסור ליתן אה"נ במתנה, וגם אם מקבל מנכרי ודעת ליתן המעות לצדקה הגם דמצות לאו להנות ניתנו ול"מ הנאה, מ"מ מיד כשמקבל מנכרי עושה איסור דמחליף איסורו ומקבל דבר שאפשר להנות ממנו כבשלו עבור האיסור שמכר לנכרי, ולא ידעתי עצה לפום רהיטא, רק שאחרים יגבו המעות הנכרי באמרם שהם שלוחיו, ויעשו בו כרצונם מהיות טוב יחלקו לעניים או יתנו לקופת הצדקה, וגם אם כבר גבה דמי זביני מן הנכרי ראוי' לקנסו בסך מסויים שלא יהי' חוטא נשכר יעיי' בזה בתשובת פ"י ובחו"י ובח"ס סי' קי"ז, כ"ש בנדון שלנו