כתב סופר אורח חיים טו

שיכולים לצאת י"ח קריאה, אבל לא לאיסור חשש שמא לע"ז כתבו, ומשום ס"ס י"ל דס"ל דלא בעי לשמה וגם ל"ל דכל שאינו בוקשרתם וכו' ממילא ליכא ס"ס, שמא ישראל ושמא נכרי שלא לשם ע"ז דהו"ל שם אונס חד דליכא נפקותא בין ב' הצדדי' אבל מ"ד קירי' ס"ל כדכתיבנא נכרי פסול משום לשמה ומשום דליתא בוקשרתם, ולהכי איכא לענין חשש דכתיבה לע"ז ס"ס כראוי, ונתבאר היטב פלוגתא דמ"ד יגנוז ומ"ד קורי' בו ונטיתי ממ"ש לרש"י עפ"י רמב"ן דאם ל"ב לשמה גם מחשבת ע"ז אינה פוסלת, ומתוך קו' הרמב"ן דמדמה למל לשם הר גריזים וכן התעורר פ"י מסברא דלא אתי מחשבה ומבטל מעשה, ויש לחלק דבמילה סתמא לשמה ולא אתי מחשבתו ומבטל מעשה המוכיח דלשמה הוא, אבל בס"ת הגם דל"ב לשמה מ"מ מחשבה להיפוך פוסלת דסתמא לאו לשמה ועיי' תוס' מנחות ל"ו ע"א שכ' לחלק בין מילה לס"ת. ובחי' אבא מאוה"ג זצ"ל ראיתי שכ' לאמור דשאני הכא דליכא מעשה בכתיבת אזכרות דנכרי כותב אזכרות הוא לאלקים חול כמו ישראל שכותב אזכרות קודש לה', ולא דמי לשחיטה ומילה, ועפ"ז א"ש מ"ש בביאור הפלוגתא וטעמו של מ"ד יגנוז והא"ש דפסק הרמב"ם כמ"ד קורי' דלהלכתא דקיי"ל דבעי לשמה וכל שאינו בוקשרתם וכו' איכא ס"ס טבא וממילא נקטי' כמ"ד קורין : אמנם כן למ"ש הה"מ הלכו' אישות דרמב"ם ל"ל שמא אונס חד הוא ליתנייהו לדברינו אליבא דרמב"ם דאין לומר מ"ד יגנוז משום שמא אונס חד הוא הא הרמב"ם ל"ל האי כללא. אלא דהה"מ העלה כן בשיטת הרמב"ם מכח הוכחה ועיי' פלתי סי' ק"י בבית הספק שדחה ראי' הה"מ : ולצאת חובת ביאור שיטת הרמב"ם גם להה"מ ויתכנו דברינו גם לשיטתו אקדים קו' שארית יוסף אשר הביא הש"ך בכללי ס"ס על ס"ס שכ' רש"י כאן הא הו"ל ס"ס שאינו יכול להתהפך דאם נתחיל בספק שמא כתבו שלא לשם ע"ז ואת"ל כתבו לע"ז תו א"א לומר שמא ישראל כתבו וש"ך כ' מזה סיוע לכללי' של מנחם עזרי' עיי"ש. ולפע"ד כאן א"ש בלא"ה, די"ל דוקא אם ב' ספיקות שוות אמרינן למה תתחיל בזה, תהפוך ותתחיל בספק אחר ומ"ש, אבל כאן דאין ב' ספיקות שקולות, דספק ראשון שאנו מתחילין בו אינו שקול דקרוב דישראל כתבו אלא דלא סמכי' על זה לחוד וצריכים עוד ספק כה"ג מהני אפי' אינו מתהפך כיון דמיד כשבאים לדון קרוב לנו לומר דישראל כתבו, ובו אנו מתחילין, ואין לומר איפוך אנא ותתחיל בס' השני תחלה כנ"ל ברור ועיי' כעין זה בפלתי על הלכות נדה ריש סימן ק"ץ ובח"ס חיו"ד סי' קמ"ב : והנה בפלתי סי' ק"י העלה דלרמב"ם דספק דאורייתא רק מדרבנן לחומרא ליתא להאי כללא דבעי ס"ס שיוכל להתהפך, דהא בחד ספק יצאנו מידי איסור דאורייתא וליכא רק איסור דרבנן ומועיל ספק האחר דספק דרבנן לקולא ואצ"ל ס"ס עיי"ש ובדג"מ, וקיימתי מאז מנפשאי ואמת נכון הדבר ואחר הוצעה זו אומר לשיטת הרמב"ם דס' דאורייתא לקולא וידוע דתלי' בפלוגתא דתנאי ואמוראי, י"ל למ"ד ספק דאורייתא מה"ת לחומרא בעי ס"ס שיוכל להתהפך ואפי' ס"ס כדהכא בעי להתהפך, אבל למ"ד והוא לרמב"ם להלכתא דס"ד רק מדרבנן לחומרא ל"ב יוכל להתהפך, וי"ל מ"ד יגנוז ס"ל ס"ד מה"ת לחומרא וצריך ס"ס שיוכל להתהפך וכאן א"א להתהפך, לכן ס"ל יגנוז, ומ"ד קורין ס"ל ס"ד רק מדרבנן להחמיר ומהני ס"ס שאינו יכול להתהפך ולהלכתא דס"ד רק מדרבנן לחומרא פסק הרמב"ם דקורין בו. ורי"ף דס"ל כמ"ד יגנוז י"ל דאחז בשיטת רוב ראשונים דקיי"ל ס"ד מה"ת לחומרא ועיי': אלא דיש לפקפק על דברינו עד כה דקורין בו דמשום לשמה ושאינו בקשירה סמכינן דמסתמא ישראל כתבו, דקריאת התורה בצבור דרבנן וכ"ז כל ימות השנה, אבל פ' זכור דדאורייתא הוא באמת אין קורין בו ומסתימת הרמב"ם לא משמע כן, ובברייתא די"א קורין י"ל חוץ מפ' זכור אבל הרמב"ם היה ליה לפרש, וי"ל כיון שאין מפורש בש"ס כן לא כ' מדנפשי' וכן דרכו בקודש בכ"מ כידוע: אלא דמשמעות קורין דוחק קצת לפרש חוץ מפ' זכור, ולהרווחה דמילתא שלא נצטרך לדחוקי נ"ל עוד דרך קצרה בשיטת הרמב"ם לשיטתו דס"ד רק מדרבנן לחומרא, י"ל דמ"ד קורין משום דספק הוא שמא כתבו ישראל ומדאורייתא ספיקו להקל הגם דאתחזק בחיוב המצוה ובדאתחזק ל"א ספיקא להקל גם לרמב"ם, הכא שאני דאיכא נגד חזקת חיוב דמסתמא ישראל כתבו ועי"ז הוי ספק השקול כדלא אתחזק, וכל ספק דרבנן להקל כ"ש כאן שקרוב יותר דישראל כתבו סמכי' לענין דרבנן, שאמרו ס"ד להחמיר דמסתמא ישראל כתבו דעדיף טפי מחזקת חיוב ומ"ד יגנוז ס"ל ס"ד מה"ת לחומרא, ולענין ס"ד לא סמכי' דמסתמא ישראל וכיון דפ' זכור דאורייתא ואין יוצא בו מספק שמא כתבו נכרי גם כל השנה אין קורי' בו מחשש שיקראו בו גם פ' זכור ועיי' טו"ז סי' רס"א דהעלה דספר שאין פסולו ניכר אין קורין בו אפי' ביחיד שמא יקרא בו בציבור וש"ך בנקה"כ חולק עליו, ונ"ל דכאן גם הש"ך מודה כיון שקורין בו בצבור כל השנה דקריא' מדרבנן היא, יש לחוש שיקראו בו גם פ"א בפ' זכור ולהכי אין קורין בו כלל, ומ"ד קורין בו ס"ל ס"ד לקולא וגם פ' זכור יוכל לקרות בו, ופסק הרמב"ם לשיטתו כמ"ד קורי' בו ואפי' פ' זכור והרי"ף פסק כמ"ד יגנוז דס"ל ס"ד מה"ת להחמיר ועיי' בכ"ז: והנה שני דרכים ראשונים שכתבנו בישוב שיטת הרמב"ם לא יתכנו למה דפסק הרמב"ם דתפילין שנמצאים ביד נכרי כשרים דהא במצוה דאורייתא לא סמכי' על הא דמסתמא ישראל כתבם וצריכים אנו למ"ש ב"י דשאני תפילין דוודאי לא כתבם נכרי וכ"ע מודים דכשרים, ובאמת ר"נ אמר ס"ת שנמצא ביד נכרי י"א יגנוז וי"א קורי' בו י"ל בס"ת פליגו אבל בתפילין ל"א ר"נ די"א יגנוז, אלא שי"ל דמ"ד יגנוז בס"ת כ"שכ בתפילין דמה ס"ת לקרות בה רק דרבנן אמר יגנוז ואין קורי' בו כל השנה כ"שכ תפילין דאורייתא דיגנוז, וי"ל גם מ"ד קורין ס"ל בתפילין יגנוז: אבל נ"ל ראי' מהימנא לחילוקו של הב"י מדאמר ר"ד לר"א הא בכ"ד פודים ש"מ ס"ת שנמצא בי"נ מותר לקרות בו, וצ"ל הא במתני' קתני אין לוקחין ספרים תו"מ ולמה שביק ר"ד תו"מ ונקיט ש"מ ס"ת וכו' ואין לומר דנקיט ס"ת דקתני תחלה וה"ה אחרינא שנשנו במתני', הא איכא רבותא יותר בתפילין ומזוזות דדאורייתא הוא דכשרים מס"ת דכדי דמיהן פודין לקרות בו כל השנה חוץ מפ' זכור, אלא מדקתני במתני' תו"מ מוכח מכח דיוקי דכשרים, והול"ל ש"מ דתו"מ כשרים והוא רבותא יותר מס"ת שקורין בו וצ"ע: ונ"ל דפשיטא לי' לס"ד דתו"מ דכשרים לכ"ע הגם דמצוה דאורייתא היא דאין דרך כלל שיכתוב נכרי תו"מ, ולזה ל"צ ראי' ממתני', וגם ליכא מ"ד דיגנוז, אבל דייק ממתני' דס"ל בס"ת כמ"ד קורין בו והנה כבר כתבנו לעיל דצ"ל מה ראי' מביא מכח דיוקו שאינו של כלום הפשוט כר"א פודה לגנוז ודקארי מה קארי ליה למידק ממתני', ולמ"ש א"ש נכון מדקתני במתני' ס"ת תו"מ וכוללם יחד ובתו"מ פשיטא דבכ"ד כדי להניחם והה"נ ס"ת דקונים לקרות בו ש"מ ס"ת וכו' קורי' בו ודחה ר"א דילמא לגנוז היינו די"ל הא כדאיתא והא כדאיתא ס"ת לגנוז ותו"מ להניחם למצוה, ודחי' בעלמא ושנוי' דחיקא הוא, וא"ש מ"ש הכ"מ דשינוי' דר"א שנוי' דחיקא הוא לכן פסק הרמב"ם כר"ד ממשמעות מתני', והיינו שנוי' דחיקא משום דצ"ל ס"ת ותו"מ לאו בחדא מחתא מחתינהו ורי"ף י"ל הוכיח מזה עצמו מדדחיק רב אשי, ומה לו לדחוק אם ס"ל לאמת דקורי' בו ש"מ דס"ל לעיקר כמ"ד יגנוז ולכן לדחות ראי' ר"ד ממתני' כמ"ד קורין בו דחוק כדי לתרץ מתני' כהלכתא וא"ש ועי' : המורם מדברינו כי דינו של הטור לחלק בין תפילין לס"ת הגם דיש מקום להחמיר יותר בתפילין מלקרות בס"ת דתפילין לענין דאורייתא אנו דנין משא"כ בס"ת לקרות בו כל השנה וי"ל דכ"ע ס"ל בתפילין יגנוז, מזה עצמו הוכיח הטור דשאני תפילין דוודאי לא כתבם נכרי מדלא אמר ר"ד רבותא יותר דאפי' תפילין כשרים מכח דיוקו, ש"מ דתפילין פשיטא ליה דאין דרך כלל אפי' מיעוט נכרים שכותבים תפילין: והוגענו בדברינו אלו למקום ישוב ליישב על מכונו שיטת הרי"ף ורא"ש דפסקו בהחלט כמ"ד יגנוז. הנה רש"י במתני' כ' דאין לוקחין משום דוחקא דצבורא או משום דלא לגרבו ולייתו, ויש לעיי' לטעמא משום דוחקא דצבורא, ואם ס"ת לגנוז כדאמר ר"א ומפסידים הצבור כל מה שמוציאים בכ"ד, א"כ בתו"מ דכשרים לכ"ע כמ"ש, למה לא הטילו על הצבור שיקנו יותר מכדי דמיהן כפלים מכ"ד, דהא לא חשו לדוחקא דצבורא בשיעור כ"ד הגם שצריכים לגנוז ומפסידים הכל. וצ"ל דר"א דדחה דלמא לגנוז או דס"ל בפשיטות הטעם דאין לוקחי' יותר מכד"ד משום דלא לגרבו ולייתו, ולטעם זה ליכא בין ס"ת דיגנוז, ובין תו"מ, או דמספקא ליה לר"א ולכן אמר דילמא לגנוז דתליא בטעמא, וי"ל ר"ד דדייק ממתני' ס"ת מותר לקרות בו ס"ל משום דוחקא דצבורא וקשה ליה אם ס"ת לגנוז והטילו על הציבור לקנות בכ"ד הגם שמפסידי' הכל, למה לא יתחייבו בתו"מ לקנות ביותר מכ"ד והיינו דקאמר הא בכדי דמיהן פודין ס"ת וע"כ לקרות בו, ור"א דחה דילמא לגנוז והטעם משום דלא לגרבו ולייתו וכיון דהלכתא משום דלא לגרבו ולייתו ממילא ליכא ראי' מממתני' דקורי' בו ומשו"ה פסק הרי"ף כמ"ד יגנוז דלהלכתא ראיית ר"ד דחוי' מעיקרא. ועיי' יש"ש שכ' מדאמר ר"א דילמא משמע דלא ברירא ליה הא מילתא ולא שבקינן פשיטות ר"ד משום דילמא דאמר ר"א. ולמ"ש א"ש דר"א אמר דלמא משום דמספקא ליה אי משום דוחקא דצבורא או משום דלא לגרבו ולייתו, ואי משום דוחקא א"א לומר דקונין לגנוז, ולכן אמר דלמא לגנוז והטעם משום דלא לגרבו ולהלכתא דקיי"ל משום דלא לגרבו ולייתו וכתבו הראשונים דאיכא ראי' מש"ס כתובות עיי' רשב"א ור"ן לעיל גבי אין פודין השבויין וכו', פסק הרי"ף בהחלט דמתני' לגנוז קאמר, וזה ישוב נכון המיישב דעת, בעזרת החונן דעת: ורמב"ם אע"ג דפסק ג"כ משום דלא לגרבו ולייתו בפדיון שבויים