כתב סופר אורח חיים קס

ומוכח דסמכי' בדאורייתא על דלא שביק התירא, מכיון דבטלו גם לר"י אחה"פ ליכא רק איסור דרבנן ואיך יליף לדאורייתא, הא לק"מ דאי לא סמכי' בדאורייתא על לא שביק התירא הי' לנו לחוש דלא בטלו ואסור אחה"פ מדאוריית' וע"כ דסמכי' דבטל דלא שביק התירא ממילא אחה"פ הוא דרבנן וא"ש אבל קשי' לר"ל דמוכח מברייתא דלא כוותי', וי"ל לר"י מודה ר"ל דחיישי' להערמה כיון דאם לא ביטל אסור מדאוריי', חיישי' כשביטל להערמה שיאמר שביטל ולא ביטל או דמשקר או דלא ביטל בלב שלם, אבל לפי דקיי"ל כר"ש דגם כשלא ביטל אינו אסור אחה"פ אלא מדרבנן לא נראה לר"ל לחוש משום איסור דרבנן שמא יערים וא"ש ושם בארה לדינא, ואומר מעתה לפי דנראה מתוך פירושא של רש"י דלא ס"ל כר"ת דמחליף בשאור שנלוש אחה"פ, וצ"ל ע"כ דסברוהו ה"מ ר"י היינו כראב"י וי"ל דהי' קשה לרש"י כד ס"ד דברייתא כר"י מה מרויחי' דהא לר"י אינו אסור אחר הביטול רק מדרבנן וחליפי' ג"כ מדרבנן אסורי' והוצרך דמרויחי' פורתא או דלאחרים שרי או דקיל להו איסור הנאה, וי"ל דוקא לר"י ס"ל לרש"י דחליפי' אסורים הגם דאחר הביטול אינו אסור רק מדרבנן, משום דכשלא ביטל החמץ אסור מדאורייתא ואסרו ביטל אטו לא ביטל וכן השוו מדותי' שיהיו חליפיו אסורים כשביטל כמו כשלא ביטל, ולא חלקו בחמץ אחה"פ בין בטלו ללא בטלו, אבל לר"ש דכל איסור דחמץ אחה"פ מדרבנן ואין לו שורש ודמיון בדאוריית' אפשר דס"ל לרש"י דחליפיו מותרים, כדס"ל לרא"ש דלר"ש מותרים, ורא"ש דהוכיח דחליפי' מותרים מדאורייתא לר"י וס"ל דמרויחים איסור דאורייתא, משום דרא"ש ס"ל כר"ת דמחליפין מיד בעיסה שנלוש אחה"פ ולר"י אסור אחה"פ מדאורייתא הגם שבטלו כחמצו של נכרי דלא כס"ד דראב"י וא"ש ראי' דילי', והוא העמיס גם ברש"י כן לפי גרסתו ברש"י דלא גרס דמרויחים פורתא, ועיי' היטב: וארוח לנו ליישב שיטת רש"י בע"ז נ"ד ע"ב דח"ח ג"כ אסורים וכן נראה כאן דאזיל בשיטתו מדנדחק רש"י למצוא שמרויחי' פורת' הא י"ל דמחליפי' והדר מחליפין, וע"כ דאזיל בשיטתו דח"ח אסורים, וכ' רש"י בקידושי' דצ"ל אשה שאני וכמ"ש תוס' כאן, ורשב"א בנדרים הקשה דהו"ל לש"ס לתרץ אשה שאני מדמתרץ לכתחילה הוא דלא משמע בכ"מ ח"ח מותרים עיי"ש, ונלפע"ד עפמ"ש הרשב"א בשיטה זו דח"ח אסורים י"ל דעשאוהו כע"ז דח"ח אסורים, ודבריו תמוהים דהא מבואר בש"ס ע"ז נ"ד ע"ב דלמ"ד ב' כתובין אין מלמדין ח"ח ע"ז ממועטי' מקרא והא קיי"ל אין מלמדין וצ"ע ואפשר דכוונת הרשב"א למ"ד ב' כתובין מלמדי' הוא משום לתא דע"ז, ולמ"ד מלמדין י"ל דומי' דשביעית כמ"ש שם או דומי' דשביעית וזה נכנס וזה יוצא עיי' בו, ונ"ל ע"פ דבריו דעשאוהו כע"ז דמ"ש רש"י בע"ז דח"ח אסורים ואשה שאני הוא למ"ד דח"ח ע"ז אסורי' וכד תעיי' שפיר תראה דכ' כן על ואידך הוא לאפוקי מהמקדש בערלה וכו' ואזיל למ"ד ח"ח אסורים דהוא ממעט ערלה שאם מכרן וכו' ע"ז כ' רש"י דצ"ל אשה שאני, אבל לפי דקיי"ל ב' כתובין אין מלמדין והוא למעט ח"ח בע"ז דשרי ח"ח בכל איסורים מותר וא"ש ש"ס נדרים דמייתי מתני' משני בפשיטות לכתחילה הוא דלא וכו' לפי דקיי"ל ב' כתובין אין מלמדין בין בע"ז בין בכל איסורים ח"ח מותרים ולא צ"ל שאשה שאני וא"ש נכון ועי': אלא דקשה עדיין דמחולין נראה דס"ל לרש"י לאמת דח"ח אסורים דאל"ה א"ש בפשוט דמרויחי' דאמרי' החליף וחזר והחליף ש"מ דס"ל לאמת דח"ח אסורים, אבל לפי מ"ש דהי' קשה לרש"י לר"י דאין מרויחי' דגם לר"י ליכא רק איסור דרבנן, א"ש בס"ד דברייתא כר"י גם ח"ח אסורים לר"י לשיטתו דב' כתובי' מלמדין ח"ח דע"ז אסורים ואסורי' גם בכל איסורי' מדרבנן והוצרך רש"י דמרויחי' פורת' ואם בריית' כר"ש בלא"ה לק"מ או משום דבא"הנ דרבנן חליפי' מותרים, או דאמרי' דהחליף וחזר והחליף דח"ח גם באה"נ דאוריית' מותרים, ועי' היטב: אלא לפ"ז י"ל דגם הרא"ש ס"ל דחליפי אה"נ דרבנן אסורים, והא דניחא לי' במסקנא כדאתי' בריית' כר"ש י"ל דס"ל דלר"י אסרו גם ח"ח דומי' דע"ז ולכן קשי' לרא"ש כד מוקי ברייתא כר"י מה מרויחי' וניחא לי' דמרויחי' מאיסור דאורייתא לדרבנן, ולמסקנא דאתי' כר"ש א"ש דח"ח מותרים י"ל החליפו והדר החליפו: ואחר התבוננו' מעט עוד בדברי הרא"ש ראיתי דא"א להעמיס כן בכוונת הרא"ש דהא מעמיס דבריו בכוונת רש"י דמרויחי' דמחליפין מאיסור דאורייתא לאיסור דרבנן, ואח"כ מביא שיטת רש"י דח"ח אסורי' וחולק עליו במלתא בטעמא ואי ס"ל דרש"י לא ס"ל דח"ח אסורים רק לר"י כמ"ש ולהלכתא מודה רש"י אין נפקותא לדינא בינו לבין רש"י ולר"י גם הוא כרש"י ס"ל, וע"כ דרא"ש לא נחית לכל מ"ש בשיטת רש"י וס"ל דרש"י ס"ל לכ"ע דח"ח אסורים ומעמיס דבריו בראי' בכוונת רש"י ש"מ דס"ל אי אתי' כר"ש ניחא בלא"ה משום דחליפי אה"נ דרבנן מותר ועיי': אלא דקשה להרא"ש לשיטתו דח"ח מותרים לק"מ מה מרויחי' בחילוף י"ל דתלינן שהחליפו וחזרו והחליפו, וי"ל דס"ל לרא"ש אם חליפי' אסורים מדאורייתא משום דאסרה תורה הנאה כזו גם ח"ח אסורים מדרבנן דהא נהנה מחליפין שאסורים מה"ת כן י"ל, ומ"מ מוכח דס"ל לרא"ש דחליפי אה"נ דרבנן מותרי', דהא ס"ל בכוונת רש"י כן ורש"י ס"ל ח"ח אסורים וע"כ דס"ל אי אתי' כר"ש א"ש בלא"ה ועיי' ועדיין צ"ע: והנה מתחלה סבור הייתי דממ"ש תוס' דבס"ד דאתי' כר"י נמי מרויחי' חליפין אינם אסורי' אלא מדרבנן משמע לאמת דאתי' כר"ש צ"ל כמ"ש רש"י דמרויחי' דלאחרים שרי מוכח דס"ל גם לר"ש חליפין אסורי', ואחר שעלו במחשבה לפני דברים שכתבנו בסמוך נ"ל גם מתוס' אין ראי', ונהפוך הוא דיש להביא ראי' איפכא, בשנבין מה רצה תוס' במ"ש בס"ד גם לדדהו מרויחי' סוף כ"ס צ"ל למסקנא דגם משום הרוחה פורתא מחליפין, מה מרויח תוס' במ"ש דבס"ד גם לדדהו מרויחי', ואי רצה לומר ולהשמיענו דחליפי' אין אסורים רק מדרבנן זה ענין בפ"ע, גם צ"ל המשך דברי תוס' בתר דמביא פי' ר"ת ובהא ניחא דס"ד ר"י הוא כ' ומה שפי' בקונטרס וכו' משמע דקאי על פי פירושו של ר"ת, ונ"ל דס"ל לתוס' דהא דכ' רש"י דמרויח פורתא הוא לפי פירושו דמותר מיד לקנות חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח ועכצ"ל כדס"ד ר"י היא צ"ל היינו כראב"י וכמ"ש תוס' בפסחים ולכן קשה לרש"י מה מרויחי' דגם לר"י אינו אסור רק מדרבנן כמ"ש וס"ל לרש"י לר"י בוודאי חליפי חמץ אחה"פ אסורי' גם שבטלו כמו חמץ שלא בטלו אחה"פ והוצרך רש"י לומר דמרויחי' פורתא, אבל אם ברייתא אתי' כר"ש בלא"ה א"ש דחליפי חמץ אחה"פ לר"ש מותרים כדכתיבנא, וכ' תוס' לפי פי' ר"ת דמחליפי' בעיסה של נכרי של אחה"פ דאתי' ברייתא כר"י א"ש בלא דראב"י ואסור לר"י אחה"פ מדאורייתא, מרויחין גם לדידהו מאיסור דאורייתא לדרבנן ולא צריך לדחוק כדדחיק רש"י בס"ד דכר"י אתי' ולמסקנא דאתי כר"ש בלא"ה לק"מ דחליפי' מותרים לר"ש וא"ש ועיי': אמנם כן ברשב"א וריטב"א מפורש דס"ל דגם לר"ש חליפי חמץ אחה"פ אסורים דהעמידו קושיתם כדמוקי כר"ש מה מרויחי', וכ' הרשב"א דקיל להו איסור הנאה מאכילה וריטב"א האריך בזה וכ' דכד אתי' כר"י מרויחי' תרתי מאיסור דאוריית' לאיסור דרבנן ושרי לאחרים לגמרי, וכד מוקי כר"ש מרויחי' דקיל להו איסור הנאה ושרי לאחרים לגמרי הרי מפורש כתבו דלר"ש ג"כ אסור, ומיית' תחלה מ"ש רש"י דמרויחי' פורתא הרי דס"ל דכוונת רש"י דקשה לר"ש ג"כ: היוצא לנו דדבר זה אם חליפי אה"נ דרבנן אסורים פלוגת' הראשונים היא, הרא"ש ס"ל דמותר וס"ל כן ברש"י לפי גרסתא, והראיתי לדעת דגם לפי גרסא שלפנינו ברש"י י"ל דס"ל כן, וכן יש להעמיס ומוכח קצת כן דהוא שיטת תוס', ורשב"א וריטב"א ס"ל דגם בדרבנן אסור, וכבר כתבנו דשיטת הטור כשיטת אביו הרא"ש ז"ל דמחלק בין אה"נ דאורייתא לדרבנן ממ"ש בסי' ת"ן: אלא דיש לשדות בי' נרגא די"ל הא דל"ק לרא"ש ממסקנא, דברייתא אתי' כר"ש משום דע"ע מסתמא מבטלין החמץ והא פליגו ר"י ור"ל בירושלמי אם אסר ר"ש בכה"ג הגם דנקיט הרא"ש להלכתא כר"י מדסתם בפ' כ"ש נראה דס"ל סתמא כר"י וכ"כ ב"י ומשו"ה פסק נמי הטור לאסור, אבל ס"ל לרא"ש דגם ר"י לא מחמיר כ"כ לאסור החליפי' גם דחליפי אה"נ דרבנן אסורי', אבל חמץ אחה"פ בתר דבטלו שהוא מילי דקנסא גם ר"י לא מחמיר כ"כ, וי"ל מסברא דכן הוא דזיל בתר טעמא דאסר ר"י מחשש הערמה שיאמר שביטל ולא ביטל וס"ל לבעה"ע שבטור סי' תמ"ג דסגי לאסור באכילה דמשום הנאה מועטת לא יערים, וטור לא נ"ל לחלק בכך, אבל בוודאי רחוק למגזר שיערים ויאמר שבטלו אם חליפיו יהיו מותרים דהא סוף כ"ס אסור לו להחליף ואין לו היתר אלא כשעבר וביטל משו"ה לא יערים: ואין להקשות א"כ ירושלמי דאמר נ"מ בין משום זכי' בין משום הערמה מפולת א"ב הול"ל חליפי' א"ב כעין ראי' זו כ' הפר"ח סי' תמ"ח דאפי' מפקיר בעדים ל"מ והנב"י קמא חאו"ח סי' י"ט מביא ראי' מזה דגם אם הוא שוגג על הביעור דאסור, כ"ז ל"ק על מ"ש לענין חליפין דלא רצה לומר נ"מ ברשיעי דעבר והחליף ובלא"ה דחיתי בפשטות בתשובה אחת ראיות כאלו דלא רצה לומר נ"מ כאלו דלא ברירא לירושלמי דלטעם משום הערמה מותר, אולי גם בכה"ג אוסר ר"י משום הערמה, לכן אמר נ"מ בטוחה וברורה דבמפולת ודאי לא שייך הערמה כלל, וי"ל עוד אפשר דס"ל לירושלמי או דמספקא לי' אם חליפי אה"נ אסורים ואפי' לא בטלו כלל ואפי' לר"י דחמץ שאסור מה"ת אחה"פ וכ"ש לר"ל, ולכן ל"א נ"מ זה, הכלל מן ירושלמי אין להוכיח לא להקל ולא להחמיר ועיי': הדרינן לדברינו דיש לומר דרא"ש דוקא באיסור קל כזה ומצד הסברא שכתבנו ס"ל דליכא חשש כ"כ שיערים משום חליפי', בהא ס"ל לרא"ש דמותרים, אבל בשארי איסורי דרבנן או בחמץ אחה"פ שלא ביטל אפשר דס"ל דאסור, וכן מן הטור סי' ני"ן אין ראי' כמובן ומינה דרשב"א וריטב"א ס"ל דאפי' חליפי חמץ שבטלו אסורים אחה"פ: אלא דצל"ע על רשב"א וריטב"א ששניהם כתבו בשם תוס' דס"ד דאתי כר"י היינו דס"ל כראב"י, א"כ למה לא קשה להו גם כד אתי' ברייתא כר"י מה מרויחי' גם אחר שבטלו גם לר"י ליכא רק איסור דרבנן ולמה לא קשי' להו רק למסקנא כדאתי' בריית' כר"ש וצ"ע: